הדפסה
לכתבה באתר
>> ערוץ האופנה הישראלי ב-HOT - צפו בכל התוכניות
"יש ואפשר ליצור אופנה מתוך התרבות שלנו. משהו בחום הזה, בצפיפות, במדבר, בים, בתחושת החופש, בנונשלנטיות, יוצרים את ה-DNA המיוחד של המקום אשר מתוכו ניתן ליצור אופנה ייחודית. אלא שבאופן מצער, בפועל זה מתורגם רק לשלוכיות. היו שנים, בעיקר בשנות ה-60 וה-70, שהתייחסו בעומק למקור, לעדות ולתרבות, ומשם יצאו לעיצוב. היום זה כבר לא קיים".
תמרה יובל ג'ונס, 67, ממעצבות האופנה החשובות והבולטות בהיסטוריה של תעשיית האופנה הישראלית, מעצבת גופי תאורה, מורה ומנחה בכירה בשנקר שכיהנה כראש מחלקת האופנה במוסד בשנים 2006-2004 ופועלת היום כמנטורית וקואצ'רית למעצבים צעירים – מסכמת את תצוגות הבוגרים של בתי הספר לאופנה, ויש לה הרבה מה להגיד. על הבוגרים, על הפרויקטים והפרסים, ועל סיקור התצוגות.
אנחנו נפגשים איתה רגע לאחר סיום תצוגות הגמר של שלושת בתי הספר הגדולים לאופנה – שנקר, בצלאל ו-ויצו חיפה, ושל שתי המחלקות הקטנות יותר במכון אבני ובסמינר הקיבוצים. בסך הכול, כ-100 בוגרים צעירים יצאו עתה לתעשיית האופנה המקומית.
מה צופה העתיד ל-100 הבוגרים הטריים של לימודי עיצוב אופנה?
"אחוזי ההמשך במקצוע קטנים מאוד. זה נובע מהרבה סיבות וקשור לאישיות של המעצב, לאמביציה ולבטן שדוחפת קדימה. יש בארץ פיצוץ אוכלוסין ביחס שבין מעצבי האופנה לאזרחים. זו תופעה כלל עולמית, רק שבחו"ל הם מתמחים בסטודיו של מעצב לפני שהם פותחים לבד, וכך יש להם הזדמנות להתנסות וללמוד את העבודה".
את ממליצה להתמחות בסטודיו מקצועי לפני שיוצאים לקריירה עצמאית?
"בעיניי זו חובה. בגמר הלימודים, אפילו הטובים והגאונים עדיין לא יודעים כלום. ויוי בלאיש אמר לי בעצמו, שכשגמר את שנקר לא ידע כלום בהשוואה למקום שבו היה לאחר שנתיים של עבודה בבית רוברטו קוואלי. מעצבים חייבים להתנסות לפני שהם מתחילים בעצמם. אם חושבים על זה, גוטייה עבד עשר שנים בדיור ואיב סאן לורן יותר מעשור לפני שהקימו בית אופנה משלהם".
אבל איפה הם יתמחו פה בארץ? לא בטוח שיש 100 משרות פנויות.
"נכון, זו באמת בעיה חמורה וצריך לה למצוא פתרון".
אין חינוך לאופנה
עם ותק של למעלה מ-40 שנה בתעשיית האופנה המקומית והבינלאומית, יובל ג'ונס מקפידה לשמור על קשר הדוק למעצבים וליצירה צעירה. את הקריירה העצמאית שלה החלה בסוף שנות ה-60, כשפתחה שני בוטיקים בארץ. בתחילת שנות ה-70 הוזמנה על ידי רות דיין לעצב למותג האופנה המיתולוגי משכית,
ובאמצע שנות ה-70 עברה לאיטליה ועבדה לצד מעצב האופנה רוברטו קוואלי
ואף עזרה לו להפוך את בית האופנה שלו למעצמה בינלאומית ("הקשרים שלנו ממש משפחתיים", היא אומרת גם היום).
בסוף שנות ה-80 חזרה לבקשתו של קוואלי לבית האופנה שלו, ובמשך כעשור חיה על קו יפו-מילאנו, עבדה בבית האופנה באיטליה ולימדה בשנקר. "ב-1996 לא רציתי להמשיך לעבוד בקוואלי, אבל הצעתי לו לפגוש סטודנט מאוד מוכשר שעמד להגיע לאיטליה, ויוי בלאיש", היא מספרת. "קוואלי התלהב, ו-ויוי החל לעבוד שם. אחרי שנה גם אני הצטרפתי, וכולנו עבדנו יחד. אלו היו השנים שבהם קוואלי הפך למגה דיזיינר. עד אז הוא היה יותר קטן". האהבה לעיצוב ואסתטיקה עברה גם לבנותיה של יובל ג'ונס – בתה הבכורה טניה עובדת כסטייליסטית במילאנו, ואילו ג'ואנה הצעירה סיימה בימים אלו תואר באמנות רב תחומית בשנקר.
מה חשבת על תצוגות הבוגרים בעיצוב אופנה השנה?
"כשאני צופה בתצוגות בוגרים, אני מסתכלת על המטרה, התוצאה, והחוט המקשר בין הבגדים. אני בודקת האם הצליחו ליצור משהו חדש ואחר".
מי הצליח בעינייך?
"בשנקר היו הרבה קולקציות כאלה. ב-ויצו יכולתי לספור על יד אחת, בקושי, קולקציות שיש בהן משהו או שהיו מבוצעות בצורה טובה".
את רואה שינוי בסגנון של הקולקציות לאורך השנים?
"היו שנים שהעבודות היו הרבה יותר מסחריות. כשהאופנה היתה יותר פשוטה ונקייה כמו בשנות ה-90 ובתחילת שנות ה-80, היו קולקציות ילדים, קולקציות יום וערב. לא היה מה שאנחנו קוראים לו שנקריסטי, כלומר עבודות יצירתיות יתר על המידה ברמת הטקסטיל. היום מחפשים פיתוח טקסטיל ומניפולציות בבדים. על זה מקבלים פרסים, אך אי אפשר לשווק את זה כבגד מכיר".
וזה בעייתי בעינייך?
"כשסטודנט חושב על פרויקט הגמר שלו, הוא מסתכל על תצוגות של מעצבי על כמו אלכסנדר מקווין ואחרים. פרויקט הגמר מקבל קונטקסט של קוטור והוא מתנתק מהרחוב, מהמציאות. בכלל, כבר כמה שנים שאופנת הרחוב התנתקה טוטאלית מהתצוגות בשבועות האופנה. תצוגות האופנה עלו ברמה של הפרפורמנס, אלא שאף אחד לא לובש את הבגדים. אני יודעת שרק 7-2 אחוז מבגדי התצוגות נכנסים לייצור. בעבר, הרחוב לבש בדיוק מה שראו במסלולים, ובמבט לאחור קל לסווג כל בגד לעשור המתאים. היום אין שום אימפקט של התצוגות על הרחוב, יש כאוס מוחלט. כולם מדברים על שיק וסטייל, אבל לא רואים את זה הלכה למעשה. אין חינוך לאופנה. באירופה עוד מתלבשים, בארץ זה שיא השלוך".
אבל מה עם רשתות אופנה כמו זארה, שמתרגמות בגדים ממסלולי התצוגות לאופנת רחוב?
"יש להם את הכישרון לזהות טרנד, והם אכן מביאים את זה למקום לביש, אך זה לא מגשר על הנתק. אני אישית חושבת שזארה זו הרשת הטובה בעולם".
והתהליך הזה פוגע בסטודנטים?
"הסטודנטים יוצרים את המוצר המנותק. כמה מתוך זה אפשר באמת ללבוש לאירוע? ניקח לדוגמה את הקולקציה של לי גרבנאו (בוגרת שנקר טרייה, ה"ש). הפריט המוצלח והלביש ביותר היה השמלה שהיא לבשה. השמלה עוצבה בשפת הקולקציה, אך היתה מוצלחת ולבישה".
ואיזה קולקציות אהבת השנה?
"לדעתי הפרויקט של לידור אבישר היה מוצלח בנוף בגדי הגברים האוונגרדיים".
פעם עיתונאים היו אנשים שהבינו באופנה
עיקר הביקורת של יובל ג'ונס מופנית דווקא לעיתונות האופנה ולסיקור הקולקציות. לטענתה, העיתונאים כושלים כשאינם מתעמקים בקולקציות הבוגרים. "אני חושבת שפעם בשנה, כשיש מפגן יצירתיות כזה, מן הראוי שיתייחסו לאנשים היוצרים", היא אומרת. "אלו גוזלים קטנים שבקעו מהביצה ויוצאים אל העולם הגדול. תפקידם של העיתונאים הוא להביא את האינפורמציה ולא לצאת בהצהרות ולבחור את הטובים ביותר. בעולם, העיתונאים מתייחסים בצורה מעמיקה ולא באים בהכרזה של 'מצאנו את הסטודנטים הבולטים'. מאיפה לעיתונאים בארץ יש את הידע לבחור את הטובים? זה מבוסס רק על טעם אישי, ולדעתי על עיתונאי אחראי לשאוף לכמה שיותר אובייקטיביות".
אבל הסיקורים תמיד היו כאלה.
"נכון. אבל זה לא היה תחת הכותרת 'הטובים ביותר', אלא סיפרו על התצוגה".
את מרגישה שעיתונאות האופנה בארץ משתנה?
"יש הרבה מקום לאופנה בעיתונים, אבל מי כותב על אופנה? אני לא רוצה להשמיץ אף אחד, אבל מאיפה כל האנשים האלה הגיעו? מאיזה חינוך לאופנה ומאיזה תובנות על אופנה? מאיזו הבנה?".
יש זילות של המקצוע בעינייך?
"לחלוטין. כבר שנים".
ומתי לדעתך חל השינוי?
"כשאני מדברת על הגוורדיה הוותיקה מאוד, אני מתייחסת לאנשים כמו יהודית חנוך, שלמדה אופנה ועבדה במקצוע, או ריקי בן ארי שהיתה מאיירת. אנשים הבינו בנושא הזה. שירה ברויאר נחשבה לכתבת מאוד טובה וגם היא למדה שנה בשנקר, עבדה אצלי קצת והיתה סטייליסטית במשך שנים. באופן כללי, המיינד-סט השתנה מדיווח על אופנה לביקורת על אופנה".
אבל תפקידו של עיתונאי הוא להאיר את הנקודות הפחות טובות והיותר טובות, לא?
"נכון, אבל לא רק. צריך לקחת הכול בפרופורציה הנכונה. אותי מאוד מפליאה, למשל, ההתייחסות לתצוגה היחידה בארץ, של קסטרו. אז נכון שעושים מזה את האירוע הכי מפואר והכי חשוב באופנה בארץ. אבל אז באים העיתונאים וחושבים שהם נמצאים בתצוגה בשבוע האופנה בפריז. סליחה, איפה אתם חיים? על מה אתם מדברים? הרי הם עושים עבודה נפלאה, הם עושים בגדים שכולם יכולים ללבוש. מכסחים אותם, וזו בושה בעיניי".
אז מה התפקיד של עיתונאי בעינייך?
"תפקידו של העיתונאי הוא ליצור שיח אופנה. ואם הוא לא מסוגל, הוא לא יכול להיבנות על בסיס של ביקורת משתלחת".
לאחרונה חתמה יובל ג'ונס סופית את פרק העיצוב בחייה, ועברה לשמש כמנטורית של מעצבים צעירים ומנוסים שהלכו לאיבוד בנבכי התעשייה המקומית. היא מלווה אותם ומלמדת את רזי התעשייה המסחרית, אך בעיקר מכוונת אותם למצוא את הקול הפנימי והאישי שלהם וליצור מכאן, מהחומרים השורשיים של המקום. לדעתה, רק כך תצמח אופנה שתעניין קניינים בעולם.
הפגישות איתך יקרות?
"אני לא חושפת מספרים, אבל אני יכולה להגיד שהמחירים לא גבוהים. אני חושבת שכשהאוכלוסייה הזו כשהיא מגיעה אליי, היא נמצאת במצוקה. ואני לוקחת פחות מפסיכולוג".
לצד פעילותה עם מעצבי אופנה, יובל ג'ונס עובדת כעת על ספר שיגולל את קורות חייה, ביחד עם המעצבת והעיתונאית יערה קידר. הספר מבוסס על שאלות ותשובות, שדרכן נחשפים הקוראים לקריירת העיצוב שלה, בעיקר בשנות ה-70, כמו גם למקורות ההשראה, ואופן העיצוב.
מה את ממליצה למעצבים צעירים?
"במקום שהמעצבים יעצבו לקהל, הקהל מעצב אותם. אני אומרת: תהיו חזקים, תורידו בכמויות, ותעשו דברים טובים".
