הדפסה
לכתבה באתר
מבט אחד מספיק. ברגע שהעיניים שלכם מצטלבות, זה ברור: אתם מכירים, או לפחות הנשמות שלכם מכירות. גם אם בחיים לא נפגשתם קודם, אתם מרגישים כאילו הכרתם מזמן. יש ביניכם קליק מיידי, עמוק, מושלם – קליק שיכול להישמע רק כששני חלקים של שלם אחד מתברגים זה בזה. מזל טוב: פגשתם את הנפש התאומה שלכם.
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
נשמע מופלא, לא? חלק מאיתנו יכולים לחתום על התיאור הזה. אחרים יכולים רק להמשיך לערוג אליו. ויש שירגישו שזה בכלל לא בשבילם, כל הסימביוזה הקיטשית הזאת. אבל מה סודו של מיתוס הנפש התאומה? האם הוא אמיתי וקיים במציאות? ואם כן, מה זה אומר לגבי הזוגיות שלנו – שצריך לוותר על אופציות אחרות ולחפש בדבקות את אותה נפש תאומה שלנו, או שאולי גם אופציות זוגיות אחרות יכולות להיות מספקות? ואולי בכלל אין נשמות תאומות, ומדובר במיתוס אגדי מסוג ה"והם חיו באושר ועושר עד סוף ימי חייהם".
מה זה בכלל "נשמה תאומה"?
"אנשים אומרים 'נפש תאומה' על כל מיני דברים", אומרת ד"ר איריס רייצס, פסיכולוגית קלינית ויועצת לעסקים. "הם יכולים לכנות 'נפש תאומה' חבר קרוב, אדם שמבין אותך בלי מילים. לא פעם מכנים כך אדם שעבר איתנו תקופות קשות, שמהן יצאנו חברים בלב ובנפש. אבל במה שקשור בהתאהבות, לרוב מדובר על אדם שגם אם פגשת אותו לפני שבועיים, יש תחושה שאתם מכירים כל החיים. אדם שיש איתו חיבור מיידי, שמושתת על דמיון פנימי משמעותי, צרכים דומים, ולכן הבנה עמוקה ויוצאת דופן".
"כשאנשים מדברים על נפש תאומה, הם מדברים על תחושה של חיבור מיידי ועמוק", מסכם ד"ר ירון זפרן, מנהל המכללה ללימודים רוחניים. "הם מדברים על תחושה שנועדתם להיפגש, ונועדתם להיות יחד. זה מישהו שהוא קרוב יותר מידיד נפש. מישהו שברמה הפנימית הוא תאום שלכם".
יש דבר כזה?
טוב, כאן מתחילה השאלה הגדולה: אם יש דבר כזה, או שמדובר במיתוס בלבד? "יותר משמדובר במיתוס, מדובר בפנטזיה", אומרת דלית בלונדר-רון, פסיכולוגית קלינית וחינוכית מומחית. "לכולנו יש צורך פנימי, לא מודע, בסימביוזה מושלמת – כמו שהיה (או כמו שהלוואי שהיה) עם אמא בילדות. אנחנו רוצים מישהו שבאמת יהיה קשוב ומכוונן אלינו, שיבין אותנו ללא מילים, שהכול בינינו יילך חלק לגמרי. במילים אחרות, זו פנטזיית גן העדן. בזמן ההתבגרות, אנחנו מחפשים את החבר הטוב או החברה הטובה שיהיו הנפש התאומה שלנו. קצת אחר כך, אנחנו מתחילים לחפש אותה בבן זוג.
"השם 'נפש תאומה' מרמז על שני אנשים בוגרים ודומים, אבל פנטזיית הנפש התאומה היא ראשונה וילדותית יותר: אנחנו מחפשים אדם שיטפל בנו, יפצה אותנו, יהיה שם בשבילנו לגמרי. היא מזכירה יותר את תחושת הסימביוזה בין אמא לתינוקה, מאשר את הקשר בין שני בוגרים.
"אין ספק שהתרבות שלנו, באמצעות ספרים,סרטים ואגדות, גורמת לנו להאמין שיש נפש תאומה, ושולחת אותנו לחפש אותה. המוסכמה התרבותית היא שיש אדם שהוא 'החצי השני' שלנו, ורק צריך לחפש מספיק; אם אתה בר מזל תמצא אותו, ותחיה באושר ובעושר. אם אתה בזוגיות לא טובה, סימן שהבחירה הייתה מוטעית, ולא מצאת עדיין את הנפש התאומה.
"אבל האמת שונה. נכון שיש כאלה שמתאימים לנו יותר, ושדומים לנו יותר. רובנו נמשכים לדמיון,למשהו שמוכר לנו: ערכים, תרבות, הומור דומה, משהו שנותן לנו תחושה שיש עולם ספציפי שמשותף לשנינו. אבל יש יותר מאדם אחד בעולם שמתאים לנו: למשל, בתקופות שונות יכולים להתאים לנו אנשים שונים. כך או כך – ההתאהבות היא אבקת קסם: מחקרים מראים שבזמן ההתאהבות אנחנו מתמקדים בדומה ומתעלמים מההבדלים. כלומר, ההתאהבות עצמה גורמת לנו להרגיש דומים ולחוש שמצאנו את הנפש התאומה".
"אני מאמינה שזה מושג שאנחנו ממציאים לעצמנו", אומרת ד"ר רייצס. "המציאה תלויה בחיפוש, ומהבחינה הזו זה לא שונה מלהיות אופטימי או פסימי: סוג המבט שלנו על העולם קובע מה תהיה המציאות שנראה בו. מי שמרגיש בודד, יחפש נפש תאומה. מי שמרגיש בודד, יחפש נפש תאומה. מי שמרגיש 'ביחד' בזוגיות שלו, ייהנה להיות עם בן הזוג שלו, גם אם הוא שונה ממנו. מי שמחפש את מי שדומה לו, ימצא אותו – כי בעולם יש יותר מאחד כזה, ומי שלא מחפש, גם לא ימצא".
תיאוריית "החצי השני"
המיסטיקנים, הדתות ואנשי הרוח גורסים אחרת. "יש אדם כזה,אחד וספציפי – ואנחנו קוראים לזה נשמה תאומה",אומר ד"ר ירון זפרן, שבקורס שהוא עורך, "מסע הנשמות", הוא מלמד למצוא את הנשמה התאומה. "כמו שתאי גוף מתפצלים כדי להתרבות, כך עושות גם הנשמות. כשנשמה מתפצלת, נוצרים שני חלקים שלה, שיש להם אותו מטען קארמטי: אותם שיעורים לעבור, אותם צרכים רוחניים, לפעמים אותו ייעוד שבא לידי ביטוי בדרכים שונות (למשל – אחד יהיה מורה, והשני מרצה באוניברסיטה). אם שני חלקי נשמה נכנסים לגופים פיזיים באותו זמן, הם יזהו זה את זה מיד, והחיבור יהיה מהיר ועמוק.
"עם זאת, לא בהכרח שני חלקי נשמה ייכנסו לגופים של גבר ואישה: לעתים הנשמה התאומה שלנו היא ילד, הורה או החברה הכי טובה".
"בתפיסה היהודית הקדומה, הזכר והנקבה היו שלמות אחת", מוסיף אוהד אזרחי, מרצה ומייעץ לחיי אהבה על פי הקבלה, ב"הגן" – בית ספר לאהבה וקבלה. "יש מסורת עתיקה שמספרת שאדם וחווה נוצרו כיצור אחד, צמודים גב אל גב, וכאשר ניסרו מעל אדם צלע – כאילו הסירו חלק ממצולע: כלומר, חתכו ממנו את ההיבט הנשי. מאז, בני האדם ממשיכים לחפש ללא הפסק את החצי השני שלהם.
"בספר הזוהר נאמר שבנשמה יש צד נקבי וצד זכרי, אבל רגע לפני שהיא יורדת אל העולם, מלאך גוזר אותה לשניים. הצד שהוא זכרי בעיקרו יורד לגוף אחד, והצד שהוא נקבי בעיקרו יורד לגוף אחר. מכאן ואילך, שני החצאים מחפשים זה את זה.
"אלא שהחיפוש לא בהכרח יסתיים במציאה: במקום אחר בספר הזוהר מוסבר שלא תמיד שני החלקים יורדים לעולם באותו זמן. לעתים, שני החלקים כן יורדים באותו גלגול, אבל אחד מהם לא עשה מספיק עבודה רוחנית ולא הזדכך מספיק, ולכן לבו גס מכדי לזהות את הנפש התאומה שלו, גם אם היא גרה מטר ממנו. רק אחרי שיעברו שנים, והאדם יסבול ייסורים ושברון לב, וילמד לאהוב – הוא יזכה אולי לזהות את החצי השני שלו".
____________________________________________________________________________________________________________________________________________
עוד בלאשה:
- 25 תמרורי אזהרה בזוגיות
____________________________________________________________________________________________________________________________________________
כדאי להתחתן עם הנפש התאומה?
נגיד שהיה לנו מזל. שהחצי השני שלנו באמת התגלם בגוף מתאים, בזמן המתאים, ושלבנו לא היה גס מכדי לזהות את הנפש התאומה שלנו. האם זה אומר שעלינו להתחתן לאלתר? האם ההתקשרות הזאת תהיה כמו באגדות, תגרום לנו לחיות באושר ובעושר לנצח נצחים?
ובכן, לגמרי לא בטוח. קודם כל, בגלל שקשה לדעת אם זה שמצאנו הוא באמת הנפש התאומה, או שרק נדמה לנו: "הנפש שלנו משטה בנו לעתים", אומר אזרחי. "נדמה לנו שזה זה, שמצאנו אדם שנפשו מוכרת ודומה לנו כמו זאת שלנו, ובעצם מה שזיהינו כידוע ומוכר הוא איזשהו דפוס ישן, מלכודת שבעבר כבר נפלנו לתוכה. שנית, בהחלט יכול להיות שתכיר את הנפש התאומה שלך, תזהה שנועדתם זה לזה – אבל החיים יחד יהיו קטסטרופה, כי לא עשיתם עבודה זוגית".
"חיים עם נפש תאומה – אדם שדומה לנו מאוד – הם רק אופציה אחת בזוגיות, ולא בהכרח האופציה האולטימטיבית", מוסיפה ד"ר רייצס. "היא מתאימה למי שרוצה לחיות בסימביוזה, למי שהוא צרכן גדול של קרבה. אבל היא פחות מתאימה לאנשים שהם צרכני מרחב, לאלה שחייבים לשמור על נפרדות.
"נכון, נעים שיש מישהו שמבין אותך לגמרי, שצוחק ומתעצב מאותם דברים. אבל בזוגיות, אנחנו לא מחפשים רק את הדומה, אלא גם את השונה; את מה שמשלים אותנו. כמה אפשר להסתכל על השני ולראות שם את עצמך? לפעמים נמאס לך להיות עם עצמך, וכל מה שרוצים זה להיות קצת עם מישהו אחר".
"חשוב לקחת בחשבון שנשמות תאומות לא הולכות לעשות אחת לשנייה חיים קלים", אומר גם ד"ר זפרן. "בדרך כלל, דווקא נשמות תאומות מציבות זו מול זו את האתגרים והניסיונות הקשים ביותר – מפני שיש להן אותם 'שיעורים' רוחניים לעבור. למשל, אם את אמורה לעבוד על קורבנות, בהחלט יכול להיות שהנשמה התאומה שלך, שגם הוא צריך לעבוד על אותו נושא, יהיה זה שיגרום לך לחוש קורבן יותר מכולם – או ששניכם תתחרו ב'מי יותר קורבן'. כשאני מלמד בקורס שלי למצוא את הנשמה התאומה, אני שואל את תלמידיי: מי האנשים הכי קרובים אליכם בעולם – אלה שהחיבור איתם היה הכי מהיר וטוטלי? ומי מהם העביר אתכם את השיעורים הקשים ביותר? זו תהיה הנשמה התאומה.
"לכן, בדרך כלל אצל נשמות תאומות המפגש הראשוני יהיה עוצמתי, החיבור טוטלי ומהיר, המשיכה חזקה, תחושת החיבור מופלאה – אבל אז יתחילו להתגלות ההבדלים שמייצרים בעבור שניהם את השיעורים, וזה יכול להגיע לקונפליקטים קשים ואפילו לפרידה".
בלונדר-רון: "אני נתקלת לא מעט באנשים שחשבו שהכירו נפש תאומה, ואז, כשמתגלים קונפליקטים, הם מרגישים מרומים, מאוכזבים, כועסים. הם מאמינים ששגו בבחירה, ורוצים לפרק את הזוגיות ולנסות למצוא את הנפש התאומה ה'אמיתית'. נכון שיש אנשים שאיתם יהיה לנו קל יותר, גם אם לא נעשה שום שינוי ושום עבודה על עצמנו. אבל בשום זוגיות אין התאמה מושלמת, והציפייה להתאמה כזו היא הרסנית. בכל קשר, אחרי שלב ההתאהבות ותחושת הדמיון המופלא מגיע שלב נוסף: השלב שבו עלינו לראות באמת את בן הזוג, ולהבדיל מהפנטזיה, לראות שיש בינינו חילוקי דעות ושוני. בשלב הזה עלינו לגלות בגרות, ולהבין שאם בן הזוג לא בדיוק כמונו, זו לא הוכחה שהוא לא בשבילנו. למצוא נפש תאומה זה בסיס טוב לנישואים – אבל רק אם לומדים לאפשר זה לזה גם נפרדות".
ואם לא מצאנו?
ומה אם לא מצאנו את הנפש התאומה שלנו? מה זה אומר – שנדונו לחיים של נפרדות ופערים, או שאולי מוטב לנו לפרק, ללכת ולחפש את החצי השני שלנו? ובכן, לפי המומחים – ממש לא.
"לא כל אחד חייב תאום", אומרת בלונדר-רון. "אנשים רבים יתקשו לעמוד בסימביוזה כזו, אפילו אם נדמה להם שזה מה שהם רוצים. אפשר ליצור מערכת יחסים אוהבת וטובה גם עם מישהו שהוא 'נפש אחות' ולא 'נפש תאומה'. לא משנה מאיזו נקודה התחלתם – אפשר לבנות יחד משהו טוב. ואז תזכו ל'נפש מותאמת' במקום ל'נפש תאומה'".
אזרחי: "האמת העמוקה היא שגם אם לא תמיד אנחנו מרגישים את זה, כולנו חלקים של אותו שלם. התחושה של זרות וחוסר דמיון נובעת מכך שסגרנו את הלב, ושמנו מחיצות בינינו לבין האחר. ברמה העמוקה ביותר, כל האנשים בעולם יכולים להיות החלק השני שלנו.
"בפועל, אף אחד לא יודע אם מצא את נשמתו התאומה או לא, ואי אפשר אפילו לדעת אם היא נמצאת כרגע בעולם או לא. בתלמוד נאמר שלכל אחד מאיתנו יש מי שמיועד לו בעולם, אם כי זו לא בהכרח נשמתו התאומה, אלא מי שאיתו הוא אמור לעבור שיעור.
"לכן, תמיד כדאי לעשות את הטוב ביותר שלכם עם כל בן זוג. ללמוד לאהוב גדול יותר, פתוח יותר, מכווץ פחות. זה טוב לזוגיות, אבל עוד יותר טוב לעצמנו: עצם הרצון לפתוח את הלב ולהפסיק לפחד הוא תרגול רוחני נהדר. וכשאנחנו עושים זאת, אנחנו עשויים לגלות שהאדם שאנחנו 'תקועים' איתו, הוא בן הזוג הנשמתי שלנו; שבאופן כלשהו אנחנו שני חלקים של אותו שלם".
