כשיושבים מול יובל ירדן ושומעים את סיפורו, קשה שלא לחוש את הקנאה מבצבצת ועולה לאיטה. אחרי הכל, בעוד כולנו שקועים עמוק בשגרה השוחקת ונאחזים בפנטזיה על חופש כדי לשרוד - ירדן לקח את העניין כמה צעדים קדימה, וכבר 28 שנים שהוא חי בישראל בחודשי הקיץ, ויוצא לעולם עם בוא החורף. ואת זה הוא איכשהו מצליח לעשות במקביל לחיים הנורמטיביים שהוא מקיים כאן, ושכוללים עסק מצליח, זוגיות וגידול ילדים.
>> בואו לעמוד של Xnet בפייסבוק וקבלו את כל הכתבות והעדכונים
עוד בערוץ אנשים:
- שלושה אנשי עסקים הלכו ללמוד מוזיקה והקימו להקת רוק
בדרכון שלו כבר מתנוססות חותמות של יותר מ-80 מדינות. את החיים שכולנו מנהלים כאן, הוא מכנה "המטריקס".
אף אחד לא יכול לעצור אותי
ירדן (בן 48, פלוס שני ילדים קטנים וילד בוגר מנישואיו הראשונים) חי במושב שילת הסמוך למודיעין, שבו הוא גם מנהל בית ספר לשחייה, דולפינים במים. את שירותו הצבאי עשה בשייטת וכקצין אימון גופני, ולאחר השחרור המריא לטיול הגדול בדרום אמריקה, שם הבין איך הוא רוצה שחייו ייראו. "שם חוויתי חוויה ראשונית של חופש אמיתי במלוא העוצמה, והרגשתי שככה אני רוצה לחיות", הוא אומר. "מאותו רגע הבנתי שאני הולך לעבוד בישראל בקיץ, ובחורף אני נוסע לטייל. זאת הייתה החלטה מאוד נחושה".
הנחישות הזו לא אבדה לו, ומאז ועד היום הוא ממריא מדי שנה לטיול של שלושה-ארבעה חודשים. את חיידק הנדודים קיבל, לדבריו, מסבתו, שטיילה בכל העולם, דיברה שבע שפות והכירה אנשים כמעט בכל מדינה על פני הגלובוס.
נישואיו הראשונים והולדת בנו לא עצרו אותו. "באותן שנים הייתי מנהל מרכז ספורט במכבים שפעל רק בקיץ. תמיד כולם ידעו שאיך שמגיע החורף, אני נוסע, ואף אחד לא יכול לעצור אותי. אשתי הראשונה קיבלה אותי בידיעה שאני ככה ובתקווה שתצליח לשנות אותי. לאט-לאט היא ראתה שזה לא משתנה: הייתי טס כל שנה ומשאיר לבן שלי, שאז היה קטן, מכתבים ומתנות, כך שכל שלושה ימים הוא קיבל ממני מכתב, והיה לו קשר איתי במשך ארבעת החודשים שלא הייתי".
איך הילדים שלך היום מקבלים את ההיעדרויות?
"יש תקופה של התנכרות כשאני חוזר. יש כעס לא מודע, בעיקר של הילדה הגדולה, שהיא בת חמש. הבן הקטן רק בן שנתיים, וכולו לב; כולו זורם והכל בסדר. הבת יותר רגישה, אז היא פחות מחבקת ופחות באה, ויש שבועיים של משבר. אחר כך זה מתמוסס לאט-לאט".
וזה לא שובר לך את הלב?
"כן. בכלל, צורת החיים שלי שוברת את הלב. זכיתי שהיו לי הרבה אהבות גדולות, ובכל פעם שנפרדתי ממישהי, נשבר לי הלב. אבל זה כמו שריר, והלב מתחשל".
לא עולים ספקות?
"עולים, וזה קשה, אבל אני מאמין שאם אני לא אשאר נאמן לעצמי, אז ההשלכות, גם כלפי הילדים, יהיו הרבה יותר חמורות. כל הסביבה נהנית מיובל הכי מחובר לעצמו, הכי טוב שיש והכי ממצה את הפוטנציאל שלו. ברגע שאני לא נשאר בסנטר שלי, אני דועך, ואז גם הילדים לא יקבלו אותי בגרסה הכי טובה שלי".
אומרים לך לפעמים שדרך החיים שלך אנוכית?
"יכולים להגיד את זה, אבל בפועל אני מרגיש שזה הדבר הכי נכון והכי טהור שיש. אני תמיד אומר שהדרך הכי נכונה לבדוק אם מה שאתה עושה הוא נכון, זה לשאול את עצמך מה היה קורה אם כולם היו כמוך: אם זה היה משרת את טובת הכלל, או פוגע בה. אני חושב שזה לגמרי היה משרת".
איך אשתך מגיבה?
"כשהיא נכנסה לנישואים איתי, אמרו לה: 'תשמעי, יובל חי ככה, ויהיה לך קשה'. בפועל, היא לא הבינה עד כמה זה יהיה קשה ברגעים מסוימים. היא אהבה אותי, רצתה להתחתן ולא עניין אותה כלום מעבר לזה. עכשיו, כשהיא רואה במה זה כרוך, יש רגעים קשים עם הטיפול בילדים לבד, אבל אלה רגעים מאוד נקודתיים. רוב הזמן יש לה עזרה, ודברים מסתדרים. היא גם רואה שיש מסביב הרבה בעלים שמגיעים הביתה רק בשעת ההשכבות, בעוד שלה יש רוב השנה בעל נוכח, שעוזר בכל.
"אני חושב שהנסיעות שלי גם מאוד משמרות את הזוגיות, את התשוקה ואת האהבה. כל פעם שאני חוזר, החוויה היא כמו להתאהב מחדש. בכלל, הבנתי שככל כשאתה מצטמצם יותר, אתה יכול יותר. אני עושה ניקוי רעלים מדי פעם: אוכל רק אורז למשך עשרה ימים, ואחר כך האוכל מקבל טעם עשיר יותר. כל שנה אני גם עושה הפסקת עישון של ארבעה חודשים: כל הקיץ אני לא מעשן, ובטיול אני נהנה מזה במלוא העוצמה. אני גם יודע שמותר לי. כך גם לגבי סקס: עשיתי כמה פעמים התנזרויות מסקס - והשיא היה שבעה חודשים של התנזרות טוטאלית, גם לא סקס עם עצמי. זה בא מתוך סקרנות, לראות מה זה עושה, ואני אומר לך שלדברים האלה יש עוצמות שאנחנו לא מבינים. אני מאוד אוהב את ההתנזרויות האלה, אבל יודע גם שבאנו לכאן עם גוף גשמי כדי לשתות, לעשן, לעשות סקס וליהנות מהכל. השילוב זה העניין".
באתיופיה, מול איומי קלצ'ניקוב
כשבוחנים את דרכונו מגלים שמרבית החותמות שייכות למדינות עולם שלישי. "התדר שם יותר מעניין אותי. קוסמים לי השקט והפשטות. יש שם הרבה מקומות בלי חשמל או מים זורמים, ויש אפשרות להתנקות".
אבל היו לו גם חוויות מאוד לא נעימות. למשל, כשהוא מצא את עצמו מוחזק באיומי קלצ'ניקוב בכפר אתיופי נידח. "אני והחבר שהיה איתי ביקשנו לצאת מהבקתה שבה גרנו, ובחור מקומי חסם לנו את הדלת עם הנשק וכתב עם האצבע על החול: '2,000' - שזה סכום גדול במושגים מקומיים. אני והחבר נכנסנו לבקתה כשנשק מכוון אלינו, והיה ממש לא נעים. כשקלטתי את הלחץ באוויר, אמרתי לעצמי שחייבים להירגע. התיישבתי בדממה באמצע החדר בעיניים עצומות ועשיתי מדיטציה. הבחור, וגם החבר שלי, התחרפנו.
"הבחור נגע בברכיי בנשק וביקש שארשום על הרצפה כמה אני מוכן לשלם כדי לצאת. ראיתי עליו שהוא ממש שיכור מהיין ששתה. רשמתי על רצפת החול: '50 ביר' (המטבע האתיופי – ע"ק). הוא רשם: '1,500'. אני התעקשתי על 50, וככה המשכנו להתמקח. אחרי 20 דקות הוא הסכים לקבל 50. קמנו לצאת וגילינו שכל אנשי הכפר התאספו בינתיים וחיכו בחוץ. כולם היו שתויים, מחאו כפיים והתחילו לרקוד. נשמנו לרווחה והצטרפנו אליהם. אחת הנשים הייתה כל כך מסטולית, שהיא התעלקה עליי, עד שתפסתי וסובבתי אותה באוויר לקול הצרחות שלה. ככה היא נרגעה".
ויש גם סתם רגעים מבאסים, בלי דרמות גדולות. "יש המון קטעים של בדידות, וזה פחד מוות. בשנה שעברה הייתי ביפן ורציתי להתארח אצל משפחה מקומית בכפר קטן כמו שעשיתי במדינות אחרות. הסבירו לי שביפן זה לא עובד ככה, אז בפעם הראשונה החלטתי לקצר את הטיול ולחזור לארץ. בסוף לא הצלחתי להזמין כרטיס, אז ישבתי במסעדה ושקעתי בבאסה. פתאום האיש שישב לידי פנה אליי באנגלית ושאל אם אני צריך עזרה. מפה לשם הוא קישר אותי למשפחה בעיירה קסומה, 2,500 ק"מ מהמקום שבו הייתי. כל המשפחות שם נלחמו עליי: לקחו אותי למסעדות מפוארות ופינקו אותי כמו שבחיים לא התפנקתי. גמלתי להם בזה שהייתי מכין למארחים ארוחות ערב ישראליות - שניצל וצ'יפס או שקשוקה. הם התעקשו לשלם על המצרכים".
עכשיו הוא מתכנן את היעדים הבאים. "אני מאוד רוצה להגיע למרוקו, אבל הטיול הבא שלי הולך להיות לשבטי הקניבלים בפפואה ניו-גינאה. בדרך כלל אני קובע את יעד הטיסה רק חודש או חודשיים לפני, אבל הפעם כבר יש החלטה".
_____________________________________________________
גם אשתו של יגאל שילון יצאה פעם להרפתקה דומה. הקליקו על התמונה:
