האדריכל ד"ר מיכאל (מיקי) חיוטין, מבכירי האדריכלים בישראל, שותפה ובן זוגה של האדריכלית ברכה חיוטין, מת לאחר מחלה קשה. חיוטין זכה השנה לקטוף שלל פרסים, החל מפרס רכטר, שבו זכה בפעם השלישית, דרך פרס מפעל חיים על מצוינות באדריכלות מטעם התאחדות האדריכלים, ועד לפרס ראשון בתחרות לחידוש כיכר ספרא בירושלים.
חיוטין בלט במשך חמשת העשורים האחרונים, בהתמודדותו בתחרויות אדריכלות שעליהן זכה בשורה ארוכה של פרסים, וכן הודות למעורבותו המקצועית הערה, שהתבטאה בין היתר בפרסום מחקרים ברמה אקדמית שעליהם היה חתום עם רעייתו.
הוא נולד בווילנה לפני 78 שנה, כשבילדותו חווה את התלאות הקשות של מלחמת העולם השנייה. את אביו, ששירת כחייל בצבא האדום, לא זכה להכיר, ואת המלחמה סיים לצד אמו במחנה עקורים בגרמניה. בגיל שבע היגר לישראל עם אמו, וגדל בקיבוץ גן שמואל, שם השתלב בסביבה הצברית ושמר על אופיו המיוחד והדעתני. את הכשרתו המקצועית רכש בטכניון, תחילה בהנדסה אזרחית ומיד לאחר מכן באדריכלות. הוא המשיך באקדמיה והשלים תואר שלישי באדריכלות, כשנושא מחקרו היה חקר ביצועים ואדריכלות. זמן קצר לאחר מכן, ב-1978, הקים עם רעייתו את משרדם המשותף.
לאורך השנים התמחה המשרד במבני ציבור, חלקם אקדמיים וחלקם מבנים עירוניים מובהקים. בני הזוג הותירו את חותמם בשלוש אוניברסיטות בישראל. באוניברסיטת בן גוריון תכננו את בניין הסנאט, הכולל אולם התכנסות בצורת קונוס מרשים בצורתו; את כיכר דייכמן שעוצבה באופן גרפי (כשבצמוד לה תכננו גלריה שלא נבנתה); ולאחרונה השלימו בקמפוס את בניין מעבדות הביוטכנולוגיה, המתאפיין בשקיפות כמעט מוחלטת, חריגה בנוף הבנייה בקמפוס שבבירת הנגב.
באוניברסיטת חיפה תכננו את מרכז הסטודנטים, שעוצב באופן פיסולי כמו מרפסת תצפית מפסגת הכרמל אל הנוף. עבודה זו הייתה קרובה במיוחד ללבו, כפי שמספרת ברכה חיוטין, רעייתו-שותפתו, ובמיוחד העריך את "התנוחה שמכבדת את הטבע והנוף, את האינטגרציה בין הנוף הטבעי והבניין, בה ראה סכימה יוצרת דופן".
באוניברסיטת תל אביב תכננו את הגלריה האוניברסיטאית לאמנות (בשיתוף האדריכל דן איתן), הממוקמת לצד כיכר הכניסה הראשית לקמפוס ומקבלת את פני הבאים. במכון ון ליר שבשכונת טלביה בירושלים תכננו את בניין האקדמיה למדעים ע"ש פולנסקי. הבניין החדש הצטרף לקבוצה של מבני תרבות, אקדמיה וממלכתיות ייצוגיים במיוחד, שנבנו בעיקר בשנות ה-60 וה-70 בידי בכירי האדריכלים, ועל ההישג הזה זכו בני הזוג בפעם השלישית בפרס רכטר.
בין מבני הציבור העירוניים שתכננו היו בניין תיאטרון גבעתיים, שזיכה אותם בפעם הראשונה בפרס רכטר, ומוזיאון הסובלנות בירושלים, שמביצועו פרשו בעקבות חילוקי דעות.
סמכותיות, יושרה, ניקיון
בית המשפט המחוזי בחיפה, אותו תכננו בעיר התחתית, בתפר שבין קריית הממשלה ובין בתיו ההרוסים של ואדי סאליב, זיכה את בני הזוג בפרס רכטר בפעם השנייה. לא לחינם נחשב הבניין לאחת מיצירותיהם הבולטות. בעבודה זו ביקשו לייצג סמכותיות ויושרה, והעניקו תשומת לב משמעותית לכל ההיבטים שמרכיבים אדריכלות מעולה: החל מקנה המידה הגדול שבא לידי ביטוי בחלוקת המסה המרכזית בהתאם לשימושים השונים; המשך בעיסוק בנראותו של הבניין, תוך התייחסות לעיצוב החזיתות, השונה בהתאם לסביבה הקרובה; המדרג של מקומות ההתכנסות וקשרי המבט בין פנים ובין חוץ; ועד העיסוק בפרטים כמו חדירת קרני שמש וטיפול בפרטי אבן, עץ ומתכת.
הניקיון היה למאפיין מרכזי ביצירתם המשותפת. ניקיון שבא לידי ביטוי בעיקר בעיצוב הגושני של המבנים, אך גם בטיפול בחזיתות, באופני התאורה הטבעית והמלאכותית ובסכימת התנועה. בחינה סכמתית של הפרויקטים שתכננו מגלה מכלול מושכל, המבטא התמודדות וחיפוש ארוך אחרי המערך המתאים לייצוגיות ולפונקציונליות של הפרויקט. מערך כזה מאפשר קריאה פשוטה של התוכנית, ומקל בסופו של דבר על ההתמצאות בבניין.
המשחק הצורני שאותו ניתן לזהות במבנים שתכננו, מתאפיין בבסיסו בהתמודדות עם הקופסה המודרניסטית. אם במרכז לסטודנט באוניברסיטת חיפה הקופסה בולטת בשלמותה אך פורצת מתוך הסביבה הבנויה ונראית כמרחפת מעל ליער, הרי שבעבודות אחרות הקופסה בצורתה הגולמית הולכת ומשתנה, אם באמצעות גריעה והוספה ועם באמצעות פירוק פאותיה. בעבודתם ניתן למצוא שילוב של גריעה וטיפול בפאות הקופסה (בניין המעבדות, אקדמיית פולנסקי), שבירתה לצורה מוארכת וזוויתית (מוזיאון הסובלנות, הגלריה בבן גוריון וגם בהצעה למכון ז'בוטינסקי ברמת גן, שלא נבנה), וכן שילוב עם צורות תלת-ממדיות מורכבות יותר, כמו קונוס, גליל וגושים מעוגלים (הגלריה האוניברסיטאית, תיאטרון גבעתיים ובניין הסנאט).
פרסום ספרים מחקריים לצד ספרים המתייחסים ליצירה המשותפת עם רעייתו היה מאפיין נוסף שייחד את חיוטין. תחילה פרסם מאמרים אקדמיים, אך מתחילת העשור הקודם זכה לפרסם בעברית שני ספרי מחקר מקיפים. באחד חקר את תכניות בית המקדש על פי מגילות קומראן ("מגילת ירושלים מקומראן", הוצאת בבל) ובשני חקר את מאפייני התכנון של המושבים והקיבוצים ("אדריכלות החברה האוטופית – קיבוץ ומושב", הוצאת מאגנס). בשנים האחרונות עמל על ספר מקיף על תולדות האדריכלות בישראל, אך לא הצליח להשלים את כתיבתו.
''איש רנסאנס, ישיר וחסר פאתוס"
עיון בספרי העיון שפרסם חיוטין מגלה כי אין בהם כל מבוא או הקדמה. באופן חריג נפתח הספר בצלילה ישירה אל עומק הנושא. "הוא היה איש מאוד ישיר, חסר פאתוס ומאוד ענייני, אולי בגלל הרקע ההנדסי שלו", מספרת ברכה חיוטין בשיחה עם ערוץ האדריכלות של Xnet, אחרי מותו. "הוא היה איש אשכולות. הוא היה איש סקרן שעסק במתמטיקה, בתנ"ך, בהיסטוריה ובאמנות. כבר אין הרבה אנשי רנסאנס כאלה. הוא גם היה שתקן במידה מסוימת, לא הרבה דיבר, הוא אגר ואגר בתוכו".
"הוא קודם כל היה מהנדס, וגם אדריכל, וזה צירוף מעניין מנקודת מבט מקצועית", מספר האדריכל דן איתן, שהכיר את בני הזוג חיוטין כבר בשנות ה-70 (לתקופה אף היו שכנים ב"שיכון הקצינים" בתל אביב). יחד שיתפו איתן ובני הזוג חיוטין פעולה בעבודות שונות, כמו תכנית תיירותית לטבריה, תכנית אב לבסיס תל השומר ותכנון הגלריה האוניברסיטאית בתל אביב.
"ברמת המחשבה וההתבוננות הוא היה יוצא דופן, התבונן על הרבה דברים, החל מהבית הים-תיכוני ומבנה העיר במצרים העתיקה. כיוון שהוא צמח בקיבוץ גן שמואל, אז הוא גם חקר את הקיבוצים". איתן משתף שלאורך השנים חשב שבחלוקת העבודה בין בני הזוג היתה ברכה המתכננת היצירתית, בעוד מיכאל היה יותר איש המחשבה והקונספט. הוכחה למעורבותו העמוקה בתכנון גילה איתן כששפט בתחרות לתכנון מרכז הסטודנט באוניברסיטת חיפה, בו זכו בני הזוג בפרס ראשון. בדיון שנערך לאחר הזכייה, העיר להם איתן כי לדעתו כדאי לשנות ולהזיז את המדרגות לאזור אחר בבניין. "שמעתי אותו צועק: ברכה את רואה?! אמרתי לך! אז הבנתי שבכל זאת הם מדברים גם על התכנון".
- חיוטין הותיר אחריו את אשתו, האדריכלית ברכה חיוטין, ואת בנו, הקולנוען ד"ר דן חיוטין. ההלוויה תתקיים מחר, יום שלישי, בשעה 15:00, בבית העלמין מנוחת עולם בנתניה.
