>> בואו להיות חברים של פנאי פלוס בפייסבוק

 

כאילו, דה!

שחר אורן קמלה בשיעורי ספורט בזמן ששר מ"קלולס" שרפה קלוריות בדיבור בסלולרי

 

בחלומי חזרתי שוב לגיל 16, אבל לא שחר - נערה גמלונית, ביישנית ובעלת לחיים מחוצ'קנות כפריחת הדובדבן - אלא הפעם בתפקיד שר הורוביץ, הטינאייג'רית עם הכוונות הכי טובות בבוורלי הילס והכוכבת של "קלולס", אחד מסרטי הנעורים המוצדקים שידעו הניינטיז.

 

בזמן שאני קמלתי בשיעורי ספורט ונתתי לחבריי להעתיק ממני שיעורים בטריגונומטריה, שר היתה הרבה יותר מוטרדת מהאאוטפיט שתלבש לשיעורי הספורט שלה (שבהם כמובן תעמוד בצד כי בשורטס של מעצבים לא נהוג להזיע, ואז תכריז "החינוך הגופני בבית הספר הזה הוא חרפה. לא שרפתי אפילו את כמות הקלוריות שיש במסטיק ללא סוכר"), ומצבע הפונפון השעיר בקצה העיפרון עמו תעתיק את שיעורי הבית שלה מהחנונית התורנית.

 

ואז, במקום לנעול את החנונית בלוקר, היא תתכנן לה מייקאובר ותחפש לה שידוך גיקי מושלם. נשמה טהורה.

 

איך זה שמכל סרטי התיכון, דווקא "קלולס" הוא זה שהצליח לגעת בנימי נפשי הטינאייג'רית? הרי ביני לבין שר אין שום דבר במשותף (חוץ מהעובדה שלשתינו יש אבא עורך דין), ולמעשה מעולם לא היה לי רצון להיות מלכת הכיתה או להסתובב בהפסקות עם שמלות בוורוד בייבי (אבל אני כן חושקת במלתחה הממוחשבת שממנה הן הגיעו).

 

הקסם האמיתי של הסרט הזה, מבחינתי, נעוץ ביכולת שלו למכור לי אשליה מושלמת כפי שרק הקולנוע ההוליוודי יודע, פנטזיה שבה חוויית התיכון היא הר של קצפת קלילה ושטחית, שפסגת הצרות שעשויה להתרחש בו היא שהחתיך שבו את מאוהבת מתלבש יותר טוב ממך (והרי אז מה את תביאי למערכת היחסים??). או כמו ששר היתה אומרת: As if!

 

תיכון בהיי

סמדר שילוני שמחה שריטלין עוד לא היה באופנה כשעשו את "קלרה הקדושה"

 

זה נכון שתיכון גולדה מאיר, שמוקם בעיירת פיתוח שקר כלשהו, לא היה התיכון האידיאלי ללמוד בו במובן הסכריני של המילה. לא מדשאות מוריקות, לא מורים מגניבים אחושלוקי, לא קבוצת מעודדות, לא סניף של ארומה. להפך. תיכון גולדה מאיר היה מעונם של מתבגרים אכזרים, מסדרונות אפורים ומורים אטומים.

 

אבל לתיכון גולדה היה דבר אחד שלא היה לאף תיכון אחר. היה לו את קלרה. לוסי דובינצ'יק, שהגיעה לשיא בשלותה המינית בגיל 12 ועם הכישרון הכובש שלה לנחש את העתיד, שינתה את החיים של כולם. היא גילתה לכיתה את התרגילים מהמבחן, סיפרה לטיסונה המנהל שהפסל של גולדה עולה באש ועשתה את מה שכולנו היינו עושים אם היינו עומדים ליד הלוח באמצע השיעור ולא יודעים את התשובה – הטיסה חסידה ענקית שהתנפצה על החלון היישר לתוך הכיתה.

 

בעולם שלנו קלרה היתה מקבלת ריטלין, אבל בעולם הסוריאליסטי ההוא - שבראו לפני 16 שנה ארי פולמן ואורי סיון, בטראש טווין פיקס סטייל שלהם שהכיל ביצות טובעניות, שמיים מעושנים ומנהל אחד עם אובססיה לאדית פיאף - קלרה הקדושה יכלה לפרוח.

 

תיכון גולדה, כמו כל תיכון אחר, התאפיין במרבצי הורמונים לכודים בדרך ללא מוצא, וגם הוא עורר את החשק לנפץ את העולם עם אלת בייסבול.

 

אבל תיכון גולדה היה המקום שהשתוקק למהפכה, עם מבוגרים שרק חיכו להזדמנות הראשונה לעלות על הבאסטיל. ומהפכה, כידוע, היא בדיוק מה שהעולם הזה צריך כרגע.

 

טו קול פור סקול

רועי פודים חולם על ההברזה המושלמת של פריס ביולר

 

"שמתי ברז למורה" הוא סרט תיכון מעולה, למרות שחיי התיכון שבו מתמצים בסצנות שבהן אחותו אכולת הקנאה של הגיבור משרכת את דרכה במסדרונות ומתיזה חמיצות ממיסת לוקרים. כל הרעיון הוא הימנעותו של פריס ביולר (מתיו ברודריק) מיום אחד בבית הספר, כדי לכייף כמו שרק אייקון קוליות אייטיזי יכול.

 

גם אני הברזתי מבית הספר, אבל זה לא נראה בכלל כמו אצל ביולר. זה היה כרוך ביצירת מסכת החולי שלי – תהליך פשוט אך עוצמתי שבו אני מזגג את עיניי, מושך את הגבות כלפי מטה ליצירת אפקט של צער אינסופי ומתחיל לדבר בקול שאני שומר בבגרותי לטלפונים מהבנק. אז הייתי פונה לאמי, שאומנה לזהות שקרים במחנות של החמר רוז', ועושה פיץ'. לפעמים זה עבד.

 

מה יצא לי מזה? להישאר בבית ולצפות ב"סיפורי עמים" תוך חרדה אינסופית שהשקר יתגלה ואשלח לבית הספר, להספיק לשיעור שמתחיל ב־12:00. וביולר, הוא אוסף את חברתו בעלת עור השנהב, את חברו הנוירוטי ואת הפרארי של אביו והם יוצאים למסע נהנתנות שהותיר בי חותם בל ימחה.

 

יראת הקדושה כלפי "שמתי ברז למורה" מבטאת את הכמיהה שלי להברזה המושלמת מבית הספר, את הפלתו בפח ובבוץ של המנהל, את הבטלה המענגת בזמן שכולם נאנקים בשיעור. אבל יותר מכך, היא מבטאת את המשאלה להיות קל דעת ונטול דאגות, להשיר מעליי את עננת ה"מה יהיה אם", ולו ליום מתוק אחד.

 

תיכון האיברים השבורים

יאיר רוה מתכונן לתפקידו כשק חבטות ב"מועדון ארוחת הבוקר"

 

כשיצא "מועדון ארוחת הבוקר" ב־1985 הייתי בכיתה י"א. בן 17. פחות או יותר בגילן של הדמויות (מולי רינגוולד גדולה ממני בחודשיים). לא היה ביני וביניהם כלום: ראשון לציון של נעוריי לא נראתה כמו פרברי שיקגו, התיכון שלהם לא נראה כמו התיכון שלי (ספרייה עם קומת גלריה?!), והתפריט שלהם לא נראה כמו התפריט שלי (רק עשר שנים אחר כך טעמתי סושי בפעם הראשונה).

 

כיום, במבט מאוחר, אני יכול לטעון נגד הסרט שהוא היה מלאכותי ומדוד מדי. אבל אז, כמו כל סרטיו של ג'ון יוז, הוא היה מושלם.

 

הדמויות על המסך - הבעיות שלהן, השמחות שלהן והטעם המוזיקלי שלהן (כן, אלה היו הימים שבהם סימפל מיינדס היתה הלהקה הגדולה ביקום) - היו שיקוף למה שהתחולל אצלי. כל אחד מהם היה נתח מהאישיות שלי: המפונקת, המבוהל, המסוגרת, האגרסיבי. הפחדן מול המהפכן. כולם גרו בתוכי.

 

27 שנה אחרי, אני יודע שני דברים בוודאות: הראשון, שאמצע שנות ה־80 היו תקופה טובה להיות תיכוניסט ולהזדהות עם מייקל ג'יי פוקס ב"בחזרה לעתיד", שנה אחר כך עם מתיו ברודריק ב"שמתי ברז למורה" ושנה אחרי זה עם שחר סגל ויואב צפיר ב"בלוז לחופש הגדול". השני, שאם "מועדון ארוחת הבוקר" היה יכול להתקיים במציאות שאני הייתי חלק ממנה, בטח הייתי חוטף מכות מג'אד נלסון. וגם מאלי שידי.

 

היי סקול מיוזיקל

אמיר קמינר רוצה תהילה, ומשלם בזיעה

 

"תהילה! אני אחיה לנצח/ אני אלמד לעוף/ אני מרגיש את זה בא/ אנשים יביטו בי ויצרחו", זימרה איירין קארה בשיר הנושא עטור האוסקר של "תהילה", ואני הצטרפתי אליה. אומנם עשיתי זאת בשקט, כדי לא הפריע את הנאתם של באי בית הקולנוע, אבל שרתי בתוכי, בכל הכוח, עם המון הזדהות.

 

זה קרה בחורף 1981. הייתי אז חייל חולמני ותמים, אפוף חלומות על זוהר, אמנויות וקולנוע, וכשצפיתי בהווי של תלמידי בית הספר לאמנויות של ניו יורק, בהחלט התקנאתי בלירוי, קוקו, ברונו, מונטגומרי וכל השאר.

 

כל כך רציתי לפזז ולפזם איתם, או סתם ללכת יחד לסרט הפולחן "מופע הקולנוע של רוקי". המוסד החינוכי הקולי שבו הם למדו פרקים נבחרים ברזי השואוביז נראה הכי רחוק שיש מהתיכון בעל האוריינטציה החקלאית־מושבניקית שבו למדתי אני, ובאמת שהתאים לי הרבה יותר ללמוד שם איתם מאשר ברופין.

 

מאז כבר ראיתי את "תהילה" אי אילו פעמים, ולטעמי הוא עדיין סרט התיכון הכי כיפי, מהנה ונוגע בכל הזמנים. מאז אותו חורף מכונן, שבו גיליתי יותר מקרוב את תל אביב ואת עצמי, הגיבורים והשירים של סרטו הסוחף של אלן פארקר הפכו לחלק מחיי.

 

המשכתי לעקוב אחרי כל החבורה גם בסדרת הטלוויזיה שנולדה בעקבות הצלחת הסרט, בהפקות הבימתיות ובחידוש הקולנועי הכושל של 2009. ובכל המקרים, תמיד שרתי בלב: "תהילה! אני אחיה לנצח".

 

המרוץ לכוורת

יוני בינרט נרשם לחוג הקליגרפיה ולמועדון הכוורנים בפנימיית ראשמור

 

פנימיית ראשמור. יש שתי סיבות עיקריות לרצוני ללמוד במוסד אקדמי ספציפי זה, מהסרט "המרוץ לצמרת של מקס פישר", והראשונה שבהן היא רשימת החוגים שמחוץ למסגרת הלימודית שמתקיימים בו: מועדון הצרפתית, מודל האומות המאוחדות, מועדון איסוף הבולים והמטבעות, מועדון הוויכוחים, קבוצת הלקרוס, מועדון הקליגרפיה, איגוד האסטרונומיה, סיף, דקתלון, מקהלה, קבוצת מחניים, מועדון הקונג פו, מועדון הירי בצלחות, מועדון הכוורנים של ראשמור, קבוצת דרמה, מועדון טייסי הפייפר הצעירים ורק אלוהים יודע מה עוד.

 

אז בסדר, ייתכן שחלק גדול מהמועדונים והפעילויות הללו הם המצאות של תלמיד אחד - מקס פישר המבריק (ג'ייסון שוורצמן) - ולאו דווקא יוזמות בית ספריות רשמיות, ובכל זאת: כמה נהדר הוא המקום שמעניק לתלמידיו חופש פעולה שכזה, גם אם מדובר בבית ספר פרטי מפונפן שנמצא הרבה מעבר לליגת השכר שלי.

 

נסו לדמיין תלמיד תיכון ביהוד שיבקש להקים מועדון קליגרפיה, ותבינו מדוע התיכון שמתאר הבמאי ווס אנדרסון כל כך מפתה.

 

אנדרסון, אגב, הוא הסיבה השנייה שבגללה שווה לאדם להעביר את שנות בחרותו בראשמור. העולם שיצר עבור הסרט המקסים הזה בסגנון הייחודי שלו כה עשיר והרמטי מבחינה חזותית, גם אם לא מצטיין בכל הנוגע להבעת רגשות, וכבכל סרטיו, גם פה הגיבורים עוטים מסכות אדישות ויובשניות המסתירות את סערת רגשותיהם. לעזאזל, אני מוכן להקריב כמה רגשות עבור חיים בסביבה אסתטית שכזאת!

 

ימים מבותרים

אור קניספל לא יכול להתעלם מסרט שבו מחסלים את המנהל, בגילומו של פונזי

 

כשהייתי בתיכון דווקא לא כל כך חיבבתי סרטי אימה. לא כל כך ברור למה, שהרי משולש המשיכה שלהם, מין־חטא־המון דם, מתאים במיוחד לתקופת התום של הגילוי המיני. אולי לא שכנעו אותי מספיק, כמו את האמריקאים, שמין זה חטא.

 

"צעקה", של במאי האימה ווס קרייבן ("סיוט ברחוב אלם") ותסריטאי הנעורים קווין וויליאמסון ("דוסון קריק"), לא רק החיה את הז'אנר בסוף הניינטיז, כשתקופת התיכון כבר היתה מאחורי, אלא גם הוסיף לו ברוח הזמן ערימות של מודעות עצמית ורפלקסיביות קולנועית. סיבה טובה לאהוב אותו, במיוחד אם אתה בדיוק סטודנט לקולנוע. כך למעשה למדתי לחבב משספים קולנועיים.

 

הסרט ברובו דווקא לא מתרחש בין כותלי בית הספר (אולי הייתי צריך לבחור לרשימה את "ללמד את גברת טינגל" שוויליאמסון גם ביים, או "דוני דארקו" הקודר, עם דרו בארימור כמורה קסומה בתיכון, לעומת תלמידה ב"צעקה").

 

מצד שני, אם מדברים על סרטי תיכון אהובים, מה ראוי יותר ממנהל התיכון הרגיש אך קשוח בגילומו של הארי ווינקלר (פונזי, הטו־קוּל־פור־סקוּל מ"ימים מאושרים" באייטיז), שנרצח באכזריות אירונית בחדרו שבבית הספר?

 

רעה רעה שעל הקיר

ליהי אלבז נפטרת מעול המורכבות הרגשית כדי להפוך לאחת הפלסטיקיות ב"ילדות רעות"

 

שנים רבות תהיתי איך היתה נראית תקופת התיכון שלי אם במקום לבזבז אותה במחששה מאחורי הבניין, הייתי הולכת לתיכון אמריקאי. אתם יודעים, משהו בסגנון "סוויט ואלי" פוגש את "חרמן על הזמן".

 

המסקנה שאליה הגעתי - תמיד - היתה שחיי כתיכוניסטית היו מושלמים אם הייתי לומדת בתיכון יחד עם הבנות מ"ילדות רעות". פרט לעובדה שטינה פיי, מורתי הרוחנית, היתה באמת המחנכת שלי, היתה לי הזדמנות חד פעמית לנער את עצמי מהמורכבות הרגשית שממנה סבלתי כטינאייג'רית, ולהפוך לדמות שטוחה ומאושרת להחריד.

 

או שהייתי הבחורה הפופולרית והמהממת שמגיעה לבית הספר באאוטפיטים שאפילו רקדניות אקזוטיות לא היו מעזות לדגמן, או שהייתי מהחנונים שיודעים שהם הרבה יותר טובים מכולם. כך או כך, לפחות לא הייתי מתבוססת בבינוניות של עצמי, או מתחבטת בשאלות ארצישראליות – ללכת למגמת מזרחנות עם השמאלניות הכוסיות, או למגמת המחול עם הפקאצות המכורות ל"סטפ אפ"?

 

"ילדות רעות" הוא ללא ספק אחד מסרטי הקאלט הבולטים ביותר שמספרים על האכזריות שבללמוד בתיכון, וכמי שסבלה מתקופת התיכון המשמימה והמשעממת ביותר ביבשת אסיה כולה, נראה לי שהייתי מסתדרת שם. או שלא. ללינדזי לוהן זה בעצם לא כל כך עבד בפעם האחרונה שבדקתי.

 

מורים ממאדים

כמו ב"סיוט בחדר המורים", גם איריס אברמוביץ' חשבה שבתיכון חוצנים הטילו עליה להכין שיעורי בית

 

התיכון, כפי שאני זוכרת אותו, אכלס כמה מורים ומחנכים - כולם, ללא יוצא מן הכלל, חייזרים. כוונה אחת היתה להם: להשתלט על מוחנו הלא מפותח, לעשות בו כבשלהם, ולצוות עלינו להכין המון שיעורי בית. מה הפלא שכשצפיתי לראשונה ב"סיוט בחדר המורים", הייתי משוכנעת בתחילה שמדובר בדוקומנטרי נוקב, מסוג אלה שמביים קלוד לנצמן ומנצחים באוסקר אפילו את הסרטים על ציד הלווייתנים הנורא שביפן?

 

"סיוט" הוא סיפורו של תיכון רגיל - עם עורכת עיתון בית הספר, הספורטאי, החנון, הנערה היפה, האאוטסיידר שמוכר סמים שהוא מייצר במרתף ביתו והתלמידה החדשה.

 

חוץ מהם מגיע ליום הראשון בשנת הלימודים יצור נוסף המשתלט על המורים, שמצידם מנסים להפוך את כל התלמידים - ואחר כך את העולם - לחייזרים. ומה הדבר היחיד שמסוגל לחסל את החייזרים? הסמים של האאוטסיידר החתיך.

 

מי לא היה רוצה שהמורים שלו יהיו רגועים אחרי שאכטה טובה? המטאפורה ברורה ואף בנאלית: שנות התיכון הן סרט אימה מבעית. ולמרות הכל זה עבד עליי, והצלחתי לזהות את עצמי בכל אחד ואחת מהתלמידים. אתם יודעים מה אומרים: אפשר לעבור בגרויות, אבל אף פעם לא באמת מסיימים תיכון.

 

את הסרט כתב קווין וויליאמסון במקביל לעונה הראשונה של "דוסון קריק", בתקופה שאף אחד לא כתב תיכוניסטים טוב ממנו, ובתפקיד הראשי כיכב ג'וש הארטנט, וקשה להאמין, אבל הוא להט כל כך אז, שהיה מושך אפילו יותר מהחבר האמיתי שלי בתיכון. נקווה שהחבר מהתיכון הצליח יותר ממנו.

_________________________________________________________________________________________________________________________________________

 

עוד בפנאי פלוס :