אתייה בכר בת ה-74 הבינה כבר מזמן שלעולם לא יהיו לה ילדים. עם הכאב הזה היא למדה לחיות, אבל רק לפני מספר שנים היכתה בה ההכרה שאחרי חיים שלמים של עבודה ועשייה, לא יישאר דבר ממנה אחרי לכתה.
>> בואו לעמוד של Xnet בפייסבוק וקבלו את כל העדכונים
עוד בערוץ אנשים:
- האקשן של שרליז ת'ורן: אלימות בין ההורים, מכות בסרטים
"הפחיד אותי לחשוב שאחרי כל מה שעשיתי, לא יישאר כלום ברגע שאסגור עיניים", היא אומרת. "תמיד רציתי להקים משפחה, ועד היום אני לא יודעת מה הסיבה לכך שלא הגשמתי את זה. הייתי בטוחה שאתחתן, וכשזה לא קרה, הדחקתי ולא הרגשתי שהשנים עוברות. ההרגשה שלא נשאר משהו ממני, כואבת. ניסיתי להתנחם בלתת משהו לילדים של אחרים".
בכר פנתה לפארק קרסו למדע שבבאר שבע, העיר שבה גרה בעבר, והציעה לתרום למקום. היא מסרבת לנקוב בסכום התרומה - "אבל יכולתי לקנות דירה בזה". אנשי הפארק קיבלו את הצעתה, ויחד איתה תוכננה ונבנתה קומה שלמה לילדי הגיל הרך - "עולם הילדים - אתייה קידז". אחרי שנים שבהן נצבט ליבה בכל פעם שאחרים התגאו בילדיהם ובנכדיהם, עכשיו גם לה יש במה להתגאות. "קשה לתאר מה זה עושה לי כשאני רואה את הילדים משחקים במקום שיש לי חלק בהקמתו, ושנקרא על שמי", אומרת בכר. "הפכתי לחלק מהצוות שם. אני מקבלת מתנות בחגים, מזמינים אותי לארוחות; זאת ממש המשפחה שלי. אני מקווה שלעולם לא ייקחו את זה ממני".
הכירו את פארק קרסו למדע:
מפספסת את הרכבת
כשנפגשים עם בכר, קשה להבין למה האישה הנאה, הנמרצת והחייכנית הזאת נותרה רווקה. ולא שחסרו לה הזדמנויות להקים משפחה. מגיל צעיר היא עבדה במסגרות שבהן פעלו גברים רבים: בצבא שירתה במודיעין של פיקוד מרכז, ואחרי השחרור עבדה כאזרחית עובדת צה"ל. היא זכתה להצלחה מקצועית, אבל זה לא עניין את בני משפחתה: בבית הוריה בפתח תקווה ציפו שהבת הבכורה תתחתן עם אחד מאינספור הגברים שאמה ניסתה לשדך לה. בכר הרגישה חנוקה, ענתה למודעה בעיתון שחיפשה טכנאים ל"מוסד מחקרי בדרום", ובגיל 27 עברה לבאר שבע והחלה לעבוד בקריה למחקר גרעיני שבדימונה.
"בתקופה ההיא גיל 27 נחשב מתקדם", היא אומרת. "כולם סביבי כבר היו נשואים עם ילדים. היו לי הרבה הצעות עבודה בתל אביב, אבל ידעתי שאם אשאר, לא יהיו לי עצמאות ומסגרת חברתית".
אבל גם בקהילה שנבנתה במקום עבודתה החדש היא התקשתה להשתלב. "היו שם המון רווקים ורווקות מכל הארץ, האווירה הייתה חופשית, אנשים גרו עם בני זוג עוד לפני החתונה, ואילו אני באתי מבית שבו מספיק שהייתי יושבת בצורה כזו שהרגליים היו קצת נחשפות - ואבא שלי כבר היה מרים מבט. הכירו לי הרבה גברים, אבל לא הצלחתי להגיע למצב של חברות וזוגיות. אולי סגרתי את עצמי או שידרתי משהו לא נכון. חשבתי שאני שמנה, לא נחמדה מספיק, אז הדחקתי ושמתי את כל חיי על נושא העבודה. עבדתי כמו חמור עד 11 בלילה, לא פגשתי אנשים מחוץ לעבודה, לא יצאתי כמעט לחופשות. היה לי הרבה מאוד כוח וסמכות, וזה העסיק אותי ונתן לי פתרון לכך שאין לי חיים משפחתיים".
למה לא חשבת להביא ילד מחוץ לנישואים או לאמץ?
"בימים ההם אפשרו לרווקות לאמץ רק ילדים בעלי מוגבלויות, ועוד לא היו תרומות זרע. לא היה לי עם מי לעשות ילד, ולא התאים לי לגנוב זרע ממישהו. גם לא היה לי מספיק ביטחון עצמי. כשהבנתי שאני מפספסת את הרכבת, זה התחיל ללוות אותי. אני תמיד חושבת איך היה נראה הילד שלי, וזה דבר שלעולם לא תהיה לי תשובה עליו".
אמא גמרה לי את הביטחון העצמי
ב-1992 היא נפלה ושברה את הרגל. חצי שנה שכבה במיטה, בלי יכולת לברוח מעצמה ומהבדידות, ועשתה חשבון נפש. שלוש שנים לאחר מכן פרשה לגמלאות. היא הייתה בת 52, עם פנסיה מסודרת, והרשתה לעצמה לעשות מה שמתחשק לה: הלכה לחוגי ציור ומחול, התנדבה, ואחרי שנים של נתק הרגישה חלק מקהילה.
לפני ארבע שנים נפטרה אמה, ומותה היכה בה בעוצמה, על אף שהיחסים ביניהן היו מורכבים ומתוחים. "אמא שלי תמיד העבירה עליי ביקורת, ואף פעם לא שמעתי ממנה מילה חיובית למרות שהייתי היחידה שטיפלה בה. זה גמר לי את הביטחון העצמי. הייתי מתקשרת אליה כל יום, וכל יום סוגרת את הטלפון ובוכה. אחרי שהיא נפטרה, התחלתי לחשוב קדימה, הכנתי צוואה, ועורך הדין שאל אותי מה לעשות עם הכספים שישארו אחריי. אמרתי לעצמי: למה שלא אעשה את זה לפני שאני הולכת? מכיוון שהטראומה של חיי היא החוסר בילדים, ועכשיו אני מתעסקת באמנות, חיפשתי משהו שישלב בין השניים".
רצה הגורל, ובאותה תקופה הסתיימה בנייתו של פארק קרסו למדע, ממש מול ביתה. "נכנסתי לשם, ואמרו לי שיש תוכניות לחדר לילדים אבל אין כסף. תוך יומיים נפגשתי עם המנכ"ל וחתמתי על הסכם שמאפשר כניסה לילדים שאין להם אפשרות כספית. הייתי שותפה לתהליך הבנייה, ובכל פעם התרגשתי מחדש. לא רק תרמתי את הכסף, אלא גם נמצאתי שם המון ונשארתי מחוברת למה שקורה שם ולילדים".
כיום היא גרה בדיור מוגן בגני תקווה. היא רצתה התחלה חדשה, ולדבריה, כבר לא קשה לה להתקרב לאנשים. כשהם מדברים על הנכדים שלהם, היא מספרת על הילדים בפארק, ופניה קורנות. היא גם לא פוסלת אפשרות שאולי דווקא עכשיו תמצא סוף-סוף זוגיות. "אני הולכת לכל הסדנאות, חברה של כולם, מרגישה כמו מלכה. יש אצלנו גם אלמנים. אני לא הולכת ומחפשת, אבל יש אפשרויות מצוינות. רק כשעושים ימי משפחה, וכולם באים עם הילדים והנכדים, אני לא יורדת, כי אני לא יכולה להתמודד עם החוסר".
______________________________________________________
השדרנית פנינה בת צבי ילדה תאומים בגיל 50. הקליקו על התמונה:
