את הרגע שבו לבשה לראשונה את החולצה עם הכיתוב "Israel Boxing Team", אודליה בן-אפרים (17) לא תשכח לעולם. "הרגשתי שאני מגשימה את החלום שלי", היא מספרת בהתרגשות. "מאז שאני בארץ, אני לוקחת את האיגרוף הרבה יותר ברצינות, כי אני מרגישה שאני רוצה לייצג את המדינה. אם בצרפת הייתי מתאמנת בשביל עצמי, עכשיו אני עושה את זה כדי להראות שאנחנו על המפה. לטוס לתחרויות עם הדגל הישראלי - זה מה שנותן לי הכי הרבה מוטיבציה. זאת הגאווה שלי. אני אוהבת את המדינה הזאת ורוצה לעשות את זה בשבילה".
>> בואו לעמוד של Xnet בפייסבוק וקבלו את כל העדכונים והכתבות
עוד בערוץ אנשים:
- גלי הדרי-היינריך נסעה ליומיים בפריז ומצאה שם את אהבת חייה
ואם אתם חושדים שזו הולכת להיות כתבה ציונית, חיובית ואופטימית, מהסוג שלא קוראים הרבה בזמן האחרון – אתם כנראה צודקים.
צפו באודליה בן-אפרים בפעולה:
איך אפשר לחיות ככה?
בן-אפרים נולדה וגדלה בעיר טולוז שבדרום צרפת, בת שנייה מבין שלוש בנות. אביה צרפתי, אמה אוקראינית, והם הכירו בישראל והיגרו יחד לצרפת. כבר בילדותה נהג אביה דוד, מתאגרף ומאמן איגרוף, לקחת אותה לתחרויות שבהן השתתף, ולאמן אותה מדי פעם במועדון קטן שהקים בבית.
"כשהייתי בת עשר", היא מספרת, "התחלתי להתאמן עם אבא שלי יותר ברצינות, ואז הוא שאל אותי: 'למה שלא תלכי למועדון אמיתי, עם ילדים בגילך, שתוכלי להתאגרף איתם?' אז הלכתי למועדון, ובאימון הראשון היה לי קשה, כי כולם שם היו ותיקים, ואני הרגשתי לידם ממש רע. ויתרתי, אבל אחרי כמה שבועות חזרתי למועדון והגעתי לאימונים פעם-פעמיים בשבוע, עד שאחרי כמה חודשים התחלתי לגשת לתחרויות וניצחתי באליפות אזורית לנוער של דרום-מערב צרפת".
מכאן הדרך של הילדה בת העשר וחצי כבר הייתה סלולה. בתואר אלופת דרום-צרפת זכתה חמש פעמים, וב-2012, בעודה בת 12 בלבד, זכתה באליפות צרפת. אבל לצד ההצלחה והזכיות הרבות, חיה בחוסר ביטחון. "הרבה אנשים מתפלאים: 'למה עלית לארץ? באירופה הרבה יותר טוב'. הם לא מבינים איך נראו החיים שלנו שם. מצד אחד, היה לנו בית גדול עם בריכה, אבל מצד שני, אחותי הקטנה למדה בבית ספר יהודי שחיילים ושוטרים שמרו עליו 24/7. גם ליד כל בית כנסת היו שוטרים וצבא. איך אפשר לחיות ככה? זה לא בריא. בכל בוקר אתה מפחד להשאיר את הילד שלך במקום כזה".
החרדות של בני המשפחה גברו אחרי שב-19 במארס 2012 הגיע מחבל לבית ספר יהודי בטולוז ורצח מורה ושלושה ילדים. אודליה ובני משפחתה הרגישו שחרב מונפת מעל צווארם. "אף פעם לא יצאנו אחרי השקיעה, כי אף פעם לא הרגשנו בטוחים", היא מספרת. "ואז, לפני שלוש שנים באתי עם אחותי לחופשה בארץ, ובפעם הראשונה הרגשנו שאנחנו יכולות לצאת בערב ולחזור באמצע הלילה בלי שיקרה לנו כלום. רק אז הבנתי עד כמה המצב בצרפת בעייתי, ושיש רק מדינה אחת שאפשר לחיות בה באמת וליהנות".
ביולי 2015 עלתה המשפחה לארץ והשתקעה בחולון. אודליה, שהייתה בת 15, נרשמה לבית ספר צרפתי בכפר הנוער מקווה ישראל, וארבעה ימים לאחר עלייתה כבר החלה להתאמן במועדון מכבי לוד. "הדבר הראשון שעשינו אחרי שעלינו לארץ, היה למצוא מועדון איגרוף. התקשרנו למאמן במועדון בלוד, והוא הזמין אותי לנסות. התאגרפתי במועדונים בתל אביב ובאשדוד, אבל התאהבתי בלוד והתחברתי לאווירה, למאמן יעקב וולך ולחבר'ה. אם בצרפת היה לי קשה לצאת מהבית לאימונים, כי האווירה במועדון לא הייתה טובה, ובמשך חמש שנים לא הרגשתי מקובלת – בלוד, אם אני מפספסת אימון, זה סוף העולם מבחינתי. אני עולה על אוטובוס מחולון ועושה את כל הדרך לשם עם חיוך".
מועדון האיגרוף מכבי לוד הוקם ב-2011, וכיום, מלבד היותו מועדון מקצועי לכל דבר, הוא מאפשר מפגש בין בני נוער יהודים וערבים. "אנחנו בכלל לא מרגישים את ההבדלים", אומרת בן-אפרים. "כולנו חברים, כמו משפחה, ואני מרגישה שם טוב. אנחנו יוצאים ביחד אחרי האימונים, הולכים עם המאמנים לאכול ובאים לעודד בתחרויות אחד של השני".
