עבור לא מעט חובבי קולנוע ומבקרים, טרנס מאליק הוא אגדה, אולי אפילו מיתוס. בכ־40 שנות קריירה הוא ביים בסך הכל חמישה סרטים באורך מלא, וכמו ג'יי.די סלינג'ר, האיש די קנאי לפרטיותו: גר בטקסס, הרחק מהוליווד, ממעט להיראות בציבור או להתראיין. אם מאליק היה במאי יווני, רוסי או הונגרי, התנהגות כזאת, וסרטים כמו שהוא עושה, היו מתקבלים ביתר שוויון נפש. העניין הוא שמאליק הוא במאי אמריקאי, ואיכשהו הוא מצליח בכל פעם להתברג לתוך הסיסטמה ההוליוודית ולא לפעול בשוליים הזניחים והסהרוריים שלה. וזו התעלומה הגדולה: כי סרטיו של מאליק כל כך לא מסחריים וקומוניקטיביים, שקשה שלא לתהות איך הוא מצליח לגייס אליהם אולפנים וכוכבים.

 

האמת היא, שלי באופן אישי תמיד היה קשה עם מאליק וסרטיו. עוד תעלומה. הרי אני מחבב חיבה גדולה את הסרטים האירופיים והאסיאתיים האיטיים, הפיוטיים, עם כמעט־שאין־עלילה. לכאורה, מאליק סיפק לי בדיוק את זה: עלי כותרת של פרח מול אור השמש, טיפת טל מול אור השמש, כנפי פרפר מול אור השמש, שמלתה של אשה מול אור השמש. מאליק מביים אפוסים היסטוריים, אבל מתעניין יותר בגבעולי הדשא. אז למה אני לא מריע לו כמו רבים מעמיתיי? אולי כי אני מרגיש שמאליק הוא קצת חרטטן. שעמוק בפנים הוא כן רוצה להיות הוליוודי כמו כולם ולספר סיפור סוחף, קוהרנטי וברור. הוא פשוט לא יודע איך. אז הוא יושב בחדר העריכה חודשים, לעיתים שנים, מדביק שוטים יפים זה לזה, מוסיף קריינות פיוטית/רוחנית ומוציא סרט שנראה נהדר. אבל אני לא יכול להתנער מהתחושה שמאליק רצה לעשות א' ויצא לו ב'.

 

הרגשתי היא שלמרות השימוש היפה תמיד שלו בצילום ובמוזיקה, מאליק הוא במאי נטול משמעת ושליטה. לכן כל מי שמשווה אותו לקובריק - במאי קפדן, דקדקן ומדויק מאין כמוהו - עושה עוול לשניהם. מאליק הוא יוצר מרחף, לא ממוקד, ספונטני, מאלתר. וכך, למרות שהערכתי אלמנטים רבים בסרטיו "ימים ברקיע" ו"הקו האדום", יצאתי משניהם בתחושה שקצת עבדו עליי. ומצד שני: כמה מדהים שנותנים לאיש המשונה והלא קוהרנטי הזה לעבוד בהוליווד, ומיטב כוכבי הקולנוע מתייצבים אצלו.

 

שש שנים אחרי סרטו הקודם, חוזר מאליק עם סרט חדש. הצילומים נדחו ונדחו, העריכה ארכה חודשים (עם חמישה עורכים שונים) ומאליק עבד לראשונה עם צוות אנשי אפקטים דיגיטליים. הסרט הגיע לבכורה בקאן באיחור של שנה, והיו שאמרו שזה סימן לכך שהוא בלתי ניתן לצפייה. אז הרשו לי להכריז: "עץ החיים" הוא, בעיניי, סרטו היפה והצלול ביותר של מאליק. מתוך זה שהוא בכלל לא מנסה ללכת בשום נתיב עלילתי קונבנציונלי, הוא דווקא מצליח לייצר רצף סיפורי, רגשי ותמאטי מאוד ברור וממוקד. באופן מעורפל, כמובן.

 

אבות ובנים

 

העלילה, בקצרה, נשמעת אישית למדי: זיכרון ילדותו של ילד שגדל בשנות ה־50 בעיר ווייקו בטקסס, עיר הולדתו של מאליק. הילד מנהל מערכת יחסים טעונה מאוד עם אביו (בראד פיט) הקפדן. אבל מאליק לא עוסק כאן בדרמות דומסטיות, אלא בסרט על אלוהים, על הבריאה כולה, על תכליתה. הסרט, ששמו לקוח מספר בראשית, מתחיל עם ציטוט מספר איוב. הדיאלוגים נשמעים כולם כמו תפילה.

 

בתסריט לסרט "אדפטיישן" כתב צ'ארלי קאופמן סצנה שבה מנסה גיבור הסרט, תסריטאי, למצוא דרך להתחיל את הסיפור עליו הוא עובד. אחת האופציות שהוא בוחר בהן היא להתחיל את הסיפור עם התחלת הסיפור של העולם כולו, לפני כך וכך מיליוני שנים. מה שנראה אז כבדיחה על חשבונו של תסריטאי שלא יודע להתחיל סיפור, הופך ב"עץ החיים" לאמיתי. כדי לספר סיפור שמתחיל ממוות ועובר ללידה, מאליק מתחיל לספר את תולדות היקום. מהמפץ הגדול, מהתוהו ובוהו. משם התפתחות האורגניזמים במים. משם לדינוזאורים. משם ללידתו של הילד שאיתו נתבגר במהלך הסרט.

 

 הזה מסביר לנו בקריינות שאמו (ג'סיקה צ'סטיין) היתה אומרת שלחיים יש שתי דרכי התנהלות: דרך הטבע ודרך החסד. הטבע הוא הקשוח, חסר הרחמים, דרך של דין. החסד הוא העדין, המיטיב, מלא החמלה. את שני האופנים האלה מוצא הילד בביתו שלו: אמו מלאת רחמים ורוך, אביו קשוח. האם מבקשת מילדיהם לאהוב את כולם, האב מחנך אותם לא להיות אף פעם טובים לאחרים, אחרת ינצלו אותם. וככל שהילד גדל אנו רואים אותו הולך ומתנתק מדרכו של האב. מהאמון והאמונה המוחלטת בתחילה, לאי הבנה בהמשך, ועד לכעס גדול בסוף.

 

כך גם נרקמת מערכת היחסים שלו עם האל: הסרט מתאר יפה את אבולוציית האמונה בחיי אדם: תום בילדות, כפירה בבגרות. אבל בכל פעם שהילד כועס על אביו במחשבותיו, מתנצח איתו, הסאבטקסט הוא שזה מופנה גם לאביו שבשמיים. האנלוגיה בין האב לאל מולידה כמה סצנות מקסימות ודקות אבחנה. למשל, כשהאב נוסע למסע עסקים, הילדים והאם מרגישים שנטל גדול הוסר מעליהם. ממש כמו שהאנושות מרגישה שאלוהים יצא למסע עסקים והפנה את גבו למה שקורה כאן, וזו ההזדמנות לעשות כל העולה על הדעת, גם אם יש הבנה שיום יבוא ליתן את הדין.

 

למרות שהסרט עסוק בלהביט בטבע, שמתפקד כמטאפורה לניסי הבריאה, הוא מצליח גם לספר את סיפור ההתבגרות הזה, שמציג לא רק התפכחות מאמונה וסמכות, אלא גם התפרקות מערכי שנות ה־50 ומעבר לעולם אחר לחלוטין, סטרילי, קר, שבו נסיעת מעלית אל מרומי מגדל בבל אנונימי מציתה גל נוסטלגיה שמכיל בתוכו את תולדות היקום כולו. יומרני ומקושקש? ללא ספק. אבל יפהפה לחלוטין. ולראשונה אצל מאליק, מבחינתי לפחות, מרגש מאוד.

 

 ברור וממוקד באופן מעורפל. "עץ החיים"

 

הס פן תעיר

 

שון פן מופיע בסרט למשך כארבע סצנות קצרצרות, עם כמעט אפס מילים. השמועה היא שתפקידו בסרט קוצץ באופן דרמטי מהגרסה הסופית. מה שכן, הסצנות של פן הן הפעם הראשונה בקריירה של מאליק שבהן הוא מציג עולם עכשווי ולא מתבונן אחורה בזמן, וזה נפלא. מאליק מביים ומעצב את ההווה - גורדי שחקים מול אור השמש, קונסטרוקציות זכוכית ואלומיניום מול אור השמש, וילונות פשתן מול אור השמש - יפה אף יותר מהאופן שבו הוא מתענג על העבר האורגני, הטרום תעשייתי.

ציון: 4 וחצי כוכבים

 

"עץ החיים". במאי: טרנס מאליק. שחקנים: בראד פיט, ג'סיקה צ'סטיין, שון פן. 140 דקות

 

 

עוד סינמסקופ: