משכית

 

משכית, חוד החנית בשנותיה הראשונות של תעשיית האופנה המקומית, שימשה כמראה לחיפוש אחר זהות ישראלית אותנטית דרך שילוב אלמנטים מהמזרח ומהמערב. החברה הוקמה ב-1954 במטרה לספק מקומות עבודה לעולים מעירק, מתימן, מצפון אפריקה וממדינות נוספות, כמו גם לשמר את עבודות היד המסורתיות שהביאו איתם - אריגה, רקמה, סריגה וצורפות. את היוזמה התחילה רות דיין, שהדריכה עולות חדשות בפרויקט אשת חיל. כשהבינה את הפוטנציאל הגלום במיומנויותיהן, החליטה להקים חברה שתתרגם אותן לעבודה יצרנית. לחגיגת העדות הצטרפה מעצבת האופנה פיני לייטרסדורף, ששילבה בחוכמה את מלאכות היד עם עיצובים חדשניים ואופנתיים וזכתה להצלחה בארץ ובעולם. ב-1977 עברה משכית לבעלות פרטית ובשלב מאוחר יותר פרשה גם לייטרסדורף. ב-1994 נסגרה החברה.

 

גוטקס

 

את אימפריית בגדי הים והחוף גוטקס, המתפקדת בהצלחה עד היום, הקימו ב-1956 לאה וארמין גוטליב. הזוג הבין את האפשרויות הגלומות בייצור בגדי ים בארץ שבה השמש יוקדת רוב הזמן, אך אפילו הם לא חלמו על האימפריה הבינלאומית שצמחה. בגדי הים של המותג נמכרו בבוטיקים יוקרתיים בעולם, ובהם בלומינגדיילס וסאקס פיפת אווניו, וזכו לסיקור נרחב בעיתונים ובמגזינים דוגמת הניו יורק טיימס, מארי קלייר, ווג ואל. את שיא ההצלחה ניתן להמחיש דרך בגד הים Seven Suit, שעוצב ב-1984 ויצר מהפכה עולמית. בשנות ה-90 המינימליסטיות, הרלוונטיות של גוטקס הלכה ופחתה. ב-1995 נפטר ארמין, והמותג שקע בחובות שהגיעו לכ-35 מיליון דולר. בהמשך רכשה קבוצת אפריקה ישראל 80 אחוז מהחברה, אך ב-2009 נמכר גם חלקה לשותפה להשקעה, ג'ואי שוובל.

 

רקמה

 

רקמה הוקמה בסוף שנות ה-50 על ידי שלמה חננאל, עולה חדש מבולגריה, אולם מי שלקחה את המושכות ושינתה את סצנת העיצוב המקומית היא בתו רוז'י בן יוסף – שייצרה אופנה ישראלית אותנטית והפכה את העסק המשפחתי הקטן לבינלאומי ומצליח. את ההשראה הראשונית שאבה בן יוסף ממגבת מבד מולידור, שהביאה אותה לעצב ברוח חספוס החומר והפסים הצבעוניים. בהמשך התמקדה בנופי הארץ ובשילוב חומרים מקומיים כחרוזי זכוכית חברון, צדפים, אבני אילת, רקמות אותנטיות וסריגה. היא עיצבה גלביות ובגדי אוברסייז בצבעוניות מקומית, ושמלת הכאפייה שיצרה הפכה לסמל. בשעה שבאירופה חיפשו מקורות חדשים לאופנה, עיצוביה של בן יוסף זכו להצלחה גדולה גם מעבר לים.

 

 

רקמה. בהשראת נופי הארץ (צילום: בן לם)
רקמה. בהשראת נופי הארץ (צילום: בן לם)

 

 

ניבה

 

מפעל האופנה ניבה, שהוקם בשנות ה-60, נחשב לחדשני מאוד בתחום אופנת הנשים והציג גם סריגים מחומרים סינתטיים בסגנון "כבס ולבש". אך ההצלחה של ניבה לא הסתכמה רק בחדשנות הטכנולוגית, ונשענה רבות על בחירת מעצבי אופנה צעירים ובועטים שיצרו כתב יד עכשווי, נוח ומובהק. הראשונה היתה לילי דרוויש, שהקימה את מחלקת הנשים בסוף שנות ה-60 והתוותה סגנון ספורטיבי, נשי ואופנתי. אליה הצטרף מעצב האופנה הצעיר גדעון אוברזון, שעבד בניבה כ-13 שנה עד שהקים קו בגדי ים משלו ב-1976. בתחילת שנות ה-80 עיצב לחברה שוקי לוי, שעבר מאוחר יותר למותג גלי. תצוגות האופנה המושקעות של המותג הציגו בגדים פשוטים ששודרגו בטוויסטים ייחודיים ומצאו מקום כמעט בכל ארון. בעיקר זכורות שמלות משכבות בד שקפקף וחולצות מכופתרות נשפכות.

 

אתא

 

כשהקימה משפחת מולר מצ'כוסלובקיה את מפעל הטקסטיל אתא ב-1934, איש לא שיער כי הוא יהפוך לאחד מסמלי המדינה. אך ההצלחה של אתא היתה מיידית, ובשנות מלחמת העולם השנייה אף הפכה החברה לספק בגדים מרכזי לצבא הבריטי. בתחילת הדרך התמקדה אתא באריגי כותנה פשוטים בגווני חאקי, לבן, כחול ושחור, שנקראו "צבא", "אתא" ו"קצין". בשלב מאוחר יותר נודע המפעל בעיקר בבגדי החאקי, שהפכו לסמלו המסחרי של הצבר השורשי. עד שנות ה-50 יצרה אתא את אופנת הרחוב הישראלי: מכנסי החאקי הקצרים, מכנסי ההתעמלות שהסתיימו בגומי, גופיות הסבא, בגדי העבודה הכחולים – כל אלו יוצרו במפעל. אך השינויים התרבותיים והחיפוש אחר אופנה עדכנית גרעו מפופולריות החברה, והיא נקלעה לקשיים. הניסיון לעבור מאופנה חלוצית לעדכנית לא צלח, וחילוקי דעות משפחתיים הובילו לפילוג פנימי ולמכירת החברה לקבוצת טיבור רוזנבאום. ב-1985 נסגר המפעל סופית.

 

 

מפעל הטקסטיל אתא. אופנה חלוצית (צילום: קלוגר זולטן, לעמ)
מפעל הטקסטיל אתא. אופנה חלוצית (צילום: קלוגר זולטן, לעמ)

 

 

פולגת

 

ב-1960 הוביל שר המסחר דאז פנחס ספיר את תעשיין הטקסטיל מצ'ילה ישראל פולק לקריית גת. המטרה: הקמת מפעל טקסטיל. פולק – שהתרשם מנחישות השר ומקבלת הפנים של ראש העיר – החליט להשקיע במקום ופתח את מפעל פולגת, שהצטיין בבדים איכותיים. התפתחות המפעל המואצת התבטאה גם בהקמת מפעל הקונפקציה המשני בגיר בשנת 1969, שתפר מהבדים פריטי לבוש. ב-1970 נחתם חוזה עם מעצב האופנה הצרפתי פייר קארדן, שהקים קו מוצרים מקומי הנושא את שמו. בשנות השיא של המפעל יוצאה רוב התוצרת לחו"ל, בעיקר למרקס אנד ספנסר באנגליה. אך גם כאן אין סוף טוב לסיפור: פולגת עברה תהפוכות רבות במהלך השנים, והשריד הסופי – פולגת טקסטיל בקריית גת, נסגר לפני כמה שנים.

 

דלתא

 

מפעל ההלבשה התחתונה דלתא הוקם בכרמיאל ב-1975 על ידי היזמים דב לאוטמן ואליעזר פלג. בזכות מחקר מעמיק וסקר שוק מתקדם יצר המפעל דגמי בייסיק לנשים ולגברים שהתאפיינו באיכות גבוהה ובנוחות מרבית, ותוך שנתיים בלבד עמד היקף הייצוא על 7.6 מיליון דולר. בשלב מאוחר יותר נפתח גם דלתא סטודיו, מרכז עיצוב שהתמקד בפיתוח מוצרים ובשיתופי פעולה עם שמות מוכרים כפייר קארדן וליז קלייבורן. לאורך השנים הצליחה דלתא לשמור על מעמדה כמובילה בתחום הטקסטיל, והיא מוכרת מוצרים רבים גם דרך חברות בינלאומית דוגמת וול-מארט, גאפ, ויקטוריה סיקרט וטרגט. כיום נמצאת החברה בשליטת GMM Capital LLC.

 

 

דלתא. הצליחה לשמור על מעמדה (צילום: רוני ינקוביץ)
דלתא. הצליחה לשמור על מעמדה (צילום: רוני ינקוביץ)

 

 

בגד עור

 

גאוות התעשייה המקומית, שנסגרה סופית באמצע שנות ה-90, נחשבה בשיאה לנועזת ואמיצה. חברת בגד עור זכורה בזכות השימוש החדשני בעור, שהפך את היריעות לדקיקות ורכות עד שנראו כאריג טקסטיל לכל דבר. המפעל הוקם במגדל העמק ב-1957, אך רק באמצע שנות ה-60 – ובעיקר לאחר רכישתו על ידי שמחה פולופ ב-1968 – החלה ההשקעה בעיצוב ובטכנולוגיות חדישות. המותג בלט לא רק בארץ, אלא הצליח בעולם כולו: ב-1972 נפתחו משרדי מכירה שלו בלונדון, בניו יורק, בפריז, במילאנו ובדיסלדורף, ופריטיו המרשימים הופיעו במגזינים נחשבים. מעילי העור הארוכים מזמש קטיפתי והז'קטים הספורטיביים הפכו לחלק ממלתחתו של כל חובב אופנה דאז. בשלב מאוחר יותר רכשה פולגת את החברה, אך הפופולריות שלה הלכה וירדה עד שבשנת 1996 סגרה את שעריה.

 

ראש אינדיאני

 

עבור תושבי ישראל שעברו את גיל 35 מסמל פסל הראש האינדיאני, שהוצב בחנויות החברה באותו השם, סטייל ושיק מעין כמוהו. ראש אינדיאני הוקמה ב-1976 על ידי האחים מזרחי, ונקראה על שם חבורת רחוב שאליה השתייכו בילדותם. בשנות ה-80 היתה החברה בשיאה, ותפקדה כמותג נחשק עבור צעירים ומבוגרים כאחד. היא בלטה בשוק המקומי דרך חידושים אופנתיים כמו ז'קטים אוברסייז מג'ינס עם כריות כתפיים בולטות, ושמרה על מעמדה כלהיט מקומי עד 1988. בשנה זו רכשה ראש אינדיאני את טופר, מותג אופנה נוסף שיצר תהודה בשוק האופנה לצעירים, ומאוחר יותר גם עסקים אחרים. המיתון ונפילת הבורסה הובילו לקשיים בשנות ה-90, ולאחר עליות ומורדות נוספות החברה פורקה ב-2003.

 

קסטרו

 

בניגוד לשמות רבים ברשימה זו, את קסטרו כולם מכירים. ב-60 השנים האחרונות הצליחה הרשת למצב את עצמה כאחת ממובילות שוק האופנה המקומי, כאשר התצוגות הדו-שנתיות ומסעות הפרסום המאסיביים מושכים את תשומת הלב התקשורתית והציבורית. סיפור קסטרו מתחיל בשנות ה-50, עת פתחו אהרון ולינה קסטרו חנות אופנה קטנה ברחוב אלנבי בתל אביב תחת השם נינה. אט אט התרחבה החנות למרתף הבניין והפכה למפעל קטן בשם קסטרו. בשנת 1985 נפתחה חנות קסטרו הראשונה ברחוב דיזנגוף, ואחריה החלו להיפתח חנויות בזו אחר זו. השלב הבא באבולוציית המותג, שאחראי גם לשינוי בקונספט האופנתי, התרחש כשנכנס הדור הצעיר – בת המייסדים אתי ובן זוגה גבי רוטר. בשנות ה-90 הם עלו על הנוסחה להצלחה והחלו לגייס בוגרים מצטיינים משנקר, כולל המעצב יוסי קצב שהקים את קו הגברים בשנת 2000. ב-2010 זכתה החברה בתואר המותג הישראלי המוביל בישראל.