לנצח אחותי: הסטודנט מנציח טרגדיה משפחתית בתערוכת גמר

מותה הפתאומי של אחותו הפך את חייו של עידן וייס על פיהם. עמית, האחות הגדולה, היפה והמוצלחת שלו, שעמדה לקראת סיום של לימודי רפואה, נכנסה לחדר לידה כדי ללדת את בנה הבכור – ולא חזרה.

עוד בערוץ אנשים:

• לירון לב חוגג יום הולדת 90 להיפסטרית הכי מבוגרת שהוא מכיר
• ירדנה אמסלם יצאה למסע למען בנה, ובדרך עזרה למשפחות רבות
• מעיין סבג-חטואל חוזרת לצלקת הקטנה-גדולה של חייה
  

"בהתחלה לא הבנתי מה אומרים לי", מספר וייס. "אני מכיר אנשים שנכנסים לבית חולים כדי ללדת ויוצאים ממנו עם תינוק, אבל לאחותי היה תסחיף מי שפיר, והיא נרדמה ולא קמה".

מבן זקונים שבדרך כלל רק פונק, הפך וייס למשענת פיזית ורגשית להוריו, שכל מה שנותר להם מבתם הוא הנכד הקטן, עופרי. הבעל של עמית, צביקה סגל, נעשה בן רגע אלמן ואבא. מתוך הקושי והכאב צמח במשפחה סידור לא שגרתי שכולו רצון טוב ופתיחות: הוחלט שעופרי יגדל במשמורת משותפת של האבא והסבים, ובעקבות זאת חזר וייס לגור עם הוריו כדי לקחת חלק פעיל בגידולו של התינוק. כיום, שנתיים וחצי לאחר מותה של אחותו, וייס מנציח את זכרה בתערוכת הסיום שלו במדרשה לאמנות בבית ברל.

מתוך התערוכה: עריסה לתינוק שבנה וייס לבקשת אחותו במהלך ההיריון

אף אחד מאיתנו לא התאושש

וייס (24) נולד ביבנה לאם פסלת ולאב רופא שיניים. אחותו טל מבוגרת ממנו בחמש שנים, ועמית בשמונה. מגיל קטן צייר, ואת הלימודים העל-יסודיים העביר בתיכון לאמנויות תלמה ילין. גם אחותו עמית הצטיינה באמנות. "היה לה הכל", הוא אומר עליה. "היא הייתה מאוד מוכשרת וחכמה, ציירה ופיסלה והייתה תלמידה מצטיינת. אבל למרות הכישרון שלה באמנות היא בחרה ללמוד רפואה בירושלים, וכולנו היינו גאים בה. כשנכנסה להיריון, השמחה במשפחה הייתה גדולה. ההיריון עשה לה רק טוב. לפניו היו לה קצת מצבי רוח, אבל במהלך תשעת החודשים האלה היא הייתה חמה ואוהבת".

את יום הלידה הוא זוכר היטב. "היא נכנסה לחדר יולדות עם בעלה, ובחמש אחר הצהריים עוד שלחה לנו תמונה שלה במיטה וכתבה שהכל בסדר. ב-11 בלילה אבא שלי התקשר אליי ואמר בקול מגמגם שהיה סיבוך בלידה, ושכולנו צריכים להיות יחד בשעה הזאת. מיד אספתי את אחותי טל ונסענו לבית ההורים ביבנה. ישבנו שם וחיכינו לנס. אמא שלי כל הזמן מלמלה: 'איך זה קורה לנו? איך זה קורה לנו?' אבא הסתגר בחדר. באותו זמן הרופאים ניסו להחיות את עמית. כשבעלה התקשר והודיע לנו שזה נגמר, אבא שלי צעק ונפל. אני עדיין לא לגמרי קלטתי. רק למחרת בבוקר, כשראיתי את ההורים שלי יושבים עם הטלפונים כדי לארגן את ההלוויה, הבנתי".

כבר במהלך השבעה הלכה המשפחה לבית החולים כדי לבקר את הרך הנולד ששהה בפגייה, בתוך אינקובטור, מחובר למכשירים. כשיצא משם, התגבש הסידור שקבע שהסבא והסבתא ישתתפו בגידולו באופן פעיל במיוחד. "אמא שלי הייתה איתו הרבה מההתחלה", מספר וייס, "הזמן עשה את שלו, וככה זה התפתח. אני לא יודע מה יהיה בעתיד, אבל בינתיים הוא גר אצל הוריי ביבנה. אבא שלו עובד בתל אביב ובא להוריי שלוש פעמים בשבוע. בסופי שבוע הוא נוסע איתו להוריו. בכל סופשבוע שלישי הם איתנו".

