הלקוחות משוכנעים שקים נווה (56) וחי-שמואל הלברון (24) הם אב ובן; האב הכין לבנו כשהיה קטן את הסנדוויצ'ים שהשניים מכינים עכשיו, עד שהבן בא והציע: "בוא נפתח עסק יחד", והאב אמר: "בתנאי שתלמד מינהל עסקים באוניברסיטת בן גוריון".
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
המעשייה הזו אולי מחממת לב, אבל רחוקה לגמרי ממציאות. "המון אנשים שרואים את שנינו יחד רוצים לדעת מה הסיפור", מספר נווה. "אז בזמן שהם עומדים בתור לסנדוויץ' שלנו, הם מתחילים לשאול שאלות, ואנחנו פשוט זורמים איתם ועונים 'כן' לכל ההשערות, כי מה העניין? תשחררו. באתם לאכול, אתם מקבלים כאן אוכל טעים, אז מה מעניין אתכם הסיפור?"
ואכן, האוכל שלהם טעים, ו-250 איש בממוצע מגיעים מדי יום ל"פינת אוכל" שהם פתחו ברחוב רינגלבלום בבאר שבע, אבל אי אפשר לבטל את הסיפור שמאחוריו.
באנג ומזרקים בבית הספר
רינגלבלום שבשכונה ד' הבאר-שבעית נחשב כיום לרחוב תוסס וסטודנטיאלי, שופע ברים ומסעדות, אבל הלברון, שנולד וגדל באזור, זוכר ימים שבהם מה שאפיין את המקום יותר מכל היה אלימות. "הייתי נכנס לבית הספר, ועל המדרגות היו באנג ומזרקים שנשארו מהלילה", הוא נזכר. "כשהייתי בן עשר, יום אחד הסתכלתי מהחלון וראיתי שמישהו מוציא עוזי ממכונית נוסעת ומרסס דירות בבניין שלנו. הייתי בהלם שזה קורה לי מול העיניים. מאז השכונה השתנתה, אבל זה לא נעלם לגמרי, ועדיין יש כאן אנשים שקשורים לאלימות ולפשע".
גם נווה זוכר תקופות שבהן כניסה לשכונה ד' נחשבה למעשה אמיץ. "כששירתתי בצבא, בשנות ה-80, והיינו עוברים בבאר שבע, היה ידוע שאסור לפנות שמאלה במרכז אורן ולהגיע לשכונה ד'", הוא מספר. "באותה תקופה זהבה בן התחילה להתפרסם, והיה ידוע שהיא מד', השכונה שלא נכנסים אליה".
בשכונה הזו הוחלט להקים ב-2009 את קפה רינגלבלום, שבמטבח שלו עבדו נערים בסיכון במסגרת תוכנית חברתית מיוחדת. הלברון נכנס למחזור הראשון שלה: הוא היה אז בן 16 וצורף לתוכנית על ידי מורה בתיכון ברנקו וייס שבו למד. "באותה תקופה הייתי קונה פלאפונים גנובים מהומלסים, מוכר אותם ושם את הכסף בגרביים כדי שלא ימצאו אותו בחיפוש", מספר הלברון. "המשטרה כבר הכירה אותי".
העבודה במטבח הרחיקה אותו מהתופעות השליליות בשכונה. בזכות בית הקפה הוא גם הכיר את קים נווה, שהתחיל להגיע למקום כיועץ והמשיך כשף. נווה, בעבר צלם בעיתון "חדשות", נחשף לתחום הקולינריה במהלך שהות ביפן, וכשחזר לארץ עבד במסעדות תל-אביביות שונות. אחר כך החל לעבוד בקפה רינגלבלום והשתקע בבירת הנגב.
"כשקים הגיע, המטבח נהיה מקצועי", נזכר הלברון. "פתאום הקרש חייב להיות נקי, וכבר לא עושים מה שרוצים".
"וכבר אין הפסקת סיגריות", ממשיך נווה. "מלעשן ארבע קופסאות במשמרת הם ירדו לארבע סיגריות בלבד, ובכל פעם שמישהו היה יוצא להפסקה, הוא היה חייב להעביר כרטיס. היו ימים שעובד היה מעביר את כל היום בהפסקת סיגריה ולא מרוויח כלום. המסר שהעברתי להם היה: 'אם אתם לא רוצים לעבוד, אל תעבדו. כשתצטרכו כסף, תחזרו'".
