כנפיים שבורות: איך הילדים הרסו לי את חדוות הטיסות לחו"ל

אחרי שבע שנים כדיילת באל-על וטיולים בכל העולם, אהובית רבי־גולן נתנה לשני זאטוטים להוציא לה צו עיכוב יציאה מהארץ. טור שמתחיל בנתב"ג וייגמר בבכי

ארבע שנים של געגועים עזים למזוודה המקרטעת שלי, לסירחון של המטוס ולעולם שנמצא שם, מעבר להרי הבִּיבִּי (צילום: Shutterstock)
ארבע שנים של געגועים עזים למזוודה המקרטעת שלי, לסירחון של המטוס ולעולם שנמצא שם, מעבר להרי הבִּיבִּי (צילום: Shutterstock)

האמת היא שאף פעם לא חלמתי להיות אמא. כלומר, ידעתי שאני רוצה ילדים באיזשהו שלב בחיי, עדיף לפני שהביציות שלי ימותו, אבל אף פעם לא באמת־באמת רציתי כמו שאחרות באמת־באמת רוצות. למה? ממיליון סיבות. סושי, למשל. זה נורא טעים. ואלכוהול. מי ישמע איזו אלכוהוליסטית אני – פה כוס יין, שם כוס יין – ובכל זאת, אני הגרסה הכי מוצלחת של עצמי כשאני לא לגמרי סחית, ולא להיות גרסה מוצלחת של עצמך במשך תשעה חודשים פלוס זמן הנקה בלתי ידוע, זה מבאס.

 

עוד טורים של נערה אובדת:

 

והקריירה, מה איתה? מה את אמורה לעשות אם מביאים לך מחליפה לחופשת הלידה והיא מתוקה ומוכשרת וכולן מתאהבות בה ומייחלות בסתר לִבן שתחליטי לא לחזור לעולם? בעיה. לכל אלו תוסיפו את המובן מאליו: העייפות הכרונית, הספונטניות שמתה, וגולת הכותרת - הפיונה הקטנה שבך שפורצת החוצה ומשתלטת על הגוף והפרצוף. כן כן, אני שומעת אתכן מצקצקות עד לכאן, אבל זו האמת ויש לומר אותה – פוסטינור היא לא מילה גסה.

 

אי לאב יו טרמינל

אבל עם כל הכבוד לכל הסיבות המוצדקות הללו, יש סיבה אחת שמשאירה אבק לכל היתר: חו"ל. המקום הקסום הזה שנמצא בצד השני של נתב"ג. היכן שכל הבגדים זולים, כל התורים ישרים, כל הקפה לא טעים וכל הישראלים נבלעים. נכון, גם עם ילדים אפשר לטוס – אבל בהנחה שבא לי אשכרה ליהנות ולא לרצות להיעלם כמו המטוס המאלזי, אני מעדיפה לוותר בינתיים על החוויה המפוקפקת הזו.

 

שבע שנים דיילת. אהובית רבי-גולן (צילום: זוהר שטרית)
    שבע שנים דיילת. אהובית רבי-גולן(צילום: זוהר שטרית)

     

    השיגעון לחו"ל התחיל אצלי בתקופת הצבא. ככל הנראה מדובר בשילוב של דיכאון מהתפקיד המעפן שהיה לי (מש"קית כלום כלשהו) פלוס עודף זמן, שכן הייתי החיילת המיותרת בתולדות צה"ל והמחנה הציורי צריפין. בזמן השירות סימנתי לי מטרה - לעבוד באל־על. ממתי אני בנאדם שמסמן מטרות, תשאלו? מטרות זה לחזקים, ואני - לפחות עד השלב הזה בחיי הייתי נותנת לדברים אחרים בחיים לנהל אותי, דברים חשובים כמו איזה גוון של מדים הכי יחמיא לי, איפה משרתים הכי הרבה חתיכים ומאיפה אוכל לתפוס את האוטובוס הכי קרוב הביתה.

     

    דיילת קרקע זה מספיק טוב

    והכמיהה הזו לטוס מאיפה הגיעה? לא ברור. הרי עד לנקודה הזו בחיי טסתי פעם אחת בלבד עם כל המשפחה לטיול ארוך באירופה, וגם בו די סבלתי. הרי בגיל 16 את מעדיפה להצטרף לכת השטן ולא לבלות כל כך הרבה זמן עם ההורים שלך.

     

    הימים חלפו, השתחררתי מהצבא וניגשתי למיונים באל־על. מכיוון שאני ממש משתדלת לא למצות חוויות עד תומן, החלטתי שדיילת קרקע זה מספיק טוב לי. התקבלתי. קיבלתי מדים. סימנתי וי. הייתי מאושרת. שבע שנים הייתי דיילת. זו הייתה העבודה הסטודנטיאלית המושלמת. בזמן שכל החברות שלי מלצרו, אני עליתי על מטוס כאילו אני עולה על אוטובוס וכמעט באותו מחיר. איפה לא הייתי? ארבע פעמים בתאילנד, פעמיים בדרום אמריקה, בקובה, ארצות הברית, מקסיקו, הונג קונג ונפאל. טיפסתי על הרי געש, כמעט מתתי בראפטינג, ראיתי עולם.

     

    ארבע שנים של געגועים עזים למזוודה

    ואז הגיעו שני הפסים על הסטיק והיה ברור לי שמערכת היחסים שלי עם חו"ל משנה סטטוס מ"אין־א־סירייס־ריליישנשיפ" ל"תשכחי־מזה־מתוקה". ארבע שנים לא דרכתי בנתב"ג. ארבע שנים שבהן הגבולות המדיניים התחלפו במיליון גבולות אחרים – כאלו שלא סופרים את הדרכון שלך. ארבע שנים של געגועים עזים למזוודה המקרטעת שלי, לסירחון של המטוס ולעולם שנמצא שם, מעבר להרי הבִּיבִּי.

     

    רק בשנה האחרונה תפסתי אומץ והתחלתי לשחרר סמכויות הוריות למי שרק אפשר. הגעתי לנתב"ג בעיניים נוצצות וזה היה נפלא בדיוק כמו שזכרתי. חיבקתי את הסלקטור, נישקתי את הרצפה של הדיוטי פרי, הזמנתי קפה במחיר מופקע, התיישבתי מול המזרקה, הסתכלתי על התמונות של הילדים ובכיתי את נשמתי מגעגועים. פוסטינור, כבר אמרתי?

     

    את אהובית ושאר בנות המערכת תוכלו לפגוש החודש גם בספיישל הג'ינס של Gostyle:

       

       

       
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד