הדפסה
לכתבה באתר
ויסלבה שימבורסקה, כלת פרס נובל לשירה, אמרה שכששואלים אותה במה היא עוסקת היא זזה במקומה באי נוחות ואז עונה משהו מעורפל מאוד. אפילו ענקית הרוח שהיא לא מעיזה לומר בפשטות: אני משוררת. מביך מדי, רומנטי מדי, מדי לא הגיוני.
למה אני נזכרת במבוכת הגדולים שלה עכשיו? כי כששואלים אותי איפה אני גרה, גם בי יש משהו שמתפתל שנייה לפני שהוא עונה בפשטות - רחובות. כי מי גר ברחובות? עיר שיש בה בעיקר רחובות? לא רומנטי בכלל. לא הגיוני בכלל. מביך מדי. לא רק שלגור ברחובות לא מתאים למה שהייתי רוצה שיחשבו עלי. זה לא מתאים למה שאני הייתי רוצה לחשוב עלי.
>> ורונית כפיר עזבה את תל אביב לכפר
>> איזה עתיד מחכה לכם בעכו?
>> לגור באם המושבות החדשה בפתח תקווה?כי בחלומי אני גרה בבית אבן פיוטי על צלע הר, בבוקר אני יוצאת לשאוף אוויר הרים ואחר כך קופצת לבית הקפה ושואפת אוויר ערים. אני גרה בלב חמישה דונמים של עצי פרי, אבל גם גרה על הדלת של ספרייה עירונית ענקית. ילדיי לומדים בבתי ספר שכונתיים שלומדים בהם אמנות ומדע בכיתות קטנטנות, אבל לכל אחד מהם לפחות חבר אחד שלא דומה לו בכלל, והכי בחלומי - אף אחד לא מתערב לאף אחד, אבל בערב השכנה שלי אומרת: תיכנסי הערב, יש ריבה עם תות גינה.
זה החלום, שמזין את האני המדומיינת שלי כבר שנים. במציאות, כאמור, אני גרה בסתם מקום. הגעתי לכאן בעקבות בעלי, שעבד בפארק המדע בעיר. בערך שבועיים אחרי שעברנו הוא קיבל הצעת עבודה מפתה בתל אביב, וכך מצאנו את עצמנו בעיר שכל מה שמחבר אותנו אליה זו המקריות והארנונה.
גרוע מזה. כשעברתי לרחובות, גרתי הבית הבאוהאוס הראשון שנבנה בעיר. רצפות מצוירות, דלתות ארוכות, נשמה יתרה. כעבור שנתיים בעל הבית מכר אותו, וכדי שלא לטלטל את ילדי מצאתי את עצמי עוברת מטר ימינה וגרה בבית דירות, קומה ראשונה ומעלית קטנה. זהו זה. זה מה יש.
ואז התחילו הנסים. למשל, כשגיליתי את בית מיכל. ספרייה ובית תרבות שבפשטות עושים חשק לחיות. ואז גם מנהלות המקום תיכננו את שבוע הספר. במקום להתחרות בתל אביב ובהיצע האדיר שלה, הן הפכו את הקטן ליתרון והלכו על קונספט בוטיק. דוכני ספרים יפהפיים כוסו במפות תכלת מנוקדות, שלגייה חילקה לילדים תפוחים מסוכרים, שעות סיפור בכמה שפות קיבלו את פניהם של ילדי העיר, שישבו בשקט לשמוע את אותו סיפור ברוסית ואז באמהרית. הכל היה בעבודת יד. את זה אי אפשר לעשות בעיר ענקית.
אחר כך גיליתי שאמנם אין ברחובות בית מדרש כמו "אלול" הירושלמי או "עלמא" התל אביבי, אבל דיוויד, פרופסור רב חזון לפיזיקה, מוליך מהלך של מפגש בין חילונים ודתיים, ולימודים מרחיבי דעת טבולים בקסם של ראשוניות זומנו לי בביתו. גיליתי את המקום שבו אפשר ללמוד לתפור, ושבו אפשר לקנות את כפתורי הווינטאג' הכי יפים בישראל, גיליתי את בית הקפה- פטיסרי הכי מובחר שהקרואסונים שלו הם אסון קלורי, ולמרבה האיזון גיליתי גם דיאטנית ששמה נודע בכל הארץ, גיליתי חנויות לחומרי יצירה כל כך נדירים עד שהתעוורתי מרוב יופי (ובשל כך, למזלי, לא ראיתי כמה בדיוק הוצאתי מהארנק). גיליתי איזה כואב זה לקטוף סברסים בשטחים הפתוחים בעיר, ואיזה מהמם זה טיול אופניים במכון ויצמן. המון נסים התגלו לי, פשוט כי נשארתי לגור. אני קוראת לזה, הנס הסטטיסטי.
פתאום מוצאים אוצרות אנושיים
זה לא שרחובות יחידת סגולה. כל מקום שגרים בו מספיק זמן הופך ליחיד סגולה, מרגע שמגלים בו דברים שאין להם תחליף - דבר שהופך למשמעותי במיוחד כשמוצאים את האוצרות האנושיים. אמא מהגן של הילדה שמזדהרת במיוחד, מישהי שפגשתי באיזו חנות ואני מאושרת שהזמנתי אותה לקפה, אנשים שמרגע שגיליתי אותם אני לא מוכנה יותר לגור רחוק מהם, ולמרבה הנוחות אני גם לא צריכה.
ויש עוד עניין. מכיוון שאני לא גרה בעיר גדולה אני לא מופצצת בגירויים כל הזמן. אני זו שחייבת להמציא בעצמי פעילויות לילדים שלי, ולמלא את השעות בדברים שמחים שמקורם בי. שוב ושוב אני נוכחת לדעת שמה שהגדרתי כיתרון בעיר החלומות שלי, ההיצע הנפלא של תרבות וריגושים, מתהפך מהר מאוד לחיסרון, לרעש ולהפרעת קשב משפחתית, ושדווקא השקט היחסי של העיר שלי לא מפריע לי לעשות מה שבאמת מרגש אותי לעשות.
ויש גם עניין של גודל נכון. משהו בעיר שלי לא קטן מדי מכדי להציק, ולא גדול מכדי לנכר. כשאני מאחרת לאסוף את הילדה מהגן, מירי לוקחת את הקטנה אליה ומחכה לי לקפה. הנה זה. מכל החלום שלי התקיים הדבר שהכי רציתי: השכנים שלי ערבים לי, ויש מי שאומר לי תיכנסי, עם או בלי ריבת תות גינה.
אם פעם חשבתי שאמצא מקום מגורים מושלם באמצעות אלימינציה (לא בשטחים, לא בעיר גדולה מדי, בטח שלא בתל אביב, לא רחוק מההורים, לא קרוב מדי להורים, לא יקר, לא זול מדי, אנשים שווים, לא פלצני, אההההההה), אז היום אני מבינה שהמטאפורה לא נכונה. בשאלון האמריקאי של החיים שלי אין תשובה אחת נכונה שעוד לא הגעתי אליה, ושתספר לי בסוף איפה הכי נכון לגור, אלא שכל התשובות נכונות. אני יכולה לגור גם בפריפריה, אבל אני צריכה לעשות מאמץ אמיתי ויצירתי להפוך לי את זה למרכז. היי, גם כדור הארץ הוא פריפריה של השמש. אז מה, הוא עדיין מרכז העולם.
- אורית גידלי כתבה את הספר "נונה קוראת מחשבות".
- לבלוג של אורית גידלי;
לאתר השירה של אורית
ועוד אדריכלות ברחובות:
>> על בית העם שהופך להיכל תרבות - ומעורר ויכוח נוקב
>> ועל מרכז התרבות שמוקם השנה בשכונה חדשה ברחובות