תגובות לא סימפטיות
הקשר בין השניים התהדק במהלך העבודה המשותפת ונמשך גם כששניהם עזבו את בית הקפה. עם שחרורו של הלברון מצה"ל הגיע הרגע המתאים לשיתוף פעולה. "באותו זמן הבנתי שאני לא יכול לעבוד יותר תחת בוסים שיגידו לי מה ואיך לעשות: הם יכעסו שקניתי שמן זית יקר מדי, ואני אתעצבן מזה שהם מוכרים אוכל במחירים מופקעים", מסביר נווה. "הבנתי ששמוליק ואני מדברים באותה שפה, וכשהתפנתה ברחוב קובייה, לקחנו אותה בלי לדעת בדיוק מה נעשה איתה. הרעיון של הסנדוויצ'ים הגיע תוך כדי".
מה חלוקת העבודה ביניכם?
נווה: "מאוד ברורה - שמוליק הוא איש הרעיונות, ואני מבצע אותם. אני הולך בבוקר לקנות ירקות ופירות ובוחר את הכי טובים לאותו יום. שמוליק מסתדר עם הקהל בצורה מדהימה; אני לא. הוא אשף במכירות ובשיווק".
שיטות השיווק של הלברון לא שגרתיות, אבל מוכיחות את עצמן. עד היום, יותר משנה מאז הפתיחה, אין למקום שלהם לוגו, מעטים מכירים אותו בשמו הרשמי "פינת אוכל", והלקוחות מגיעים בעקבות המלצות שעוברות מפה לאוזן. "לא הוצאנו אפילו שקל אחד על פרסום", אומר הלברון בגאווה. "אנחנו לא צריכים לעשות מבצע ולחכות שיבואו אנשים. מי שאוכל פה הוא שגריר שמספר לחברים שלו ומביא אותם".
להלברון יש בת זוג שאיתה הוא גר. לנווה ארבעה ילדים, שניים מנישואיו הראשונים ותאומים בני שנה וחצי מזוגתו הנוכחית. "אני נמצא בעסק כל יום", אומר נווה, "אבל כשמגיעה השעה ארבע, אני לוקח הפסקה של שלוש שעות, נוסע להוציא את הילדים מהגן, מאכיל ומקלח אותם. זה הפינוק שלי".
כמה סנדוויצ'ים יוצא לכם לאכול?
"אנחנו כמעט לא אוכלים, רק טועמים פה ושם", מגלה נווה. "אבל התאומים שלי אוכלים סנדוויץ' לפחות פעמיים בשבוע".
לדבריהם, הרבה אנשים היו ספקנים לגבי סיכויי ההצלחה שלהם. "הבנקאית, לדוגמה, חשבה שהחיבור בינינו מוזר", מספר הלברון. "היא לא הבינה למה קים רוצה להיכנס לשותפות עם ילד חסר ניסיון. בהתחלה באמת אכלו פה רק עשרה אנשים ביום - שבעה מהם חברים שלי. הזמנו מעט מאוד סחורה כדי שלא ניתקע אם נסגור".
אבל אין מצב לסגירה: המקום זוכה להצלחה על אף שיש לו חוקים משונים מעט: אין קטשופ בצד וגם לא רטבים אחרים; לא מכינים טוסטים; ומי שמתווכח, עלול למצוא את עצמו מחוץ לתור - או למצוא שהסנדוויץ' שלו הושלך לפח.
"משווים אותנו לסופ-נאצי מ'סיינפלד'", מגלה נווה. "ההשוואה מגיעה מהתור הארוך ומזה שבהתחלה היינו מאוד קשים עם האנשים: הודענו לכולם שאין סנדוויץ' בלי כלום, אין מומלצים, חייבים לבחור לפחות רוטב אחד ואנחנו לא חותכים את הסנדוויץ' לשניים. השילוב של הוויכוחים עם 14 שעות עבודה ביום הוציא ממני תגובות לא סימפטיות. הייתה תקופה שאם לקוח היה קורא לרוטב צ'ילי-מנגו 'עמבה', הייתי יכול לצאת מהמטבח עם הקרש ולהרביץ לו".
אבל זה לא קורה. האלימות היא זיכרון רחוק עבור שני השותפים. "גם שוטרים שהכירו אותי כנער בשכונה באים לאכול פה היום", מציין הלברון בחיוך. "הם שמחים לראות לאן הגעתי".
______________________________________________________
לאיש התיאטרון הבאר-שבעי יואב מיכאלי יש סיפור משפחתי לא קל. הקליקו על התמונה:
