"מה זה? את נראית כמו תלמידת תיכון", אומרת לי הפסיכולוגית שלי כשאני מתיישבת מולה. "תודה!", אני מבסוטית, אבל ההבעה המוטרדת על הפנים שלה גורמת לי לחשוד שלא מדובר במחמאה. "רגע, זה לא טוב?", אני מבולבלת. הרי המטרה של כולנו בעולם הזה היא שלא יראו עלינו את השנים, לא? אנחנו קמות בבוקר והולכות לישון בלילה עם מחשבה אחת: איך מחר אוכל להיראות צעירה יותר מהיום, לא ככה?
"את אישה בת 37, אמא לשניים, שיושבת מולי עם אוברול ג'ינס קצר, טי־שירט, סניקרס עם ציור של אננס ושתי סיכות בשיער, אחת מכל צד". "אלו סיכות סבתא", אני מנסה להצחיק אותה, אבל לא כל כך הולך לי. עושה רושם שהאופן שבו אני נוהגת להתלבש הוא אשכרה אישיו שצריך לפתור אותו. כאילו שלא היו לי מספיק בעיות עד עכשיו.
האמת שאני די מבינה למה היא מתכוונת. מצד אחד, זה תמיד נעים לשמוע שאת נראית כמו הבייביסיטר של הילדים שלך, במיוחד אם מנטלית את ילדה בת 12 שטרם חגגה בת מצווש, אבל מצד שני, נשאלת השאלה - עד מתי זה לגיטימי להתלבש בהתאם לגיל המנטלי שלך ומתי זה הופך ממגניב לפאתטי? הרי לא ארצה, נניח, שאמא שלי תסתובב לצידי כשהיא לבושה בג'ינס קרעים קצר, בגד גוף ועגיל בפטמה.
יש לך מחוכים?
בתזמון מושלם לבעיית הלבוש שצצה בחיי, הגיעה למערכת שלנו בחורה חדשה ומהממת, רתם איזק שמה, דיירת ב"האח הגדול" לשעבר. רתם היא ההפך המוחלט שלי בכל הנוגע ללבוש. מדי בוקר, כשהיא נכנסת לבניין, אני יכולה להישבע שמלווים אותה זמרי ליווי קטנים עם שפם וגיטרות, פלוס שני מאווררים שעושים לה רוח בשיער, להעצמת הסקס־אפיל.
לפני כמה ימים מצאתי את עצמי בוהה לה במחשוף במשך עשר דקות. אחר כך הבנתי שהיא מרחה קרם גוף מנצנץ, והנצנצים פשוט תופסים לך את המבט ולא נותנים לו לזוז. אין לך בכלל יכולת בחירה בעניין הזה. "את חייבת ללמד אותי איך עושים את זה", ביקשתי ממנה. "נמאס לי להיות חמודה. אני עוד שנייה קמלה ומתה. נראה לי שהגיע הזמן להיות סקסית". היא הסתכלה עליי במבט מרחם ושאלה: "יש לך מחוכים?", "איזה מחוכים?!", צווחתי עליה. "אני נשואה עשר שנים לחבר שלי מהתיכון. תגידי תודה שאני מתקלחת!".
מפה לשם, בתום חשבון נפש מעמיק (וחשבון יקר לפסיכולוגית), הבנתי שעם כל הכבוד לגיל - הסקס־אפיל פשוט לא נמצא בדנ"א שלי. אולי זה קשור לעובדה שמעולם לא באמת הייתי בשוק הפנויים פנויות. אחרי הכל, בעלי המוזר התאהב בי כשהייתי ילדה מחוצ'קנת עם גשר בשיניים וחיבה לא ברורה לחולצות משובצות. ואולי זה בכלל קשור לכך שגדלתי בבית שמרני, שבו אם היה אזכור לסקס בטלוויזיה, כולם היו מתחילים להסתכל במבוכה לצדדים, עד שאבא שלי היה תופס את השלט ומעביר ערוץ תוך שהוא ממלמל "מה זה הזבל הזה? מה זה הזבל הזה?".
אז אני יכולה להתמרח בנצנצים, ללבוש מחוכים ולהיאבק עם החוטיני מהיום ועד הודעה חדשה – זה לא מה שיהפוך אותי לסקסית. הסקסיות, כמו השלום, מתחילה בתוכנו. ובתוכי פשוט אין את זה. תתמודדו.
עוד תובנות של נערה אובדת: וידויים של שופוהוליקית מתבגרת
