תצוגת הדפסה של -- להסתכל לבאר שבע בלבנט של העיניים

באר שבע היא "בירת ההזדמנויות של ישראל". זו האמת, ותנוחו עם הגבה המתרוממת. כי זה קורה כאילו היה שם תמיד. כי אין מקום אחר לפתח בו אלטרנטיבה אורבנית ראויה, שתציע פרשנות ישראלית שונה למטרופולין מודרני. כי הגל היורד נגע כבר בתחתית, וגילה שם התנגדות גדולה עוד יותר. ולא רק כי זה מה שאומרים קברניטי העיר, שהחליטו למתג אותה כך.

וטוב שזה מה שהם אומרים, ועוד יותר טוב שלזה הם גם מתכוונים. הניסיון למצב את באר שבע כעיר אטרקטיבית בתחום התרבות והאמנות, שמושכת יזמים, עסקים, תושבים ותיירים, הוא מערכה מוצדקת ותקפה על שמה הטוב של בירת הנגב, שמהלכים היסטוריים כושלים של שלטון מרכזי מנוכר הוציאו במשך עשרות שנים את דיבתה רעה.

בכל הנוגע לעבר, באר שבע הייתה תמיד בירת ההזדמנויות. בירת ההזדמנויות שהוחמצו. עם הרבה כישרון ומעוף, יומרה ותעוזה, הצליחה המדינה לטעות ברצף מעורר השתאות. ניסוי השדה הגדול, שנערך כאן לאורך השנים, נכשל שוב ושוב. כישלונות גדולים, מפוארים. מייאשים. מה שלא הצליח להרוג את באר שבע חישל אותה. העקה המתמשכת יצרה בה רעב - שקשה יהיה להשביע - להצלחה ולשגשוג. מי שגר כאן מרגיש בסוליות סנדליו את אדמת הלס בוערת מתשוקה לשינוי מגמה.

מזרקה ושמה באר שבע. בכיכר הקונסרבטוריון (צילום: דוברות עיריית באר שבע)

בעיניים של בן המקום, הלקות הטרגית של באר שבע הייתה ונשארה חוסר היכולת להציע לכישרונות הענק שנולדו וגדלו בה אופק בר-קיימא. הרבה מדי אנשים טובים ומחוננים, חלקם בני משפחה וחברים שלי, נטשו אותה כמו סידן הבורח מעצמותיה של חולת אוסטאופורוזיס קשישה. כולם קשורים אליה, רובם עדיין אוהבים אותה. בדרכם ומרחוק. הרשימה ארוכה ומפוארת, מקיפה את כל תחומי החיים, ובעיקר - מדכאת. היא משקפת את תיק הנכסים האדיר שהעיר הזו איבדה. באר שבע לא ירדה מנכסיה; חלק גדול מדי מהם ירד ממנה. ההון האנושי האדיר שנדד ממנה למחוזות אחרים, עשוי היה להפוך אותה כבר מזמן לעיר העשירה בישראל.

עוד בסדרה:

עברתי לרחובות והתחלתי ליהנות מזה

מה קרה לשכונה שלי בכרמיאל

קלון הלבנטיניות

בספרו "באר שבע – העיר הרביעית" (הוצאת כרמל), מונה איתן כהן את הסיבות לכך שבאר שבע היא מקום שמושמץ בעקביות ובחריפות יוצאות דופן מאז 1917 ועד היום. "הקולוניאליסטים הבריטים, שכבשו את העיר מידי העות'מאניים רק לאחר שלא עלה בידם להתקדם צפונה ממצרים דרך עזה הנחשקת, הם שהחלו במלאכת תיוגה של ה'עיר'– שנראתה בעיניהם בסך הכול כ'כפר גדול מזוהם ומוזנח'. מנקודת מבטם האירופוצנטרית, לא יכלו הבריטים אלא להתייחס לבאר שבע כאל ישות 'לבנטינית' טיפוסית. משנת 1917 ואילך, ובייחוד בעקבות כיבוש הנגב ו'שחרורה' של באר שבע בידי הצבא הישראלי במלחמת העצמאות, המשיכו ללוות את העיר תנאים פוליטיים וחברתיים שלא אפשרו לה להתפתח, לשנות את מעמדה האזורי והארצי, ולהיפטר מסטיגמה קשה של נחשלות. בדיעבד יתברר כי הסתייגותם החריפה של מייסדיה העבריים של באר שבע מן 'המתחם הלבנטיני' של העיר התורכית וניתוקם של הבדואים מן העיר הם מעין 'חטא קדמון' שהנציח את מצבם העגום של העיר ושל האזור כולו" (ההדגשה לא במקור).

"'המתחם הלבנטיני" של העיר הטורקית, שידוע כיום כ"עיר העתיקה" של באר שבע, נבנה כחמישה קילומטרים ממערב ליישוב העתיק, לפי תוכניותיהם של שני מהנדסים ערבים - סייד אפנדי אל-נשאשיבי ורג'ב אל-נשאשיבי - ושני מהנדסים אירופאים (גרמני ושווייצי), על פי גריד מודרני במתווה שתי וערב (רק המסגד הגדול, שפונה לכיוון מכה, שיבש את הדפוס הזה). כל בתי העיר נבנו מחומרים שנחצבו בסביבתה, והיו חד-קומתיים. ב-1906 הוכרזה באר שבע כעיר בטקס רשמי, שבו נחנך גם המסגד הגדול.

ב-31 בדצמבר 1950 התקיים טקס חנוכת העיר החדשה במעמד שרת העבודה גולדה מאיר. העיר החדשה נבנתה "עם הגב" לעיר הטורקית, מתוך יומרה לברוא "עיר חדשה", "מערבית", אירופית. היא קלטה עולים רבים, רובם מארצות ערב ולא מאירופה, ונבנתה על פי תוכנית של עיר גנים פרברית, שבה בתים צמודי קרקע מפוזרים בשכונות נפרדות, על פני שטחים נדיבים.

קונספציית "עיר גנים" התבררה במהרה ככישלון חרוץ. הרעיון האירופי של עיר המחולקת לשכונות - יחידות נפרדות שיוצרות זהות שכונתית ושייכות שכונתית, ומופרדות זו מזו ברצועות ירק רחבות - נועד לייצר אינטימיות שתביא למעורבות חברתית גבוהה. בפועל, כאמור, הקונספציה קרסה: רצועות ירק לא צמחו, ומה שנותר הוא רצועות מדבר חרבות בלב העיר. פתאום התברר שתשתיות מפוזרות על פני שטח גדול הן קשות ויקרות לתחזוקה; שמרכזי הקניות השכונתיים לא פעלו כמתוכנן, בשל מיעוט קונים; ושהכבישים המפותלים, שנועדו למנוע נסיעה מהירה, הקשו על הגישה למוקדי הקניות והשירותים במרכז העיר.

בראשית שנות ה-70, אחרי שהתבררו ממדי הטעות, הוכנה תוכנית חדשה שעיקרה הפיכת העיר ליחידה מלוכדת אחת. זאת, באמצעות בינוי בשטחים שבין השכונות וסלילת כבישי אורך ורוחב קצרים ויעילים בין השכונות, ובינן לבין המרכז העירוני המתפתח.

נַלְבִּישֵׁךְ שַׂלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶט

באחרונה פורסם כי מתגבשת תוכנית לקידום מורשת אדריכלות הבטון החשוף בבאר שבע, הקוראת להפוך את בירת הנגב ל"בירת הברוטליזם" של ישראל. ברוטליזם הוא סגנון אדריכלי שהיה אופנתי בין שנות ה-50 ועד אמצע שנות ה-80 של המאה הקודמת, והוא מאופיין בבנייה בבטון חשוף בצורות פשוטות ומורכבות. שמו לקוח מהביטוי הצרפתי שטבע לה קורבוזיה - béton brut, בטון גולמי. בעיניהם של לא מעטים, הברוטליזם על גרסאותיו השונות ייזכר יותר כאופנה חולפת מאשר כביטוי של מודרניזם אותנטי. האדריכלית ד"ר הדס שדר, מיוזמי התוכנית, אמרה ל"הארץ": "יש בעיר (באר שבע, א"פ) יצירות אדריכליות נועזות בסגנון הברוטליסטי שהיוזמה הפרטית לא הייתה יכולה לקדם באותה עוצמה. קבלנים לא אהבו אותה וגם לא הקהל הרחב".

''רבע הקילומטר'' בשכונה ה'. בטון ודיכאון מבית היוצר של הברוטליזם (צילום: רועי אבנטוב)

כנראה שגם המדבר לא ממש אהב את האדריכלות הזו, וגם לא את הניסיון לאנוס אותו בשלמת בטון ומלט. ותנחשו מה: מצולק במפלצות הבטון החשוף, ואולי גם המום מעזות המצח, המדבר ניצח ובגדול. הוא כיסה את הברוטליזם באבק לבן ורך. בתריסי פלסטיק פשוטים וחסרי אופי. בסורגי ברזל מכוערים. בתוספות בנייה. ובצנרת חשופה של מזגנים מפוצלים. השם ירחם, יושיע ויגן. החיים בבונקר מבטון מזוין מסירים דאגות במקרה של מתקפת טילים, אבל הם לא ממש פרקטיים בתנאים של שרב וסופות חול.

שלא כמו מתכנני העיר החדשה, העות'מאנים שהיו כאן קודם השכילו להתייחס לתנאים הסביבתיים: הם בנו קירות עבים ומבודדים מאבן מקומית, פרשו תקרות גבוהות וקרעו חלונות גדולים ופתחים אל עבר חצרות פנימיות. הם השקיעו מחשבה בצינון רוחות קדים. יין אדום שותים בטמפרטורת החדר. בצרפת. בציה הלוהטת שלנו, יין שמוגש בטמפרטורת החדר מאבד את איכויותיו.

קרני השמש לא חדרו את משקפי השמש המעוצבים

הניתוק המכוון והמתנשא מהזהות המדברית והניסיונות החוזרים ונשנים לעטות עליה שריון קשקשים שיאלץ אותה לנהל את שגרת חייה בזהות בדויה, גבו מבאר שבע מחיר כבד. אותם משקפיים כהים שהרכיבו מתכנניה ובוניה העבריים של באר שבע החדשה על חוטמם המורם, סיננו את קרני השמש היוקדת, הגנו על עיניהם מסופות החול הטורדניות ובעיקר סימאו את שיקול דעתם המקצועי וניתקו אותו מהמקום ומאורחותיו. הם הסתכלו לבאר שבע בלבנט של העיניים – וביהירות התעלמו ממנו.

נכון, מהלך ההתערבות היה הכרחי כדי לצייד את העיר החדשה במסד יציב של ישות אורבנית מודרנית: השכלה גבוהה, תרבות, תעסוקה: אוניברסיטה, תיאטרון, סינפונייטה, מפעלי תעשייה. המודל האירופאי אמנם היה תקף, אך היה צורך באקלומו הזהיר והנכון. לא שחור או לבן. מודל חדש. מותאם. הממסד השקיע במהלך בנייתה של העיר החדשה משאבים אדירים. למרבה הצער, הוא לגמרי חיפף בפרוגנוזה. הניתוח הנועז להשתלת קולטורה אירופאית בעיר הלבנטינית לא ממש הצליח. למרבה המזל, החולה לא מת.

הביטון החשוף

יש ביטון חשוף שכן מייצג ברוטליזם באר שבעי אותנטי, וקוראים לו צ'רלי. במשך שנים ארוכות היה צ'רלי ביטון המציל המיתולוגי בבריכה של מלון "נאות מדבר". יותר ממציל, הוא היה החוק והסדר. עם תלתלי פחם, כרס של גיבורים, ספידו שחור וציפורן של נמר תלויה על שרשרת זהב נוצצת, הוא היה החדשות הרעות של כל מפר סדר/מתפלח/ מציץ במקלחות. די היה בצמצום העפעפיים שלו ובגלגול המשרוקית על האצבע המורה שלו כדי לסמן שכדאי מאוד להרגיע ולהתחפף. מי שבחר אחרת – חטף.

אגרוף הפלדה של צ'רלי הפך בהרבה מקרים ליד מזמינה ומלטפת, כשפילח למועדון – בסמכות וברשות – ילדים עצובים שיד הוריהם לא הייתה משגת את דמי הכניסה לבריכה הציבורית. המקום הזה היה נווה מדבר אמיתי, וגם תוכנית מלאה ומספקת לחופשת הקיץ של אלפי ילדים בעיר. הפינות המוצלות, המים הקרירים, המדשאות הגדולות והחברותא הנעימה הפכו את הקיץ הבאר שבעי הקשה לחוויה נהדרת. ואותנו לילדים שזופים במיוחד.

בעיר פעלו אז עוד כמה בריכות עירוניות, אך הן נעלמו. על חורבות הבריכה בשכונה ג' בנו בית מלון (כיום, היחיד בעיר), ועל הבריכה בשכונה א' את הקמפוס המודרני של מכללת סמי שמעון. גם נאות מדבר איננה, מנוחתה עדן. אלי להב, יזם באר שבעי במקור, קנה את השטח, יישר אותו, ועד ל"ג בעומר יסיים לבנות במקום את הקניון הגדול בישראל – ה"גרנד קניון" – בשיתוף "מליסרון". 42 אלף מ"ר של שטחי מסחר יתווספו לעיר. אלי להב לא לבד. בתוך כמה שנים הוכפלו שטחי המסחר בבאר שבע, והם מקיפים כיום כ-200 אלף מ"ר. כוחות השוק הסירו אייקון מקומי והציבו אחר תחתיו. טוב או רע, ימים יגידו. בינתיים, הכסף מדבר, בקול רם וברור.

קבלו איתות טכני: כאשר יוזמה פרטית מניעה מהלך כל כך דרמטי של הכפלה בשטחי המסחר, זה כנראה מסמן את מה שהשוק מאמין שיקרה. והשוק יודע טוב מכולם. לפני כולם. בטח יותר טוב מהממשלה.

בתחנה בבאר שבע

באחת מישיבותיה האחרונות של מועצת העיר, מתחו חברי אופוזיציה ביקורת נוקבת על ראש העירייה. הוא החליט להשיב לעיר, בעלות של מאות אלפי שקלים, את הקטר המיתולוגי 70-400-14 ולהציבו במתחם תחנת הרכבת הטורקית שהוקם ב-1915. התחנה עמדה עשרות שנים בעליבותה, בצל מגדלים צפופים שהתרוממו מסביבה בשכונת רמב"ם, וכעת היא אמורה לעבור מתיחת פנים. רוביק דנילוביץ', ראש העירייה הצעיר, יליד העיר, לא ממש התרגש מהביקורת - ובצדק. סיפור מתחם הרכבת מסמן תפנית חשובה באופן שבו השלטון הנבחר מתייחס באופן ישיר וחף מהתנצלויות לזהות הלבנטינית של העיר."מתחם תחנת הרכבת הטורקית", אמר דנילוביץ', "הוא אחד היפים והמרגשים בישראל. אנו משקמים נדבך היסטורי חשוב. המתחם הוא עדות למרכזיותה של באר שבע כעיר מחוז".

בתחנה בבאר שבע עוד יעמוד קטר (צילום: אבי פז)

קשה להפריז בחשיבות החיבור לעוגנים ההיסטוריים של העיר. לבאר שבע היסטוריה ההולכת 3,700 שנה אחורנית, והיא הוזכרה בתנ"ך לפני ירושלים. מרכז המבקרים באר אברהם, שבנייתו תסתיים בקרוב, הוא דוגמה נוספת למיזם תיירותי בעל ערך, שמציג את מורשתו של אברהם אבינו שהושרשה בשלוש הדתות המונותאיסטיות.

ויש העיר העתיקה, שבמשך שנים התייחסו אליה כמו אל כתם לידה מכוער שיש להסוות, ולא כאל אוצר שמציע אדריכלות ייחודית ומפגש מרתק בין נוף מדברי, היסטוריה רבת שנים ונוף אנושי מגוון. העיר העתיקה שימשה עד שנות ה-80 כמרכז המסחר והעסקים של באר שבע, אלא שפריחת הקניונים והתהוותה של קריית הממשלה הבריחו ממנה את רוב העסקים. העירייה החליטה לקדם את המתחם ולטפח אותו, ובארבע השנים האחרונות נערכות בו עבודות במטרה להפוך את העיר העתיקה למוקד מסחר, בילוי, תרבות ופנאי ולשלב בה מגורים לצעירים.

וזה קורה. לאט, אבל בטוח. תוכנית מענקים לסטודנטים שבוחרים לגור בעיר העתיקה, משכה יזמים שהופכים משרדים נטושים ובתי עסק עזובים לדירות להשכרה. ויותר חשוב: הצעירים באים. הם כאן והם מורגשים. הם הדם החדש שזורם בעוצמה בוורידיה הקשישים של העיר העתיקה. צריך רק להסתובב שם בלילה, ברחובות שהיו בעבר שוממים ועזובים, כדי לחוש את הדופק של תהליך ההתחדשות. בתי קפה מלאים, תיאטרון פרינג', כפר האמנים איילים, מרכז צעירים, מוזיאון הנגב המתחדש והפעיל. לעיר העתיקה בבאר שבע יש עוד דרך ארוכה ללכת, עד שתגשים את החזון שמייעדים לה. אבל היא החלה לצעוד בה. זו עשויה להיות אבן דרך בתיקון עוולה היסטורית, ופעולה שתרים תרומה מכרעת לחיבורה של באר שבע אל עצמה.

ברווזון מכוער עם אופציה לברבור לבן

באר שבע היא ברווזון מכוער עם אופציה לברבור לבן. היא תערובת הטרוגנית מורכבת וייחודית בנוף האנושי שלה. היא מכילה מערכת מתחים מגוונת, שיכולה להאיר את כל רמת גן ולהחשיך את כל חצי הכדור הדרומי. אשכנזים ומזרחים, יהודים וערבים, מסורתיים וחילונים גמורים, משכילים ובורים. עיר מעורבבת, מעורבלת, אבל איכשהו לא נפיצה. היא עיר ישראלית. לא וינה ולא ברלין, לא תל אביב ובטח שלא ירושלים. עיר ואם.

נולדתי בבאר שבע, וכאן נולדו גם ילדי. אני אוהב אותה אהבת אמת ובהרבה מובנים גם כואב אותה. יש לי גם הרבה דברים לא טובים להגיד עליה, אבל במקרה כזה הייתי קם עלי. אחרי הכל, אני באר שבעי.