"נולדתי בחיפה להורים ניצולי שואה. אחי הבכור היה חולה פוליו, ואני טיפלתי בו ובבית. גדלתי על משפט מכונן שאמרה לי אמא, אישה חזקה ושורדת שאיבדה בגיל 12 את כל משפחתה: 'את לא יכולה? אז תוכלי!' המשפט הזה ליווה והניע אותי מאז. אין דבר כזה שאני מתקיימת בעולם כלא מסוגלת. אני מסוגלת להכל.
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- השף והנער משכונת המצוקה מגלים את סודות הסנדוויץ' עקרת הבית נעשה יזמית מצליחה
- צ'לסי קלינטון לא הגשימה את החלום
"למדתי פילוסופיה וחינוך, עבדתי כמנהלת פרסום בחברת טיולים ולאחר מכן התחלתי לעבוד כמנהלת שיווק במוזיאון מוכר. בגיל 25 הכרתי את בעלי, גיורא. כעבור שנה התחתנו והבאנו לעולם שלושה ילדים. במערכת היחסים שלנו אני הייתי זו שכל הזמן חיפשה הזדמנויות למלא את החיים – מה עושים, לאן הולכים, מה הסיפור הבא. גיורא היה זה שאומר: 'מתחשק לך לעשות משהו? שבי. זה תכף יעבור'. למרות הניגודים השלמנו זה את זה והיינו ערבים זה לשלומו של זה בטוב וברע.
"לפני עשר שנים, בגיל 54, גיורא חלה באי־ספיקת לב. זאת מחלה אכזרית, שתוקפת בדרך כלל אנשים מבוגרים יותר, ובמהלכה הולכים ומאבדים את היכולת לנשום. גיורא חי באמצעות דיפיברילטור, מכשיר שהפעיל את ליבו במכה אחת כשהוא הפסיק לנשום. היו שלושה מקרים שבהם הדפיברילטור החזיר אותו לחיים. הוא המשיך ללכת, לרקוד וליצור. חודש לפני שמת, רקד עם בתנו הגר.
"שנה אחרי שגיורא חלה, אובחנתי עם סרטן שד. כשסיפרתי את זה לגיורא, הוא פרץ בבכי. אני, מצידי, החלטתי שאין לי סרטן – יש לי פרונקל. נוציא אותו, ננקה אותו ונעיף אותו מהחיים שלנו. עברתי ניתוח להוצאת הגידול, ואחריו טופלתי בכימותרפיה ובהקרנות במשך שנה.
הילדים, החברים והמשפחה התגלו בגדולתם ועשו הכל כדי לתחזק בית ובו שני אנשים חולים. המשכתי לעבוד במשרה מלאה, וחלק מישיבות השיווק התקיימו אצלנו בבית. בסופה של השנה התברר שניצחתי את הסרטן. מצבו של גיורא, לעומת זאת, הידרדר. בחצי השנה האחרונה לחייו הוא כבר היה צמוד לבלון חמצן כדי להמשיך לתפקד. לפני חמש שנים הוא נפטר, כשהוא רק בן 58. אני זוכרת שביום ההלוויה שלו נסעתי ברחוב, זה היה יום שמש, ולא הבנתי איך יכול להיות שהעולם ממשיך כאילו כלום. המשכתי את החיים לבד, וההתמודדות הזו הייתה קשה מנשוא.
"לפני קצת יותר משנה קיבלתי הודעה שאני מפוטרת מעבודתי. הייתי אז כמעט בת 59, והמוזיאון היה הבית שלי במשך 24 שנה. הרגשתי שקרתה לי שואה. חרב עליי עולמי, כל מה שאני מאמינה בו התמוטט. המוזיאון היה בשבילי כמו קרוב משפחה נוסף שאיבדתי. העלבון התערבב בזעם ובפחד קיומי. היו לי לילות של התקפי חרדה. סירבתי להבין ולהאמין.
"בסופו של דבר הבנתי שאם לא אציל את עצמי, אף אחד כבר לא ירים אותי, ומתוך ההלם וחוסר האונים פרץ בי כוח של עשייה. מאז שהייתי ילדה, הייתה לי משיכה לצירופי בגדים בלתי אפשריים מיד שנייה. אנשים היו שואלים אותי מאיפה הבגדים שלי. לקחתי סיכון, ובתמיכה כלכלית של המשפחה פתחתי באבו־גוש חנות לבגדי וינטג' ויד שנייה. לאחרונה העברתי את החנות לשכונת פלורנטין בתל־אביב.
"הפחד לפתוח עסק עצמאי היה עצום. לא הבאתי איתי ידע בניהול עסקים, אבל כן ניהלתי תקציב שיווק, והחלטתי להשתמש בידע שצברתי כל השנים. אני עדיין בודקת את עצמי כל בוקר מחדש. אני מרגישה שכל מה שעשיתי והייתי במהלך החיים שלי בא לידי ביטוי ב־50 המ"ר של החנות. אין פריט אחד שאני לא עומדת מאחוריו באהבה גדולה. זה אולי לא מוזיאון, אבל אני מרגישה שזאת תערוכת חיי.
השורה התחתונה:
"בחיים יש מקום גם לחולשה ולכאב, אבל מעבר לפינה מחכה היכולת. תמיד אפשר לעשות מכלום משהו".
______________________________________________________
הילדה המוכה מברזיל מצאה שלווה בישראל - וקיבלה כאן מהלומה נוספת. הקליקו על התמונה:
מה הסיפור שלכם?
אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברתם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו - צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: sipur@laisha.co.il
