קרוב לרוטשילד, כל כך רחוק: יש עתיד לנוה שאנן?

ב-1993 הייתי ילדה בת 8 וחצי מקרית חיים שנסעה לטייל בעיר הגדולה עם אמא. היא הבטיחה לי שנקנה שלושה זוגות נעליים (לפחות) ברחוב נווה שאנן, "רחוב הנעליים", ובמוחי נחרט סיפור בשלוש תמונות: בראשונה, נהג אוטובוס קומתיים שהחנה על הרציף הפתוח מנסה לשכנע אותנו לעלות לאוטובוס לאחר שהתלהב מעיני הכחולות; אחרי ששכנועיו כשלו, המשכנו למדרחוב השוקק של נווה שאנן; ובסוף המדרחוב, מנהרה ארוכה מובילה ללונה-פארק של מעברים מבטון חשוף, שגרמו לי לאבד אוריינטציה. כמעט שני עשורים מאוחר יותר חזרתי לשכונה, שלא השתנתה משמעותית, והפעם כאדריכלית בליווי צלם.

בתל אביב מתענגים על הישן, משמרים אותו ומכירים בערכיו, אך יש עדיין אזורים נסתרים כמו שכונת נווה שאנן - שהוקמה ב-1922 כתוצאה ממצוקת הדיור ששררה ביפו – הזקוקים לשימור האוצרות המתפוררים שמסתתרים בהם, לפני שייהרסו סופית. את השכונה תיכנן האדריכל יוסף טישלר כך שממעוף הציפור היא תיראה כמנורת המקדש שבה משובצים מבנים בעלי הופעה מודרנית צנועה. גורלה של שכונה מזרחית זאת עמד להיחרץ כעבור כמה שנים, עם שרטוטה של תוכנית גדס שחרתה קו ברור בין "חדש" ו"ישן", והכניסה ללקסיקון העברי שני מונחים חדשים: "צפוני" ו"דרומי".

מתחנה נטושה לסביבת לימודים עכשווית

אנחנו נפגשים ברחוב יהודה הלוי ומתחילים לצעוד ממנו. ההליכה אורכת רק כמה דקות, אך התחושה היא שהגענו לארץ זרה. זו לא רק שפת הדיבור ברחוב; זו הזנחה פושעת של הסביבה הבנויה ושל המרחב הציבורי. אותה חצר אחורית של העיר והמדינה צופנת אוצרות ארכיטקטוניים שהממסד המקומי מעדיף להזניחם.

אנחנו מתחילים במבנה הראשי של התחנה המרכזית הישנה. זהו מבנה מודרניסטי בעל איכויות מופלאות, שמאות אלפי אנשים עברו בו יומם וליל בבואם לקנות כרטיס נסיעה, לגשת לשירותים או לרכוש אסימונים (או חוברת פורנו). את המבנה המינימליסטי המוארך, שמרחף בקלילות מעל הקרקע, תיכננו האדריכלים נחום זלקינד ויוסף ויטקובר (שתיכנן בין השאר את מועדון הקולוסיאום) בסוף שנות ה-30. המקום נטוש כבר שנים רבות ונראה כמרחב תפאורתי, כשקירות התחנה והרציפים משמשים קנבס לחובבי גרפיטי, כשברקע מגדלי הבנקים והתאגידים העשויים בטון, זכוכית ופלדה. תמונה אבסורדית.  

כיום נמצא בהליכי תכנון מתקדמים המבנה החדש של בית הספר לאמנות "מנשר", שיוקם על המגרש הריק ובסמוך למבנה התחנה הישן וישמיש את חלליו. קומת הקרקע תהיה פתוחה לציבור, ואזור הרציפים יהפוך לכיכר עירונית. בהקמת בית הספר תולים תקוות שהיא תחולל מהפך בשכונה: לדברי האדריכל ארז אלה, מתכנן הפרויקט, היוצרים הצעירים שיגיעו לכאן מסוגלים להזרים דם חדש לאזור ולחזק גם את הרחובות הסמוכים. עיצוב המבנה ובחירת החומרים נובעים, לדבריו, מתוך רצון להציג מקום שמאכלס חלל יצירתי פעיל ולא מוצר סופי. 

יהלום או פנטזיה? כך אמור להיראות ''מנשר'' (הדמיה: HQ אדריכלים)

וממול לתחנה: רב-שכבתיות מתפוררת

השכונה אמנם הוקמה ב-1922, אך היא לא הוקמה מאפס: התיישבות ערבית הייתה כאן כבר במאה ה-19. שני בתי-באר ממוקמים על גבולות "המנורה" – אותה רשת רחובות – ושניהם היו ארמונות שידעו ימים מפוארים. את השטחים העצומים ששימשו לחקלאות תופסים כיום מגרשי חניה ופחונים. אנחנו מתקרבים אל "בית רוק". הקשתות המחודדות, גג הרעפים, עצי התאנה ואבובי החרס שמבצבצים מאחורי רשתות מתכת הם עדות מתפוררת לעבר מרהיב. בהמשך הגענו ל"בית נבולסי", טיפסנו מעל לגדר ועלינו במדרגות. עדשת המצלמה תפסה את תקרת העץ המעוטרת בקרניז מרהיב ומט ליפול.

ייהרס או ישומר ויהפוך לאטרקציה? (צילום: יהונתן ה. משעל)

מרבית בתי המגורים בישראל אינם נראים כפי שנראו ביום שבו הוסר מעליהם הלוט והדיירים נכנסו פנימה. במרוצת השנים הם כוסו בתריסולים, בפרגולות, בחיפויים ובשאר תוספות שלא אליהם התכוון האדריכל. בתיה של נווה שאנן נראים כמארג טלאים אקראי: המרפסת שהייתה פתוחה ביום ראשון, יכולה להיחסם עד יום חמישי במעטפת חלודה. אנחנו צועדים במרקם העירוני עם הפרופורציות הנעימות ומחפשים מבנים שאותם תיכנן טישלר.

התחלנו ברחוב יסוד המעלה 24, שם עומד בניין שאיכויותיו מוסתרות בחיפוי קרמיקה חום. עינינו הבוחנות מזהות את קונזולות הבטון, התוחמות את חלונות הסרט העדינים המקיפים את הבניין.

המסמר האחרון בארון הקבורה השכונתי: התחנה החדשה

בקצה המדרחוב, פינת רחוב לוינסקי, עומד בית פוקס שנבנה ב-1935 לפי עקרונות "הסגנון הבינלאומי". גם שלט הענק של חברת הסלולר לא מצליח להסתיר את מרפסותיו העגולות והאלגנטיות, את פרטי הפתחים ואת חדר המדרגות המתהדר בחלון תרמומטר בעל פרזולים מונדריאניים. המבנה כולו נראה משורטט בהשראת סקיצה חלומית של אריך מנדלסון. מנגד ניבט גשר בטון חשוף, שנדמה כלהבת אש שנשלחת מתוך התחנה המרכזית החדשה. נקודה זו, מול קיר הבטון המאיים, היא הגבול הנוסף של השכונה. מעבר לכאן הכול נראה אחרת.

בית פוקס. פרזולים בנוסח מונדריאן (צילום: יהונתן ה. משעל)

לפני שנים אחדות גובש מסמך מדיניות (מטעם "לרמן אדריכלים ומתכנני ערים") בעבור העירייה. המסמך מצביע על הזנחת השטחים הפתוחים ועל הבינוי בשכונה. המתכננים ניסחו עקרונות המנצלים את מרקם הרחובות הקיים ומייצרים מבננים בעלי חזית רציפה, כנהוג בערים אירופיות. המסמך כולל הצעה להגביה בכמה קומות את הבניינים ולהפוך את השטחים הפתוחים שמאחוריהם לפרטיים ומשותפים. הם מזהים את רחוב פין המוזנח כבעל פוטנציאל רב, בזכות חיבורו לכיכר התחנה המרכזית הישנה שתשופץ, ולכן מציעים להפוך אותו לרחוב מרכזי. ואולם, העירייה טרם גיבשה מדיניות בעניין.

תוכנית בניין עיר אחרת אושרה לא מכבר: "פרויקט התחדשות עירונית- מתחם לוינסקי" בתכנון של מייזליץ כסיף אדריכלים, הכולל פינוי-בינוי סביב רחוב לוינסקי ושוק רחוב העלייה. "יש כאן ניסיון לייצור כיכר עירונית גדולה ולעשות בכך תיקון לאזור הפגוע הסמוך לתחנה המרכזית החדשה", אומרת האדריכלית גנית מייזליץ כסיף.

לא ברור מהו עתיד השכונה. לנווה שאנן יש הרבה פוטנציאל והרבה פנינות אדריכליות, ולמרות זאת תוכנית השימור בעיר - ששורטטה בעקבות ההכרזה על תל אביב כאתר מורשת עולמי - בחרה למלא את קווי המתאר השחורים של הבתים במרכז העיר בסגול, אדום וכחול, ואילו הקווים סביב רחוב לוינסקי נותרו חיוורים. נראה כי לעירייה יש קושי להתמודד עם המרקם הקיים, ולכן גם כאן עתידים לקום מגדלים שלא יהפכו את נווה שאנן לשכונה התוססת שהיא יכלה להיות – אותה שכונה שהיא הייתה פעם.

• אתם מוזמנים להצטרף לסיורים שאנו עורכים בשכונה. לפרטים: יהונתן ה.משעל, איתי סרג': south@ctlv.org.il 052-3987578 או באתר האינטרנט 
  

עוד סיורים באוצרות אדריכליים ברחבי הארץ:

• יבנה
• שדרות רוטשילד
• קיבוץ גניגר
• קיבוץ גבעת ברנר
• אופקים