הכירו את המועדון:
ולמרות תחושת המשפחתיות וטשטוש השוני, בן-אפרים חריגה שם מבחינה אחת – היא הבחורה היחידה במועדון. "באימונים אני רק עם בנים, אבל בתחרויות אני מתמודדת רק מול בנות. הבעיה היא שאין בארץ הרבה בנות שמתאגרפות, ואלה שכן, לא נמצאות בקטגוריית הגיל והמשקל שלי, כך שבתחרויות ארציות אני מתחרה בעיקר נגד בנות יותר כבדות ממני. אני מקווה שעם הזמן יהיו כאן יותר ויותר מתאגרפות".
אחת הסיבות לחוסר המודעות לאיגרוף הנשים היא העובדה שעד העשורים האחרונים הוא נאסר ברוב מדינות העולם. בארצות הברית, לדוגמה, הותר הענף כספורט מקצועי רק ב-1977, אבל גם אז לא נהנה מפופולריות ומחשיפה. למעשה, רק באולימפיאדת לונדון, ב-2012, הוא הוכר כענף אולימפי.
בן-אפרים רוצה לנפץ את הסטיגמות. "האיגרוף נחשב לספורט אלים, אבל יש בו המון טכניקה, סיבולת ועבודה מנטלית, כך שמתאגרף שלא עובד עם הראש, לא מנצח", היא מסבירה. "בספורט הזה לא רק הולכים מכות: יש בזה הרבה כושר ועבודה על ביטחון עצמי. המון אנשים מתאמנים קודם כל בשביל עצמם, בלי ללכת לתחרויות, בשביל התחושה שנוצרת אחרי האימון. אני יודעת שלבנות יש יחס שלילי לאיגרוף, כי הוא נחשב לגברי, אבל יש בנות ממש נשיות בענף הזה; אי אפשר לנחש שהן מתאגרפות. אני ממש ממליצה לבנות ישראליות להתנסות באיגרוף, בעיקר בשביל הכיף. למה לא לנסות להיכנס לעולם חדש?"
להצליח בשביל אבא
בנובמבר 2015 היא ניצחה באליפות אזור ירושלים, ובפברואר 2016, כחצי שנה לאחר עלייתה לארץ, זכתה באליפות ישראל לקטגוריה שלה. בעקבות זאת התקבלה לנבחרת ישראל ועברה קורס הדרכת איגרוף. באפריל האחרון זכתה באליפות ישראל שוב. את הזמן שיש לה עד הגיוס לצה"ל היא משקיעה באיגרוף, כמובן – השבוע תצא לתחרות בינלאומית בסלובקיה - ובכישרונות האחרים שלה: נגינה בפסנתר וציור, תחום שלמדה בעצמה. כישרון נוסף שבו בורכה הוא יכולת ללמוד שפות בקלות, ונכון לעכשיו היא דוברת חמש שפות - צרפתית, עברית, אנגלית, רוסית וספרדית. העברית שלה מצוינת, אבל מתברר שיש ישראלים שזה לא מספיק בשבילם.
"עבדתי במסעדה כמה חודשים", מספרת בן-אפרים, "ולחלק מהלקוחות לא הייתה סבלנות אליי. כשהם ראו שאני לא כל כך מבינה מה אומרים, במקום לעזור לי ולהגיד שוב, הם היו צועקים: 'אין פה אף אחד שמדבר עברית?' או שהיו מדברים ביניהם על זה שאני לא מבינה. ברגעים כאלה אני מרגישה זרות. בטלפון עוד יותר קשה לי להבין, אז אני מבקשת מהאנשים שיחזרו על הדברים, ושומעת שנמאס להם".
אבל אף אחד מהקשיים הללו לא יגרום לה להתחרט על עלייתה לארץ או לשקול חזרה לצרפת. "אני אוהבת את צרפת, ותמיד ארגיש צרפתייה, אבל אני לא מבינה אנשים שאומרים שהם רוצים לעזוב את הארץ. אני עזבתי את אירופה בשביל לבוא לפה. זה היה החלום שלי. עד היום קורה לי לפעמים שאני מסתכלת מסביב ואומרת לעצמי: 'וואו, אני גרה בישראל, עזבתי את צרפת'. זה עדיין קצת כמו לחיות בחלום. עדיין לא התרגלתי לזה, אבל עשינו את זה, ואני ממש גאה במשפחה שלי שעשינו את זה".
לאביה דוד יש בליבה פינה חמה במיוחד. "בלעדיו לא הייתי עושה כלום. כשהייתי בת עשר, היינו רצים יחד, וכשהיה לי קשה, הוא היה אומר לי: 'הכל בראש'. המשפט הזה נשאר בראש שלי, וכשקשה לי, אני חושבת על אבא שלי ועל הזמן שהיינו מתאמנים ביחד, ומחליטה להמשיך גם בשבילו. כשאני מצליחה, זה בשביל שנינו. אני מרגישה שאני מתקדמת עכשיו; אני בנבחרת ישראל, עם המאמנים הכי טובים בארץ, אבל אבא תמיד יהיה המאמן הראשון והכי טוב שלי".
_______________________________________________________
"תעלי לארץ", ביקשה סבתה, והכנרת הבינלאומית היפהפייה נחתה בקיבוץ בנגב. הקליקו על התמונה:
