מדי פעם מזמנים לי החיים הצצה אל האופן שבו מתלבשים אלה שיש להם כסף. לא מדובר באגני ההשתכשכות הרגילים שלי, כמובן, אלא במקומות שאליהם אני מגיע כמשרת, כנושא כלים, או מהצד של האחות של החתן. מה שאני לומד מהמפגשים החטופים האלה הוא ש-א': זקנים עם כסף מופתעים מהחיים (כן, אני יודע, להבעה הזו קוראים בוטוקס), ו-ב': כסף הוא לא תחליף לטעם טוב.
עוד בערוץ האופנה
- עקבו אחרינו באינסטגרם
- האם אופנה היא אמנות או זיוף?
- מנוע הדיזל: ביקור בממלכת הג'ינס של רנצו רוסו
- לא עוצרת ב-50: רונית יודקביץ' בצילומי בגדי ים
בחברה שמבוססת על המנעד שבין "תראה מה קניתי" לבין "שלי יותר גדול" אין ספק שלהיות עשיר, או למצער להיראות עשיר, הוא מקדם חברתי נחשק. האם הוא מגיע בילט-אין עם סטייל? לא ממש. תכל'ס, לתרגם את חשבון הבנק שלך לבגדים זה הכי טעם רע שיש, בערך כמו לעשות שדיים של 600 סי סי, ללבוש פרווה עם פרצוף, או לצאת עם קים קרדשיאן. אם תרצו, זה בדיוק ההבדל בין פריס הילטון (בלונדינית עם כסף) להלן מירן (בלונדינית עם סטייל).
סגנון, יודע לדקלם כל פרח סטיילינג מתחיל, לא קשור למה שרכשת אלא למטען שהבאת מהבית - אותה תחושה נינוחה בה אתה מצוי בתוך בגדיך (כמו גם בתוך עורך שלך). אם אתה מזיע, פיזית או מטאפורית, זה לא זה. גם מה שמשום מה נחשב ל"סטייל של עשירים" - דונמים של עור חשוף, לוגו בגודל של יבשת, או להתחרות בשנדליר ולנצח - מתקבל בסופו של דבר כנובורישי ונחות.
היום להעתיק על עצמך את חלון הראווה של גוצ'י, בית אופנה מוערך לכל הדעות, זה פחות או יותר המקבילה להסתובבות עם שלט "יש לי זין גדול" – לא סקסי, לא מעניין, ובעיקר לא אמין. את הסגנון שלך אתה נדרש להרכיב לבדך, וזה טיפה יותר מאתגר מלשלוף את כרטיס האשראי ולשרבט חתימה. זו, כנראה, גם אחת הסיבות המרכזיות להיחלשות המתמשכת של מותגי היוקרה בעולם. אתה צריך להיות טיפש במיוחד לשלם כל כך הרבה כסף כדי להיראות כמו חזון של מישהו אחר. מתישהו בזמן שישנו (או מדדנו חליפה של שאנל) שינו את כללי המשחק - המערב החליף את טעמיו, הכסף נדד מזרחה לייצור בסין, והאופנה הזולה ממשיכה להצמיח עוד ועוד שיניים נוגסניות.
משהו קורה גם למעצבים עצמם, עד שנדמה כי מותגי העל הנוכחיים, בבריחתם הנחפזת מחיקויי הרשתות, מצמצמים למינימום את ההיצע האופנתי שלהם - "מגה-ערס" או "מגה-היפסטר". כך או כך, זה תמיד מסתכם ב"מי ילבש את זה, ומאיזה צד לעזאזל מכניסים את הראש". העולם מחפש היום בגדים לבישים, אמיתיים, אם תרצו, במחירים שפויים, ורצוי בעלי אמירה. והרשו לי לסייג – לא כל חולצה מכופתרת צריכה לשאת בחפתיה את סבל העם הרואנדי, ואמירות פרובוקטיביות של אנסים זה לא "קום איל פו" אלא "טעם רע ונצלני". בכל הנוגע לבגדים, אמירה בהחלט יכולה להישאר בתחום האסתטיקה, כל עוד היא אותנטית.
הדור הזה מחפש אופנה שמתנחלת בין הגנריות המפוהקת מהקניון הסמוך, לבין הניסיונות המאתגרים של בתי האופנה להפוך אותנו לדוכיפת. "השאהים של סאנסט", למשל, (מה פתאום, אני לא צופה, רק ככה לפעמים, כשיוצא לי) היא סדרה שכולה הצדעה לטעם הרע שכסף יכול לקנות. זה מבחיל ומעורר השתאות בעת ובעונה אחת, ממגנט כמו לצפות בתאונה בעת התרחשותה. כשאתה מתמתג מכף רגל עד ראש כדי לנפנף בסטטוס שלך, אין לך סיכוי להיראות כמו משהו שהוא לא פרסומת לטמבל. כי זו לא בושה להיות עשיר, אבל זה די מביך לצפות את גופך בשטרות כסף כדי להכריז על כך.
טעויות אופנתיות אפשר לעשות בשני שקל וגם בעשרים אלף. ההבדל בין להתלבש רע לטוב לא נמדד בכסף, ברור. ועדיין, קשה לנו להשתחרר מהערצת היכולת לבזבז, בעיקר על דברים שאנחנו לא באמת צריכים, ובמרבית המחוזות, כמה חבל, תג מחיר גבוה עדיין נתפס כערובה לאיכות - או כמו שסבתא שלי היתה אומרת, "על מה שקונים בזול, משלמים ביוקר". אבל לאט לאט אנשים מתחילים להפנים - אין פיסת טקסטיל בעולם, מרהיבה ככל שתהיה, שראוי להוציא עליה את תקציב האוכל החודשי של רפובליקת רואנדה כולה.
