הדפסה
לכתבה באתר
הקנדים תמיד נתפסים כאנשים מאופקים. אחד מהם, מייקל סנגינטי, קצין משטרה מקומי בטורנטו, נכנס לבית הספר למשפטים בעיר לפני כמה חודשים. הוא נעמד מול עשרת הסטודנטים שהואילו להגיע להרצאה שהעביר ואמר להם - בתמימות - שהוא לא אמור להגיד את זה, אבל "נשים צריכות להימנע מלהתלבש כמו זונות, כדי שלא להפוך לקורבנות אונס". הוא לא ידע שהמשפט הקטן הזה שלו יפתח מחאה מסוג חדש שתתגלגל במהירות, חנוטה במחשוף עמוק, מקנדה אל
ארצות הברית
ומשם בדילוגים עד סקוטלנד,
וויילס,
אנגליה,
אוסטרליה –
ומי יודע? אולי בקרוב גם לכיכר רבין. הפמיניסטיות החדשות כבר לא שורפות חזיות: הן לובשות אותן ברחוב, רצוי בלי שום דבר מעל.
נשות ואנשי ה-SlutWalk, הכינוי שניתן לקמפיין, מתלבשות "כמו זונות" ויוצאות לרחובות כדי לצעוק שמותר להן להתלבש ככה. "הגענו להגיד לעולם שאונס הוא אף פעם לא בסדר", הן אומרות. "לא אם היא לובשת חצאית מיני, לא אם היא ערומה, לא אם היא אשתך, בת הזוג שלך או סתם חברה. לא אם היא היתה זונה פעם. לא אם היתה שיכורה. לא אם אתה חושב שהיא רצתה אותך. לא בסדר, נקודה".
3000 נשים וגברים שצעדו ב-SlutWalk הראשון בטורנטו לבושים בגרביוני רשת, חזיות צבעוניות ואיפור מסוקס וחמושים בשלטים עם ציורי בת הים הקטנה שאומרת "היא לא הזמינה את זה" או "גברים אמיתיים לא אונסים" ו"אני זונה וגאה". הם והאלפים שצעדו בעקבותיהם באירופה ואוסטרליה, מנסים להחזיר את האצבע המאשימה המופנית נגד קורבנות האונס למקום אליו היא צריכה להיות מכוונת. הם לוקחים את המילה "זונה" ומבקשים מהתקשורת, מהמשטרה ומרשויות השלטון, להפסיק לאנוס אותה להיות משהו אחר.
"היסטורית, המילה הזו נושאת משמעות שלילית", נאמר במניפסט למחאה. "אנחנו לא מוכנות שידכאו אותנו באמצעות המילה הזו או שישפטו אותנו בגלל המיניות שלנו".
עוד כתבות השראה:
- לדאגלס אדאמס: במותו ציווה לנו את הדגים
- יוסי הוכמן: "הייתי חייב להמשיך לחיות"
- הומלסית מבחירה: גרה ברחובות, בשביל ההשראה
- יענקל'ה ברמן: "היער שהציל את חיי"
- קותימאן: לא רודף אחרי הדבר הבא
- כוכב נולד? לפז גלזר יש תוכניות אחרות
ריקוד הזונות, מתוך ההפגנה בבוסטון
"בת ישראל, לבשי צנוע – מנעי פיגוע". שלט כזה, בדפוס מודעת אבל טיפוסי, עמד לי מתחת לבית במשך שנה שלמה כשגרתי בעיר טבריה. מדי פעם הוא הוחלף באיומים אחרים: 'לבשי צנוע - מנעי אסון', 'לבשי צנוע - הצילי את עמך' ועוד ועוד. פעם אחת הסתובבתי שם בחולצה קצרה – בכל זאת, 45 מעלות באביב - וצעיר חובש כיפה שעמד בצד השני של הכביש הרים עלי אבן. אבל לא, הדת לא אשמה בזה וגם לא שבטי מאמיניה.
במחקר שנערך במרכז SARC לנפגעות אונס בבריטניה השנה, קבעו 54 אחוז מהנשים כי הן מאמינות שנשים אחראיות באופן חלקי לאונס שלהן. יותר מ-1000 נשים השתתפו במחקר הזה, בו אחת מכל שמונה נשים גם הוסיפה שאם מישהי רוקדת בפרובוקטיביות – עליה לשאת בהשלכות. בקיצור, זה לא הם - זה אנחנו. אנחנו אלה שמאשימות את עצמנו. באופן מעורר תימהון, לא רק כנגדנו נעשה העוול הזה, אלא גם כנגדם. האם גברים הם באמת יצורים חסרי רסן שנידונו ליפול קורבן לתשוקותיהם כשההזדמנות מציגה את עצמה בפניהם, חשופת חזה?
תרבות האשמה הזו היא לא דבר חדש. גם היום, למרות שההטרדות המיניות תפסו השנה יותר ויותר כותרות עם הרשעתם של אנשי ציבור כמו הנשיא לשעבר קצב או ההאשמות החדשות נגד ראש קרן המטבע הבינלאומי, שטראוס-קאהן, או אנקדוטות כמו ההפגנות נגד המרכז לאמונות הפיתוי בתל אביב - עדיין, אחת מכל חמש נשים מודה כי לא תדווח למשטרה במקרה של אונס מסיבות שקשורות במבוכה ומפחד שהדבר יוודע למשפחתה.
ולא כל כך פייר לשים רק נשים בקטגוריית הקורבן – גם גברים נאנסים. והם, אפילו פחות מהן – לא
מדווחים. פרסומות כמו הקמפיין הבלתי נשכח של הרשות למלחמה באלכוהול, "כשאת שותה תיזהרי, הדרך לאלימות ואולי לאונס הבא קצרה מאוד", ממשיכים לייצר תרבות שבה האישה, אותה פתיינית אדומת שפתיים וזקורת חזה, היא זו שמובילה את הגבר המסכן לאבד את עשתונותיו ואת רסנו ולאנוס אותה בפרעות, היא זו שרוצה את זה. הרי נשים תמיד מפנטזות על הגבר החזק שיתפוס אותן ויעשה בהן מה שמתחשק לו, לא? הן משתמשות במיניות שלהן כדי להתקדם. מדוע שיתלוננו כשמישהו מבין אותן שלא כהלכה?
אותו שוטר קנדי, סנגינטי, כבר התנצל על דבריו וגם קיבל נזיפה מהמשטרה, אך הוא ממשיך להיות שוטר, חלק מאותו גוף שאליו אנחנו אמורות להתקשר כדי להתלונן ולדווח על מקרי התעללות מינית שהוא גורס, אולי היו באשמתנו. למה? כי לבשנו מחשוף או עגילים ארוכים ונוצצים. כי שתינו וויסקי, כי הלכנו לבד בחושך ליד התחנה המרכזית, כי הלכנו לבד בחושך ליד הבית שלנו, כי תפסנו טרמפים, כי עלינו לדירה של מישהו שפגשנו אתמול, מישהו שפגשנו לפני עשור, מישהו שהוא קרוב משפחה שלנו. כי ביקשנו את זה. כי לא אמרנו כלום, כי לא נלחמנו, כי אמרנו 'לא' אבל לא התכוונו באמת. כי פיתינו, כי רצינו שהוא יבוא, כי זו הפנטזיה הכי גדולה שלנו, כי התלבשנו כמו ז-ו-נ-ו-ת. די. הגיע הזמן להוציא את כל התירוצים האנאכרוניסטיים האלה מהלקסיקון, מהעיתונים, מנאומיהם הריקים של שוטרים, פוליטיקאים או נשיאים, ובעיקר מאיתנו. אנחנו לא נאסות באשמתנו, יהיו שמלותינו קצרות ככל שיהיו. בנות ובני ישראל, ליבשו מחשוף וצאו לרחובות. עכשיו.
תמונות מההפגנה הראשונה בטורנטו, קנדה
