"הכרתי את בעלי, יענקל'ה, בצבא. הוא היה פרח טיס ולימים טייס קרב, ואני הייתי מדריכת גדנ"ע אוויר. בגיל 22 נישאנו, ולאחר עשרה חודשים נולדה שירלי. גרנו בטבריה, יענקל'ה פתח משרד נסיעות עם משפחתו, אני עבדתי כמורה לבלט והחיים האירו לנו פנים.
>> בואו לעמוד של Xnet בפייסבוק וקבלו את כל העדכונים והכתבות
"בננו השני, ערן, נולד לאחר היריון תקין. אחזתי בידיי תינוק יפה עם עיניים גדולות וראש מוארך. כולם אמרו שזה בגלל שהוא נולד בלידת ואקום, אבל לי הייתה תחושה שמשהו לא תקין. בגיל חצי שנה, כשהבחנתי שהוא מתפתח אחרת משירלי, פניתי לרופא ילדים. הוא אמר: 'איזה עיניים נבונות. תירגעי, ואם את חרדה, לכי לפסיכולוג'. כולם אמרו שאני לא נורמלית, אבל החשש המשיך לקנן בי. בגיל שמונה חודשים, כשערן לא מילמל הברות, הרופאה בתחנה להתפתחות הילד אמרה לי: 'אמא'לה, אני ממליצה לך לשים אותו בהוסטל. אל תיקשרי אליו, שום דבר טוב לא ייצא ממנו'.
"הרגשתי שפטיש חמישה ק"ג נוחת לי על הראש. גם היום, כשאני מדברת על זה, אני רוצה ליפול מהכיסא. מצד אחד, קיבלתי אישור לתחושותיי. מצד שני, השוק היה גדול. בדרך הביתה נשבעתי לעצמי שלא אבכה לעולם ואעשה הכל כדי שערן יגדל כילד רגיל. ליענקל'ה היה קשה לקבל את הבשורה, אבל הוא הגיב בשפת הטייסים: 'ערן עוד יעשה באזז מעל הרופאה הזו'.
"האבחנה הייתה שלערן יש עיכוב התפתחותי, ולימים הבנתי שאלו מילים יפות כדי להגדיר פיגור. שלחנו אותו לפעוטון של בעלי צרכים מיוחדים, וכשהבנתי שאין שם אופק התפתחותי עבורו, העברתי אותו לגן רגיל. גננת מוערכת בעיר הסכימה לקבל אותו, ושם ערן פרח. הוא אמנם דיבר בצורה עילגת, אך לא ייחסנו לכך חשיבות כי הוא שר, שיחק והיה אהוב על הילדים. לקראת כיתה א' נפגשתי עם פקידים ואנשי חינוך. כולם אמרו: 'לילד אין סיכוי להיות בבית ספר רגיל'. לא עזרו תחנוניי, וערן נשלח לחינוך המיוחד.
"יום אחד, כשאספתי אותו, ירד מבול והוא עמד מחוץ לבית הספר בגשם השוטף. כולם הלכו והוא נותר לבד. החלטתי שלא אוותר. ביקשתי לכנס ועדת השמה, ובתום מאבק ארוך, ערן עבר לבית ספר יסודי רגיל. בחטיבה החלטנו לשלוח אותו לבית הספר לחינוך מיוחד גולני בבית שאן, כי היה לי ברור ששם יכשירו אותו לחיים.
"באחד הערבים, כשערן היה בן 20 ונותרה לו עוד שנה להיות במסגרת תומכת, ישבנו עם חברים ואחד מהם שאל לאן פניו מועדות. הוא הציע שנשלח אותו למסגרת שכוללת לינה, וזה הזכיר לי את הרופאה שהציעה לי לשלוח אותו להוסטל. נחרדתי מהרעיון. ערן התנהג בגיל 20 כמו ילד בן עשר. האם הייתם שולחים את ילדכם מהבית בגיל עשר? אני לא יודעת להסביר מאיפה יצאו לי המילים, אבל הודעתי לכולם שאקים מכללה לכישורי חיים. כולם הסתכלו עליי בתדהמה, ויענקל'ה שאל אם אני נורמלית.
"מאז יצאתי למסע מפרך. כולם אמרו: 'ירדנה'לה, זה בלתי אפשרי, רדי מהעץ', ובינתיים רקמתי חזון. דמיינתי מקום שבו לומדים לכפתר כפתורים, לצחצח שיניים, להסתרק, לשרוך נעליים, להתנהל עם כסף, להכין סלט וכוס תה וגם ללמוד אנגלית, חשבון ומחשבים. הממונה על החינוך בטבריה חיבר אותי לבוז'י הרצוג, אז שר הרווחה, והוא היחיד שהקשיב ואמר: 'לכי עם זה'. עיריית טבריה נתנה לי מבנה, התאמנו אותו לצרכינו, ביקשתי ממנהל בית הספר גולני שיפנה אליי הורים, ויצאנו לדרך.
"ארבע שנים אחרי שהרעיון צץ, המכללה התחילה לפעול. בשנתיים הראשונות יענקל'ה ואני מימנו אותה מכיסנו. כיום היא נמצאת באשדות יעקב איחוד ומתוקצבת על ידי משרד הרווחה. מדי בוקר מגיעים אליה בהסעות 25 סטודנטים. הם פותחים את היום בעדכוני אקטואליה ובהמשך לומדים אנגלית, אמנות, התנדבות בבית החולים פוריה ועוד. יש אפילו קבוצת כדורסל.
"כיום אני מתמודדת על מכרז לדירות בקיבוץ כדי לאפשר לסטודנטים לינה. קיוויתי שייפתחו עוד מכללות כאלה ברחבי הארץ, אבל לצערי זה עדיין לא קרה. לאחרונה ציינו עשור למקום, וזו הייתה אחת הפעמים הבודדות בחיי שהרשיתי לעצמי לבכות - הפעם מאושר.
שורה תחתונה:
"מעולם לא הרגשתי מסכנה או אשמה. הבן שלי, ערן, הוא בעל צרכים מיוחדים, ובזכותו עזרנו להרבה משפחות אחרות".
_______________________________________________________
גם במשפחה המקסימה הזו יש ילד מיוחד. הקליקו על התמונה:
מה הסיפור שלכם?
אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברתם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו - צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: sipur@laisha.co.il
