לא נותר זכר משיירות הגמלים שחצו את עמק יזרעאל בימים עברו. את מקומן תפסו זה מכבר כלי רכב ומשאיות, השועטים על דרכי אספלט רחבות. הגמל היחיד שעדיין רובץ בשולי העמק נמצא בפאתי קיבוץ גניגר, במקום שבו מתחיל יער בלפור שניטע על מורדות הרי נצרת. לא מדובר בגמל בשר ודם, אלא במגדל בטון המטויח בצבע לבן בוהק, המזדקר בין עצי היער מאז שנות ה-30 של המאה שעברה. הכינוי "מגדל הגמל" דבק במגדל השמירה בעקבות צורתו המזכירה גמל רובץ, וזיכרונו חרות היטב בליבם של זקני הקיבוץ, שלהם הוא היה סמל קסום.
עוד בסדרת ''בניין וסיור'':
לשמור על חברי הקיבוץ מהפורעים
מטרתו של המגדל היתה לתצפת על יער בלפור, שניטע באותה עת, ולפקח על הדרך שקישרה בין יישובי עמק יזרעאל הצעירים. באותן שנים צמחה ההתקוממות הערבית הלאומית, והיישוב הבודד - בין כפרים ערבים צפופים כמו מג'דל (כיום מגדל העמק) ויפיע - נזקק לכל האמצעים כדי לשמור על שלום יושביו. הודות לקרן הקיימת, המימון להקמת המגדל התקבל מתרומתה הנדיבה של "התאחדות בתי הכנסיות של חברת בני ישראל בלונדון", ולאחר כמעט שלוש שנות בנייה הושלם המגדל ב-1935. הבטון המזוין נועד להגן על השוהים במגדל מפני כדורי צלפים, והטיח הלבן התאים לרוח התקופה: הסגנון הבינלאומי.
המבנה מורכב משלושה חלקים מרכזיים: חדר בשטח 36 מ"ר בקומת הקרקע, מגדל מדרגות, וחדר תצפית בראש המגדל. הקווים מעוגלים, וראש המגדל מזכיר את סגנונו של אריך מנדלסון, שבאותן שנים זכה לתהילת עולם על הפרויקטים שלו בגרמניה – ובראשם מגדל השמש עבור אלברט איינשטיין. בגג נקבע פרוז'קטור שהאיר בלילה ושימש גם לאיתות, ומתחתיו נקבעו חרכי ירי. החדר בקומת הקרקע שימש למגורי כיתה, כשבכל פעם אחד מהלוחמים עלה למשמרת בחדר התצפית שבראש המגדל. המדרגות נוצרו מרכיבים מתועשים, ועוצבו כמדרגות לולייניות הנשענות זו על גב זו. במקור לא היו בחדר התצפית חלונות, והפתחים נותרו פתוחים, מה שהדגיש את הניגודיות בין משטחי חזית המבנה הלבנים לצל השחור שהטילו קרני השמש על חלל הפנים.
בן רגע הפך מגדל הגמל לסמל של גניגר, כיכב על גבי בול של הקרן הקיימת, וזכה למחוות בשירים ובציורים שתיארו את ההווי בקיבוץ. בחדר האוכל של הקיבוץ עדיין מופיע המגדל בוויטראז' ענקי שמעטר את חלון הזכוכית המשקיף על מדשאות הקיבוץ. באחד השירים שכתב המשורר מיכאל דשא אף הושווה המגדל לשכינה בכבודה ובעצמה: "מצהירים לבני בתיך כבשדרת שבת וחג, מגדלך פורש כנפיים כמברך נופי מרחב". במגדל היה גם סליק נשק ותחמושת לחברי הפלמ"ח, ואחרי מלחמת העצמאות והקמת המדינה, בשנות ה-50, הפך החדר שבקומת הקרקע לחדר טבע ששימש את תלמידי בית הספר המקומי.
סוף התהילה
תהילתו של המגדל הייתה קצרה, בדיעבד. עם הקמת המדינה איבד מגדל הגמל מחשיבותו, הוזנח ונשכח בין העצים התמירים שצמחו והסתירו אותו. בסוף שנות ה-60 הוקמה בריכת השחייה הגדולה של הקיבוץ בצמוד למגדל, והחדר בקומת הקרקע הפך לחדר שירות של הבריכה, מה שמנע מאז גישה למרומי המגדל. ברבות השנים הוזנח הבניין, ורק בשנת 2003, הודות למאמציו של האדריכל אהרן בן-אפרים, חבר הקיבוץ ואדריכל במשרד א"ב מתכננים, גויסו 150 אלף שקלים (מהמועצה המקומית עמק יזרעאל, מהמועצה לשימור אתרים ומהקרן הקיימת לישראל) לשיפוץ יסודי.
כוונת המשפצים הייתה להשיב למגדל את זוהרו וחשיבותו, ולשלב אותו בסיורים להכרת ההתיישבות בעמק. השיפוץ הצליח, אך המגדל נותר מחסן סגור ומסוגר. אפילו בביקור שערכנו השבוע, כדי להכין את הכתבה על המקום, אי-אפשר היה להסדיר את פתיחת המגדל כדי להשקיף מראשו; נאלצנו להסתפק בהצצה לחדר הכניסה. ועדיין, כדאי להיכנס לקיבוץ ולהגיע למגדל, כדי להתרשם מעוצמתו גם כשהוא כמעט בן 80 שנה.
בסיור במגדל התצפית עם בנו של רטנר, האדריכל מיכאל רטנר, הוא מציין כי השותפות המקצועית בין אביו לבין האדריכל עמנואל ילן אמנם לא החזיקה אלא ארבע שנים, אך במהלכן הספיקו השניים לתכנן גם את מגדל המים המתומן בחיפה ושכונת מגורים בגב-ים (היום קרית ים) במפרץ חיפה. הוא סבור שהפרויקטים שלהם הצטיינו בטיפול איכותי הן בהבט ההנדסי והן בהבט האסתטי, ולדבריו, עיצוב מגדל הגמל הוא פרשנות מופשטת וחדשנית ששאב אביו ממגדלי הפעמונים שהכיר באירופה, כתלמיד הטכניון בעיר קארלסרוהה, גרמניה.
מגדל הגמל הוא רק קצה המזלג:
הנה המבנים המובחרים האחרים שקיבוץ גניגר מציע
(1) חדר האוכל "הישן"
קיבוץ גניגר יכול להתגאות בבניין חדר האוכל הראשון שנבנה בתנועה הקיבוצית, אך באופן מוזר, נראה שאיש בקיבוץ אינו מייחס לכך חשיבות. המבנה, המשמש היום בחלקו כספריה ובחלקו נטוש, הוא אנדרטה אילמת ליחס המזלזל כלפי אוצרות העבר.
את חדר האוכל, שנחנך ב-1928 ותיפקד ככזה במשך 30 שנה, תיכנן ריכרד קאופמן (מי שתיכנן רבים מהקיבוצים והמבנים בהם באותה עת). המבנה, שמתוכנן כולו על טהרת "חתך הזהב", נשמר בשלמותו למעט שינויים מזעריים ומאפשר אוורור טבעי ללא צורך במזגנים. במקור הצטיין הבניין בצבעוניות עשירה: מסגרות החלונות נצבעו בגווני אדום עזים וכחול אולטרה-מרין, והקירות טויחו בטיח בגוון צהוב בהיר.
(2) חדר האוכל "החדש"
את חדר האוכל החדש, שנחנך ב-1958, תיכנן האדריכל נחמן קפלנסקי בהתאם לפרוגרמה צנועה ביותר (למשל, לא נכללו בו חדר שירותים וחדר רחצת ידיים), אך גודלו, איכות הבנייה והחומרים איפשרו את שימור המבנה המקורי שלא הצריך כמעט שינוי מעת הקמתו. המבנה, המתפרש על שטח של כ-1,200 מ"ר, כולל חדר אוכל ומטבח וכן אכסדרה (שדרת עמודים מקורה) הפונה אל עמק יזרעאל.
הריצוף וסדר החלונות תוכננו לסייע בסידור שולחנות האכילה, ובגג נקבעו פתחי אוורור לשחרור אוויר חם וליצירת מיזוג אוויר טבעי. באולם המרכזי יש גם חדר הקרנה שנועד להפוך את האולם לבית קולנוע. כיום מוגשות בחדר האוכל ארוחות צהריים בלבד, אך נערכים כאן ערבי ריקוד שאליהם נוהרים משתתפים מכל רחבי הארץ.
(3) המתפרה וגן הילדים
בתחילת שנות ה-50 הוזמנו לתכנן שני מבנים - מתפרה וגן ילדים - בני הזוג האדריכלים מיכאל ושולמית נדלר, שתכננו בין השאר את תיאטרון ירושלים, הספרייה המרכזית באוניברסיטת תל-אביב וספרית ארן באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע. הבניין תוכנן על מדרון ההר בצורת האות ר'. בשונה מהשפה האדריכלית המקובלת אז, שעשתה שימוש בזוויות של 90 מעלות, בחרו הנדלרים בזווית פתוחה ובכך יצרו שני מבנים ייחודיים. במקור תוכנן למתפרה גג רעפים, אך לאחר שהוחלט כי תוקם קומה שנייה למבנה, נבנה גג שטוח עם הכנה למדרגות. הקומה הנוספת לא הוקמה מעולם, לגן הילדים יש גג רעפים.
אגב. ההיסטוריה הוכיחה את התכנון האיכותי של הבניין: גם 60 שנה לאחר הקמתו הוא ממשיך לשמש בייעודו המקורי, גם אם הקיבוץ צועד קדימה: באחד מאגפיו של המבנה נפתחה לאחרונה מבשלת הבירה "סלרה".
(4) בתי האבן
קודם להקמת הקיבוץ, שכן כאן הכפר הערבי ג'נג'אר, שאחדים משרידיו הם בתי אבן מרשימים שהוקמו במאה ה-19. מקורם של הבתים – שנבנו מאבן מסותתת, חופו ברעפי מרסיי ועוצבו בסגנון הטמפלרי – אינו ברור ויש השערות שונות לגבי השימוש שלהם. נהוג לחשוב שאת המבנים תיכנן המהנדס גוטליב שומכר, בן קהילת הטמפלרים החיפאית, בשביל קבוצת טמפלרים שהתיישבה במקום לתקופה קצרה, או לשימוש מסילת הברזל שתוכננה לחבר את נצרת עם הרכבת החיג'אזית.
(5) מועדון לחבר
האדריכל פרדי כהנא, חבר קיבוץ בית העמק, שתיכנן את המועדון בשנת 1965 (ופירסם לאחרונה את הספר "לא עיר לא כפר" המסכם את התכנון הקיבוצי), התייחס היטב למדרון שעליו הוקם המבנה. בעוד שהחזית הפונה דרומה, לכיוון המדשאה הגדולה, מתאפיינת במונומנטליות רשמית, הרי שהחזית הצפונית הפונה אל בתי החברים צנועה במידותיה. כשנכנסים פנימה נתקלים בעבודת קיר מרשימה המורכבת מצורות גיאומטריות, מעשה ידי האמן וחבר הקיבוץ אהרן שושני. תבליטי הבטון שהוא יצר ברחבי הקיבוץ בולטים ביופיים ובאיכותם. צפו בסיור מודרך במועדון לחבר, עם האדריכל אהרן בן-אפרים:
