הדפסה
לכתבה באתר
"יש משהו מעניין?" שאלתי את הגבר המזוקן שחיטט בערימת הארגזים שנזרקה לרחוב, והוא הינהן בלי ליצור קשר עין. הוא בדק ארגז בגדים בניסיון למצוא משהו שיתאים למידותיו, אבל היו שם רק סוודרים לילדים. ויתר והלך. "יום טוב", בירכתי אותו לשלום, והוא הינהן שוב. יכול להיות שהפרעתי - הרי אנשים שמחטטים בזבל נמנעים לרוב מיצירת קשר עין עם התושבים. זבל הוא לא המקום הכי אקסקלוסיבי במרחב הציבורי.
מה הביא אותי לחטט בארגזים ההם? כולם קוראים לי אסופית, ופחי הזבל הם המתחם שלי. כשהייתי בת 12 התמקמתי עם אפרת השכנה במבנה בטון שיועד לפחים, ופתחנו קיוסק של ילדות, שמכרנו בו עפרונות וגלויות ורודות. כבר אז ידעתי שבפינות האלו מרוכזים הרבה חיים. גדלתי ועברתי דירות, ונדרשתי לרהט ולעצב. מאיקאה ברחתי כמו מאש, ושוקי הפשפשים איכזבו במחירים מופקעים. איכשהו תמיד חזרתי לרחוב, למבני הבטון המבטיחים ולמצבורי הג'אנק.
>> הצטרפו לעמוד הפייסבוק של Xnet
בתחילת השבוע פגשתי ברחוב זוג חברים שעברו לניו יורק. אחרי חיבוקים ונשיקות הם קפצו לקפה. יואב סיפר שהוא מסיים בעוד שנה את לימודי העיצוב, והראיתי לו כמה מציאות אחרונות שאספתי בזבל. הוא נגע בסקרנות וסיפר שהחפצים מזכירים לו את דירת הנופש של דודתו ביוון. יש לה ממון וחוש לאספנות, הוא הסביר, אז היא קנתה דירת נופש וריהטה אותה בחפצים משומשים שמצאה ברחוב או בשווקי פשפשים בעולם.
"בוא ניסע אליה", ניסיתי בספונטניות. חשבתי על כוס יין או אוזו בשעת שקיעה באי יווני, מוקפת ספרי עיצוב ואמנות יפים, כשהבריזה מהים מאווררת את השגרה. "מתי"? צחק יואב. "היום!", קיוויתי להדביק בהתלהבות, "בוא ניסע ליוון, נשב על המרפסת, נקרא מגזינים, יהיה כיף". אז יואב ואשתו הבטיחו שיום אחד זה יקרה, אבל לא בקרוב.
בדרך הביתה עברתי דרך מצבור פחי האשפה המועדף עליי, לראות מה השאירו השכנים בשעות שחלפו מאז הביקור האחרון. הם לא איכזבו: כד חרס בצבע שמנת עם פסים כחולים אופקיים, כולל מכסה מקסים, במצב מצוין, הסתתר בין הפחים. חיוך גדול השתלט עליי. אם אי אפשר לנסוע ליוון, אביא את יוון אליי. אחזתי את הכד קרוב לחזה ובצעדים מהירים עליתי הביתה.
>>איסוף גרוטאות? זה כבר טרנד מוכר<<
כחול ולבן, הצבע שלנו, וגם של יוון
כחול ולבן הם אמנם צבעי הדגל, אבל גם סימן ההיכר של העיצוב הים תיכוני, בעיקר היווני. בסלון של דירתי, באחת מערי השרון, אפשר לראות חתיכה של ים, ובשעות הערב להרגיש את הבריזה. נשמתי כמה נשימות עמוקות מול החלון, פינטזתי על פינה מפנקת שמוקדשת לקריאה מרגיעה. מילאתי בקבוק מים קרים, נעלתי נעליים סגורות, כובע על הראש ויצאתי לדרך – לחפש בפחים של העיר הכחולה, את יוון.
הרחוב לא איכזב, הוא אף פעם לא מאכזב. לא כי כולנו מכורים לצריכה – זורקים וקונים ללא הכרה – אלא כי כולנו כנראה אוהבים לחדש ולהתחדש. כמו הטבע. שולחן הסלון בן החמש כבר לא מרגש כמו פעם, כורסת הנעורים לא מתאימה למצב הרוח, אז זורקים לרחוב. ואז אני מגיעה.
עוד רעיונות לשיפוצים וחידושים:
- 9 כללים לשיפוץ המטבח
- משפצים את המשרד - כיף לבוא לעבודה
- המדריך השלם לתכנון חדרי ילדים
- המדריך השלם לקניית מטבח
- מחדשים לקראת הקיץ
- נמאס מהבלגן? ארבעה כללי זהב לסידור יעיל
- כנסו כנסו: שדרוג מבואת הכניסה
- 10 טיפים לשדרוג האמבטיה
- גם לפינות האוכל מגיע להתחדש לפעמים
כורסת הקש חיכתה בסבלנות ברחוב כשעצרתי בחריקת בלמים. היא הכורסה שהייתה לרבים מאיתנו בשנות התשעים, כשנסענו בשבת לעוספיא ורכשנו אחת בשוק. יש מי שמרגישים לא בנוח להתערסל בה כי היא מחבקת מדי, אבל בשביל פינת הנופש היוונית שלי היא מושלמת. בדיקה מהירה - היא במצב יציב ותקין, רשמתי, אבל צבע הקש הדהוי חייב להשתנות.
ממשיכים הלאה בנסיעה. בשכונה סמוכה לכתובת של כורסת הקש, מישהו החליט לפנות את המחסן ושפך את תכולתו במגרש חול, שבטח ייבנו בו מגדל. היו זרוקות כאן פנינים. עצרתי את הרכב, כמעט לא מאמינה, והתחלתי לצעוד לעבר ערימת עצים מושלכת בפראות ולידה שני פריטים - עמדת שרות לאחסון בקבוקי יין, ופינת טואלט עם ריבועי ויטראז' והמון פוטנציאל. הרחוב טוב מדי אליי הבוקר.
מפאת מצוקת מקום ברכב, ויתרתי על שידת הטואלט ואספתי את שידת הבקבוקים. היא תהיה מושלמת לאחסון מגזינים בפינת הנופש. ניקיתי אותה בחיפזון ממצבורי החול והאבק שהיא הייתה ספוגה בהם, כאילו עוד רגע יגיע מישהו וידרוש אותה ממני.
תוצאות האבחון לימדו על מגירת קש בלויה ולא יציבה; אקדח סיכות, המצאה הכרחית שמצריכה בעיקר נחישות, תסדר זאת בקלות. העץ היה גולמי וחיכה שנים ארוכות לצבע, עד שוויתר. נצבע אותו באגוז, הרהרתי תוך כדי נסיעה, ואז זיהיתי מצבור ג'אנק בלתי מושך בכלל. מקרה של שיפוצים, ניתחתי באכזבה קלה, מישהו מחליף מטבח, אבל אז זיהיתי בערימה דלת עם מתקן פנימי מברזל שיועד למכסים של סירים – פטנט מיושן שעובד מצוין גם היום, נסו אותו. אבל לפינת הקריאה הייתי זקוקה למתקן עיתונים יומיים כדי להתעדכן מדי פעם.
הברגתי אותו מדלת הארון, חלוד וזקן. הוא לחש לי שלא נשאר לו עוד הרבה זמן. "יהיה בסדר", הבטחתי, אתה בידיים טובות. החלטתי לצבוע אותו בספריי אפור של גרפיטי אחרי שעבר קרצוף יסודי, כדי שירגיש שוב צעיר ומרדן.
ממשיכים בחיפוש. שולחן צד הוא הכרחי במצב של רביצה ממושכת. מי חשב שהשולחן הקטן הזה יתגלה כמשימה מסוכנת? אצלנו ברחוב, מחפשי המציאות הם לא בראש השרשרת. בראש עומד האלטע-זאכען. יש לו מגאפון וטנדר ייעודי, הוא עוצר בלי להתבייש, מעמיס בגאון ושר ברחובות. שנינו הגענו לאותו מצבור ג'אנק באותה השעה, הדקה והשנייה. הוא משמאל ואני מימין. עצרתי בחריקת בלמים וחסמתי את הכניסה לחניה.
הוא ירד מהטנדר והתקדם בנעליים סגורות, אני יצאתי מכיסא הנהג בכפכפי גומי. שילבתי הילוך לחניה ואפילו לא נעלתי. הולכים בצעדים גדולים, הסתכלנו אחד על השנייה לשנייה קצרה ולא היינו צריכים יותר מזה כדי להבין: אנחנו לא לבד בג'אנק הזה. הוא לקח תנור ישן ואני אספתי הדום מהזן הגרוע ביותר – כזה עם כיסוי חום דמוי עור שיוצר קפלי אקורדיון. בבית, כשפירקתי את דמוי העור שהפך לאלסטי בשמש, גיליתי שהבסיס של ההדום, לא עלינו – עשוי סיבית. הוא יהיה שולחן הצד שלי.
את בסיס ההדום המפורק הלבשתי בגזרי עיתונים מודבקים. כדאי בשלב הזה להחליט מראש על פלטה דומיננטית ולבחור צבעים דומים. אני בחרתי באפורים כחולים. צבעתי אותו בדבק מפיות ופס של תחרה שמצאתי בסיבוב אחר, בזמן אחר. כאלה הן גם רגלי בובת הראווה הכחולים שמצאתי לפני שעזבתי את תל אביב. הן היו מתנת הפרידה של העיר הגדולה, שהכל בה לראווה, גם האנשים. הרגליים יהיו למנורה בפינת הקריאה ובסיס ההדום המחודש יהיה שולחן הצד.
חלף שבוע, ובאמתחתי כורסה, שידת מגזינים, שולחן צד, מנורה ומתקן לעיתונים. ועכשיו נקשט: במצבור שבו פגשתי את המזוקן איתרתי בין הארגזים אגרטל צהוב. הוא היה מוכתם בכתמי צבע שנכנעו בקלות לסקוץ' (תופתעו מה הרבה סבון ומים, ולפעמים רק סמרטוט לח, מסוגלים לעשות). לא רחוק משם מצאתי סיר אמאיל כתום עם נקודות לבנות, מהסוג שנמכר בשווקים בעשרות שקלים לחובבי הווינטאג'. בביקור אחר בתל אביב מצאתי פח ורוד שנזרק. הזמן והשמש עשו טוב לפח הורוד, הוא היה דהוי לעייפה והפך למלא גוונים. סחלב ושלישיית במבוקים למזל טוב הסתגלו יופי במעונם החדש.
סיבוב אחרון ומצאתי תמונת ילדים ממוסגרת בעץ כחול משופשף - כשזה מגיע לתמונות זרוקות, אני מסתכלת קודם כל על המסגרת.
נפרדתי מדמויות הדיסני, ונשארתי עם מסגרת שתתאים לכורסת הקש, שהספיקה לעבור בינתיים כבר ארבע שכבות של צבע - גרפיטי אפור, צבע לבן ותכלת, ולכה לגימור. עבודה עם ספריי היא תענוג גדול שמצריך סדין גדול ואוורור זמין. האפור היה לשכבת בסיס אחידה ככל שניתן. הצבעים על בסיס מים קלים לשימוש - אותם מרחתי בעדינות עם מברשות גדולות, לפי החשק. הלכה מגנה מפני מים ומעניקה גימור אחיד, אבל מצריכה זמן ייבוש וסבלנות. קיוויתי שהצבע האפור והצביעה הייצרית המחוספסת ישלפו את הכורסה משנות התשעים.
הלכה התייבשה, וכך גם הלכה המגוונת בצבע אגוז שלבשה שידת המגזינים – גם כאן חשובה הסבלנות, אבל יש יופי של מבחר צבעים ששומרים על הטקסטורה, והיא מומלצת לחידוש רהיטי עץ עייפים.
צביעת רהיטים:
יש בידי עכשיו כל החפצים הנחוצים לפינת הקריאה. את שידת המגזינים מיקמתי מול הכורסה, שיהיה נוח לשלוף מגזין. מסגרת התמונה מוקמה מעל לכורסה והייתה לחלון – כשאחלום בהקיץ אשמע את הים מתרגש מחוץ למסגרת. כד החרסינה שהתחיל את כל הסיפור, יהיה לפח עיתונים נגיש, שמונח על פלטת עץ עדינה שנמצאה על הדרך. שולחן הסלון יהיה שם בשביל כוס היין, והבקבוק כבר ימצא את מקומו בין המגזינים. יואב ואשתו יעזבו בסוף החודש, ובחורף הבא הם שוב ישלחו תמונות מהשלג של ניו יורק. עד אז, הזמנתי אותם ליוון שלי - הם יגיעו בשבת הקרובה, קניתי כבר גבינה מלוחה.
והנה התוצאה: הפינה כולה נמצאה ברחוב, פרט לפרחים הלבנים והכריות. גם הנעליים שלרגלי הבובה ואפילו כוס היין נמצאו ברחוב, באותם ארגזים של המזוקן. נכון, יש גבולות – כוסות ונעליים זה משהו שקונים מהמדף ועדיף כמה שיותר חדש. אבל אצלנו, בין פחי האשפה, מומלץ לעבור את הגבולות כדי להישאב אל הממד המקביל של הזבל.
ועוד אחת, ביום שישי שרבי אל תוך שקיעה
