כשאני פוגש את אורלי וילנאי וגיא מרוז בדירתם בתל אביב, מרוז בדיוק חזר מבחינה באוניברסיטה. הלך לו טוב, ושאריות מהאופוריה עדיין ניכרות, או שאולי אלה בסך הכל מאגרי האנרגיה הנרחבים שלו.

 

> בואו להיות חברים של פנאי פלוס בפייסבוק

 

כבר שלוש שנים שהוא לומד לתואר במדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן, מכל המקומות. בכל זאת, סמולן וליברל תל אביבי מן המניין במוסד אקדמי ברוח היהדות האורתודוקסית שלא בדיוק סובל מעודף בשכמותו, קצת מוזר.

 

"אורלי עשתה לי מתנה ליומולדת 49. כל הזמן רציתי ללמוד וכל הזמן דחיתי את זה, עד אז", הוא מספר.

 

למה בר אילן?

"מתוך הרעיון של לא ללכת פה בתל אביב ולראות את מה שדומה לי, אלא לראות קצת גוונים אחרים".

 

ואתה לא מרגיש קצת נטע זר?

"לא עשיתי המון חברים שם, אם זה מה שאתה שואל".

 

האמת היא שמרוז לא צריך את חיי החברה שמציע הקמפוס של בר אילן, לא כשהחברה הטובה ביותר שלו היא זו שחולקת איתו את כל מה שחשוב בחיים האלה: בית, אהבה, עבודה וחוסר היכולת להניח לכל מה שנראה לה לקוי, מקרטע או מושחת במערכת הציבורית. תחום העניין העיקרי של שניהם מספק להם עיסוק ומטרה משותפים, זהות משותפת. מצא מין את מינו.

 

הדרך לנקודה הזאת לא היתה קלה. לא כשהם איחדו כוחות לכדי חזית דוקו־אקטיביסטית פעלתנית אחת ברדיו ("יהיה בסדר") ובטלוויזיה (עם "המשמר האזרחי" ו"מוסר השילומים" החשוב, שהצית את הדיון הציבורי בדבר הכשלים המערכתיים שגרמו למצוקת ניצולי השואה והעמיד שלושה סרטי המשך).

 

לא כששניהם (הוא גרוש ואב לשלושה, היא גרושה ואם לאחד) עשו אאוטינג לרומן המלבלב ביניהם (והתחתנו ביום האחרון של 2008), וגם לא כשהפן המקצועי עמד תחת מכבשי הלחצים שמזמן עיסוקם הסוער והמסעיר.

 

אבל השהות במחיצתם חושפת בפני השוהה האקראי הרמוניה זוגית רב־מערכתית ונדירה למדי. זה לא עניין של השלמת משפטים או מבטים עורגים, אלא משהו בטמפו המשותף שלהם, בשפת הגוף ובאנרגיה שבחדר, בהיעדר ביטוי הולם יותר, שמסגיר אותה.

 

אם יצא לכם לצפות בתוכנית הבוקר של השניים בערוץ 10(ראשון-חמישי, 06:30), רצועה של ממש שנפרסת על כמעט שלוש שעות שידור, אותה הם מגישים מאז פברואר 2012, אתם בטח יודעים על מה אני מדבר.

 

תוכנית הבוקר, בדרך כלל שם נרדף לקשקוש בניחוח קרמים ותוכן שיווקי, יושבת היטב על וילנאי ומרוז. יש שם נינוחות שאי אפשר לקנות בכסף. אולי בגלל זה היא מביאה 4%, הנתון הכי גבוה לרצועה הזו בערוץ 10 אי פעם. לפניהם היא הביאה רק 1.6%. "בהתחלה סבלתי נורא", מספר מרוז, "הייתי בחוסר תפקוד מוחלט. השתנה לי כל סדר היום, לא הבנתי מה קורה לי, רבתי עם כל העולם ופשוט חשבתי לפרוש".

 

ועכשיו? גן עדן, הרמוניה ושמחה - וכשכל אלה אינם, גם המחליפים שלהם מוצאים את דרכם אל התוכנית. בכל זאת, זוג נשוי, והכוונה המוצהרת היא להמשיך להיות זוג נשוי גם על המסך, גם כשרבים וצריך להתפייס דקה לפני שעולים לשידור. "אני הייתי שמח לוותר על פינת אימוץ הכלבים שלה", הוא אומר, וסופג מבט זריז שמבהיר היטב מה הסיכויים לכך. אבל זה עובד להם, השילוב הזה בין העבודה והזוגיות.

 

ולצמד עיתונאים חוקרים חרוצים ובעלי קבלות כמותכם אין בעיה גם עם התכנים הפלאפיים יותר של תוכנית בוקר, אייטמים שקרובים יותר ללייף סטייל מאשר לאקטואליה?

 

וילנאי: "לא לייף סטייל, אבל כן יש דברים קלילים, תלוי מה מעניין אותנו. גיא, מה יש לנו מחר מהקלילים?"

 

מרוז: "קריוקי של ליל הסדר. מכונת קריוקי עם ההגדה. שמע, אני רוצה להגיד לך משהו, למרות שאולי יכעסו עליי אחר כך: אנחנו עושים עכשיו שתי תוכניות, אחת בבוקר ואחת בלילה. לי, הדבר החשוב באמת זה הבוקר. זה דבר שאני חושב עליו כל היום, מתעסק בו כל היום, זה ממש לא משהו שאני לוקח כמובן מאליו. אני נורא אוהב את התוכנית הזאת, נורא אוהב את הרצועה הזאת, ושמע, שילשנו שם את הרייטינג. זה דבר שפשוט הפך לחלק מחיי".

 

התוכנית של הלילה היא "אורלי וגיא חוזרים עם תשובה", שעלתה לפני כחודש בערוץ הבית שלהם, 10. התוכנית כרגע בפגרה ותחזור ב־22 באפריל ומדי יום שלישי.

 

לפני שש שנים כתב מרוז את הפורמט שנקרא אז "חוזרים בזמן", ובמהלכו שבים וילנאי ומרוז לבקר סיפורים חדשותיים בולטים מהעבר, עם הדגש על כאלה שעוסקים בזכויות אזרחיות וחברתיות, מה שכבר הפך לסימן ההיכר שלהם, והתמקדות בסיפורים האישיים שממחישים אותם. תוכנית תחקירים, כן, אבל מהסוג שקרוב לליבם, אחת שמתחילה בבני האדם וממשיכה משם.

 

"התוכנית עוסקת בדברים שעשו סיבוב קטן בלב", מסבירה וילנאי, "או נשארו טיפה פתוחים. זו מדינה שמייצרת כותרות בלי הפסקה. הסיפור של קריסת חפציבה ובועז יונה, למשל. אנשים לא יודעים שזה עדיין קורה, שהמשפטים קיימים, שאנשים עדיין חייבים מאות אלפי שקלים".

 

מבחינת סגנון העשייה של וילנאי ומרוז, ובכן, "חוזרים עם תשובה" מגלה התמתנות־מה, בטח ביחס לאינטנסיביות הלוהבת והאגרסיביות האקראית שאפיינה אותם בעבר.

 

המגמה, אם אתם תוהים, היא חלק מתהליך התמתנות כולל, שאצל מרוז (51), כבר יותר מ־20 שנה בעסק, נוגע בכל מיני תהליכים שקשורים לזמן ולזוגיות טובה ושאפשר אולי לסכם בגסות־מה באמצעות המילה "התבגרות". "כתבתי בכל מקום מתחת לשמש", הוא מספר, "ובמשך השנים הכפשתי לא מעט אנשים, והיום אני יודע שהמון פעמים סתם הכאבתי לאנשים, ואני מצטער. עייפתי קצת מזה, מלריב עם אנשים, באמת".

 

והשינוי איננו רק פנימי: בשנה האחרונה הוא רזה באופן ניכר, 20 קילו למען הדיוק, מספיק על מנת לכתוב ספר על התהליך ("אבות המזון", עם חברו, התסריטאי דניאל לפין) ולהכין לעצמו משהו לאכול במהלך הפגישה שלנו, שהוא לא מציע כי "אתה לא רוצה לטעום, באמת שלא. זה משהו כזה מגעיל של דיאטה".

 

אצל וילנאי, שלאורך כל דרכה המקצועית היתה שקועה עד לשד עצמותיה בדרמות העגומות ובסיפורים האישיים קורעי הלב שכיסתה, לפחות חלק מהשינוי הזה אפשר לזקוף לזכות הפרופורציה שמעניקות כמה שנים קדחתניות, טעונות ועמוסות אירועים, ביניהם שניים אליהם נלווית המילה "לב".

 

הם הגיעו אחד אחרי השני ולאחר דלקת ריאות והתקפת אסתמה חריפה - האירועים שלה, במהלך השנה האחרונה ובהפרש של חודשיים - והסתיימו בשני צינתורים.

 

מעבר לכך גם היו טיפולי ההפריה הקשים שתועדו במסגרת הסרט התיעודי החושפני של השניים, "זוג או ילד", שעסק בניסיונותיהם להביא לעולם ילד משותף. וכך, בגיל 40, וילנאי מצאה את עצמה מבלה פרקי זמן ארוכים בבתי חולים. "כששכבתי שם היתה לי הזכות העצומה לשמוע בחיי כמה אוהבים אותי", היא מספרת, "וכן, היו רגעים של חשבון נפש, להבין למה הגעתי למצב הזה".

 

ואין בסרט משהו מרתיע מבחינתך, להיות כה חשופה רגשית על המסך?

"לא, כי כשאני יוצאת מהבית, נשים באות אליי ואומרות 'תודה שנתת לנו לדבר על זה. תודה שבעלי מבין עכשיו מה אני עוברת'".

 

מרוז: "אני עשיתי קולונוסקופיה בשידור חי, אתה יודע את זה?"

 

כן.

"סליחה שאני אומר את זה ככה, אבל אתה יודע כמה אנשים חיים עכשיו בזכותי? כמה אלפי אנשים סימסו לי 'חזרתי עכשיו מבדיקה וגילו לי פוליפ, תודה'? זה לא שווה את החשיפה הזאת?"

 

וילנאי: "אני אגיד לך יותר מזה - שנינו קיבלנו הצעה לעשות את 'מחוברים', כל אחד בזמן אחר, וגיא גם קיבל הצעה להיכנס לבית 'האח הגדול'. זה לא עמד אפילו על הפרק, כמובן, כי יש הבדל מהותי בין זה ובין מה שאנחנו עושים".

 

מרוז: "אני לא אתחיל אפילו להסביר מה אני חושב על 'האח הגדול'. אין מספיק מקום לזה"

.

את הביקורות על התוכנית החדשה הם קראו. "דווקא היה בסדר הפעם, מהבחינה הזאת", אומר מרוז. "זה בא בתקופות, לפעמים אוהבים אותנו ולפעמים שונאים. כשעשינו את הסרט הראשון על ניצולי השואה ("מוסר השילומים", י.ב), הביקורות אמרו שמגיע לנו פוליצר, ופתאום הצלחנו מדי בשבילם".

 

וילנאי מתערבת: "בסרט השני הם לקחו את אותו משפט עליו היללו אותנו בסרט הראשון, 'עד סוף הצפייה ימותו שני ניצולי שואה', ואמרו שזו דמגוגיה. אותו משפט!".

 

לוקחים ללב, אני מבין.

מרוז: "כל אחד עובר את זה, למדנו איך לחיות עם זה. זה לא קל, לחטוף ביקורת. בשבוע הראשון של תוכנית הבוקר אני חטפתי ביקורת שלא היתה סתם רעה או סתם איומה. היא היתה מרושעת. כתבו 'אורלי טובה, אתה לא'. אף פעם לא עשו לנו את זה, ולי היה נורא קשה עם זה, לא בגלל שכתבו שאורלי יותר טובה, אלא בגלל שזה היה השבוע הראשון ועוד לא הייתי בטוח שאני בסדר שם".

 

אפשר לחשוב שדווקא אתה היית מתחסן מביקורות במהלך השנים.

מרוז: "ממש לא. מסיינפלד, דרך טרנטינו ועד קישון, זה לא ייאמן כמה כולם זוכרים כל מילה רעה שנכתבה עליהם. זה מטורף, זה אידיוטי, אני יודע את זה".

 

לפני שלוש שנים הכרזת שעוד שלוש שנים תיכנסו לפוליטיקה. מה קרה?

מרוז: "זה נדחה".

 

וילנאי: "בגללי. זה נדחה בגללי".

 

מרוז: "די בגללך, כן. היינו מאוד קרובים להחלטה הזו, אבל החלטנו שלא. זה לא על הפרק כרגע".

 

וילנאי: "זה לא היה נראה לי הזמן להיכנס לקלחת הזאת, ואני ביקשתי לחכות, ובגלל שאנחנו עושים הכל יחד, החלטנו לחכות. כשנעשה את זה, לא נעשה את זה בנפרד, כמובן".

 

וכשאתם רואים את הקולגות מהתקשורת עושים את דרכם שם היום? יאיר לפיד? עופר שלח? מיקי רוזנטל?

מרוז: "יש כאלה שאני שמח בשבילם יותר, ויש כאלה שפחות. יש אנשים מעולים שנמצאים שם, כמו שי פירון ויאיר לפיד, ואנשים איומים שנמצאים שם, ולגביהם אני לא הולך להרחיב.

 

"בגדול, אני אופטימי נורא בכל מה שנוגע לתחום האזרחי. ברמת התחום המדיני? (צוחק) טוב, זה מבוי סתום, זה חסר תקווה. לגבי זה אני לא אופטימי בכלל".

 

 

** את הראיון המלא תוכלו לקרוא בגיליון החדש של "פנאי פלוס"

__________________________________________________________________________________________________________ 

 

 

עוד בפנאי פלוס :