בעקבות כניסת התינוק לבית הוריו פינה עבורו וייס את חדר ילדותו. "שיפצתי וסידרתי לו את החדר ושמתי בו את כל הדברים שעמית הכינה לפני שנולד. היא הייתה יצירתית מאוד והכינה לו כריות ותמונות. את הקירות צבעתי בצבעים שהיא אהבה ושמתאימים לתינוק: תכלת, ירוק בהיר, לבן ושמנת".

איך כל זה השפיע עליך?

"עד למוות של אחותי הייתי במסלול מאוד ברור בחיים, אבל אחרי זבנג כל כך חזק, איבדתי עניין. לא יכולתי לראות את אמא שלי מתמודדת עם הכל לבד; רציתי להיות עם הוריי ועם עופרי, אז חזרתי לגור איתם למשך חצי שנה. ישנתי בחדר של עמית, וזה היה קשה ומוזר. החדר מלא עד עכשיו בארגזים ובקופסאות עם דברים שלה. אפילו על השידה יש עדיין שטר של 20 שקל שאני לא נוגע בו. עד היום אף אחד מאיתנו לא התאושש מהאסון. אמא שלי עדיין בוכה. אנשים אומרים שהדברים ישתפרו עם הזמן, אבל הם לא מבינים שהפצע הזה לא מגליד, אלא תמיד נשאר פתוח ומדמם. לפני כמה שבועות קמתי בבוקר במצב רוח רע ולא הבנתי למה. נכנסתי לפייסבוק וראיתי שזה יום הולדתה של עמית. כנראה שזה עלה לי בתת-מודע".

ואיך עופרי?

"בן שנתיים וחצי, שובב. אני רואה בו את עמית למרות שהרבה אנשים אומרים שהוא דומה לי. הטיפול בו מחזיק את אמא שלי. היא חיה כדי לראות אותו גדל, והיא סבתא ואמא מדהימה".

מתוך התערוכה: כמו אבן על קבר

משהו אפל ורע

תערוכת הבוגרים של בית ברל, שתוצג עד 9 באוגוסט, היא האירוע הראשון שבו העז וייס להציף את ההתמודדות שלו עם מותה של אחותו. "עד היום התביישתי", הוא אומר. "אני יודע שאין סיבה, אבל לא רציתי לפתוח את זה ושאנשים יתחילו לדבר. אני לא מהטיפוסים שמשחררים. אפילו עם בן הזוג שלי לא ממש דיברתי על זה". בן הזוג, שגב, הוא סטודנט לתקשורת שאותו הכיר ממש לפני שאחותו נפטרה. השניים גרים יחד בתל אביב.

העבודה שלו כוללת מספר מוצגים, שכל אחד מהם מבטא את האסון באופן אחר. אחד המוצגים הוא שולחן ועליו 67 ליטר מים העומד על ערימה של 67 ק"ג חול - כמשקל גופה של עמית בהיריון. השולחן הוא ספק ארון קבורה, ספק עריסה, והמים מטפטפים ממנו על החול כגוף שמדמם ונקבר. מוצג נוסף הוא משקולת של 3.3 ק"ג - משקלו של עופרי בלידה – העומדת על סטנד שמשקלו 67 ק"ג, והמראה מזכיר אבן שמניחים על קבר. הקהל יכול לראות גם את העריסה שבנה וייס עבור עופרי לבקשת אמו במהלך ההיריון, וכן קיר צבעוני שדומה לזה שהוא צבע בחדר של אחיינו בבית הוריו. "התערוכה היא מחווה שלי לאחותי, אבל יצרתי אותה בתחושה לא רגילה", אומר וייס. "בכל מוצג שיצרתי יש משהו אפל ורע. התערוכה עוסקת בחוסר היכולת של עמית לחיות עם עופרי, בזיכרונות, במחשבות ובגעגועים שתוקפים אותי יום-יום".

למה הוצאת את זה החוצה דווקא בתערוכה?

"כי האמנות היא הדבר היחיד שיכולתי להתעסק בו. אבל יצרתי אובייקטים שכשאני מסתכל עליהם, התחושות שלי מעורבות. גם אם התערוכה היא טקס פרידה או גירוש שדים, אני לא מרגיש שהעיסוק בזה עזר לי. שום דבר לא באמת עוזר".

אחרי התערוכה מתכנן וייס לנוח ולהחליט על עתידו. בתום שנתיים קשות הוא נשמע מבוגר לגילו, ובעיקר עייף. "אני כבר לא סטודנט טיפוסי לאמנות", הוא מודה. "מה שקרה פתח לי את העיניים. הבועה של האמן המיוסר לא עושה לי טוב, והיום אני מעדיף לעשות דברים אחרים – לעזור למשפחה שלי ולעבוד כמורה או עם נוער בסיכון".

______________________________________________________

גם היא יוצרת אמנות מתוך סיפור אישי מורכב. הקליקו על התמונה:

"לפעמים הייתה אלימות פיזית". הקליקו על התמונה (צילום: אסף פרידמן)