בשנות השלושים כבר אין לך בעיה לחזור ארצה עם חמישה פריטים בלבד, אבל שכל אחד מהם יהיה בומבה (צילום: Gettyimages)
כשהייתי בת 11 גיליתי שאמא שלי בהריון. אני זוכרת שנורא התבאסתי. יש לי כבר שתי אחיות קטנות לריב איתן – אז אם אין שם בולבול באולטרסאונד, אני לא ממש רוצה לדעת מזה. תשעה חודשים אחרי נולדה אחותי השלישית (בלי בולבול, אגב) ואבא שלי הפך סופית לאבו־אל־בנאת של השכונה.
25 שנים מאוחר יותר, אנחנו טסות יחד למדריד בטיול הפתעה שיזם בעלי. הגאון השכיל להבין שהיא הפרטנרית המושלמת שלי לנסיעה שמהותה שופינג, עוד שופינג, ובין לבין – קצת שופינג. אני, נשואה פלוס שני פושעים קטנים, מותשת תמידית, מדגדגת את ה־37 מלמטה, והיא - פרח יפה, רענן, מתוח וחסר דאגות, כמעט בת 25. לא הופתעתי לגלות את החיבור המדהים שהיה בינינו בחמשת הימים האלו - אחרי הכל, היא הנפש התאומה שלי: אנחנו חושבות אותו דבר, מדברות אותו דבר, מתלבשות אותו דבר, מתעצבנות אותו דבר. מה שכן הופתעתי לגלות זה את הבדלי הגישה שלנו בכל הנוגע לפעולה מרטיטה אחת - שליפת כרטיס האשראי. ככל שחלפו הימים גיליתי עוד ועוד פערים, עד שהתמונה התבהרה והאסימון נפל סופית: אהובית הקונה של היום היא לא אהובית הקונה של לפני עשור. כן, התבגרתי כשופוהוליקית. וזה לאו דווקא דבר רע. למה? אז ככה:
1. בעוד אחותי הסתובבה טיול שלם במצב של היפר־ונטילציה וחוסר סיפוק תמידי, אני הייתי רגועה ומאושרת. הצלחתי להעריך את העובדה שאני לא מחליפה טיטולים או מגרדת ביצה מקושקשת מהרצפה, בזמן שהיא הייתה עסוקה במרדף אחר היעד הבא - הפריט שהיא חייבת־חייבת־חייבת למצוא, אם לא היא תהיה מדוכאת כל ימי חייה (רמז: דגם סטן סמית' של אדידס שלא עולה כמו כליה).
2. כשאת בת שלושים ומשהו, בניגוד לשנות העשרים שלך, את כבר אמורה להכיר את עצמך די טוב: את מכירה את הגוף שלך, מחוברת לזהות שלך ויודעת שמה שיפה לאחרות לאו דווקא עובד בשבילך. כתוצאה מכך את פחות עסוקה בלרדוף אחרי טרנדים ויכולה לצאת למסע שופינג כשאת הרבה יותר מפוקסת ולחסוך עוגמת נפש מיותרת (כן, חולצת בטן ארורה, אני מדברת עלייך!).
3. כפועל יוצא מהסעיף הקודם, את מדלגת מראש על חנויות לא רלוונטיות, בוחרת בפינצטה לאן כן להיכנס ולוקחת איתך פחות פריטים לתא המדידה. כך את חוסכת גם לא מעט זמן וכסף.
4. כשאת בת עשרים, מרגש אותך למלא מזוודה במיליון חולצות חדשות שרכשת בשקל וחצי לפריט. בשנות השלושים, לעומת זאת, את כבר פחות בקטע של כמות ויותר בקטע של איכות - אין לך בעיה לחזור ארצה עם חמישה פריטים בלבד, אבל שכל אחד מהם יהיה בומבה.
בעוד אחותי הסתובבה במצב של חוסר סיפוק תמידי, אני הייתי רגועה ומאושרת
5. עם השנים את מפתחת לא רק קמטים, צלוליט ועוד סנטר – אלא גם מודעות חברתית. כל הנושא של אופנה זולה שנתפרת במדינות עניות בתנאי עבדות מתחיל לחלחל ולהרוס לך חוויות שפעם היו מרגשות אותך עד עמקי נשמתך. או במילים אחרות - פרימרק. הכי נהרסה לי החוויה. מודעות זה פאקינג מבאס.
6. לעולם לא אשכח את הפעם הראשונה שלי בניו יורק. הייתי בת עשרים וקצת והתאהבתי בזוג נעליים באחת מהרשתות הגדולות שם. טיול שלם חרשתי את מנהטן בחיפוש אחריהן, ובשום חנות לא הייתה המידה שלי. שנאתי את המוכרים. הייתי בטוחה שהם עושים לי דווקא, האנטישמים. ביום האחרון לטיול החלטתי שאני לא חוזרת ארצה בלעדיהן וקניתי זוג במידה 38, למרות שאני בכלל 36. הסתובבתי עם סנפירים ושתי ספידות במשך חודשים, עד שהבנתי – ככה נראה קורבן אופנה. היום אני כבר יודעת – אם נועדו, זה יקרה. ואם לא, אז לא.
7. כשחזרנו ארצה אחותי העמיסה על הארון שלה את כל הפריטים החדשים שקנתה (מינוס הסטן סמית', השם ייקום דמם), ואני חשתי צורך עז לעשות בדיוק את ההפך: כל השפע שראיתי גרם לי להיגעל מהשפע האישי שלי, והחלטתי להעיף ערמות על גבי ערמות של בגדים שכבר מזמן לא עושים לי פרפרים בבטן. ניהלתי ביד רמה פרק הדחה אכזרי, שבסופו הפריטים עפו בזה אחר זה מבלי שתהיה להם יכולת למחות או לקבל גלגל הצלה. נ.ב: אם מישהו נתקל בשמלת מיני סגולה מבד מגבת מזעזע, דעו שהיא שלי ושהיא די חדשה – כולה ממסיבת הסיום של י"ב. עניין של 19 שנה, זה הכל.
