"את חייבת לבוא איתי לחוג נחמד שיש פה בכפר סבא", אמרה לה אחת האמהות בחוג הבלט של הבת שלה, אבל עפרה אברמוביץ' סירבה. לא היה לה חשק ללכת לחוג ספורט כשבבית מחכים לה הבנות, הבישולים, הסידורים והבעל. החברה התעקשה עוד מספר פעמים, ולבסוף אברמוביץ' נענתה: היא לא העלתה על דעתה שחוג הכַּדוּרֶשֶת ישנה את חייה.
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
זה קרה לפני 11 שנה. אברמוביץ' חזרה הביתה בתחושה עילאית והחליטה להפיץ את הבשורה. הרעיון היה שאם היא נהנתה כל כך, לכולן מגיע. בחוג ההוא השתתפו 21 בנות בלבד, ואברמוביץ' החלה לגבש תוכנית הרחבה למרות התנגדותן החריפה של המשתתפות שחששו מעודף נשים בקבוצה המצומצמת שלהן.
הכדורשת, שדומה מעט לכדורעף, קיים בעולם כבר 150 שנה, אבל הרעיון של אברמוביץ' היה להקים ליגה של אמהות שיתחרו בו. בשלב ראשון פנתה למחלקת החינוך של עיריית כפר סבא, עיר מגוריה, ובמקביל ביקשה להיפגש עם ראש העיר, יהודה בן-חמו. בהתחלה הוא התעלם מהפצרותיה ושילח אותה בבוז: "ליגה של אמהות? השתגעת? זה משחק משעמם, זה לא יעבוד בחיים". אברמוביץ' לא ויתרה, עקבה אחריו לכל אירוע ספורט שאליו הגיע, ואף התקשרה לאשתו וניסתה דרכה לשכנע אותו שיסכים לשמוע לה.
לאחר כחצי שנה נעתר ראש העיר, לא משום שהשתכנע שהרעיון מוצלח, אלא מכיוון שרצה להשתחרר מעול "האישה המשוגעת" שרודפת אחריו לכל מקום. בן-חמו התקשר למחלקת הספורט וביקש להעביר לאברמוביץ' עשרת אלפים שקל לפתיחת ליגה קטנה. "זה הדבר הכי טוב שיקרה לעיר שלך", הבטיחה לו, והוא רק חשב שביזבז לריק מטבעות יקרים.
אברמוביץ' הכינה פלאיירים שהדפיסה לבד, ובינואר 2005 ביקרה ב-750 כיתות בעיר והזמינה את האמהות למפגש היכרות. לאימון הראשון הגיעו תשע, לשני 16, ולשלישי כבר הגיעו 50. כיום, לא פחות מעשרת אלפים אמהות משחקות בליגת מאמאנט, שמאגדת 100 ליגות מקומיות מכל הארץ ושהפכה את הכדורשת לענף הספורט הנשי השלישי בגודלו בישראל אחרי כדורגל וכדורסל. בעקבות האמהות הצטרפו הילדים שלהן, שמשמשים כשופטים וכרשמים, וביציעים יושבים הבעלים. אברמוביץ' גם עשתה היסטוריה, כשלאחרונה נכנס המודל שלה כענף עצמאי רשמי ב-CSIT, הקונפדרציה הבינלאומית של ארגוני ספורט מכל העולם.
למרות הכל, היא מתקשה לראות בעצמה עסקנית: מבחינתה היא קודם כל שחקנית כדורשת. "אומרים עליי שאני שחקנית מיוחדת", היא אומרת, "ויש אפילו מהלך שנקרא על שמי: 'נקודת עפרה'. אני משתדלת לא לפספס אימונים, אבל אם יושיבו אותי על הספסל, זה יהיה בסדר גמור. אני בדיוק כמו כולן".
צפו בסרטון שמציין עשור למאמאנט:
כתבה על מאמאנט ששודרה בחדשות 2:
לא פחדתי מכלום
היא נולדה לפני 51 שנה בקריית גת ועברה עם משפחתה לימית לאחר שאביה, שהיה קבלן, הוזמן על ידי משרד הביטחון לבנות נמל תעופה בעיר החדשה. היה להם בית על הים והם חיו את החלום, עד שב-1982 הגיע הפינוי בעקבות הסכם השלום עם מצרים.
"מכיוון שלא היו פתרונות פינוי לכולם, הרבה ילדים נעקרו מהוריהם, ונערכו הגרלות שלפיהן נקבע לאן יעברו הילדים", היא נזכרת. היא ואחותה נשלחו לפנימייה בכפר סבא, והוריה, יחד עם שני אחיה הקטנים, עברו לעומר. "אף אחד לא באמת יודע איזה אסון קרה שם", אומרת אברמוביץ'. "מפוני ימית לא נעשו מיליונרים כמו שחושבים. רובם חלו, וחייהם נהרסו. לאבא שלי נשבר הלב, והוא מעולם לא חזר להיות כמו שהיה".
כנערה היא אהבה ספורט, אבל לא הייתה אוריינטציה לזה בבית. בצבא שירתה כמש"קית חוויה ובהמשך כקצינת חינוך. אחרי השחרור טסה לטיול בארצות הברית, ורגע לפני שתכננה לחזור הביתה, נרשמה לקורס אנגלית קצר. חברה שפגשה שם ביקשה שתלווה אותה לראיון באל על, ואברמוביץ', שכלל לא התכוונה לגשת לראיון, התקבלה בעצמה לעבודה כעוזרת קב"טית. היא נשארה בניו יורק, ובמקביל לעבודתה סיימה בהצטיינות תואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטת קווינס.
אחרי שבע שנים בחו"ל חזרה לארץ. שבוע אחרי נחיתתה נהרג אביה בתאונת דרכים. זמן קצר אחר כך פגשה את גרי אברמוביץ', שהפך לבעלה; נולדו להם שתי בנות, ימית וחן, ובהחלטה משותפת החליטו שהבעל ייצא לעבוד והאישה תגדל את הבנות. לא היה חסר להם כלום, הכל היה שליו ורגוע, עד היום ההוא שבו הפצירה בה חברה לבוא איתה לחוג הכדורשת.
המודל שהיא ראתה לנגד עיניה היה ברור: כל אמא שמצטרפת לליגה מייצגת את בית הספר שבו לומדים בנה או בתה. המוטו: כל אמא יכולה, ולא נדרשים כישורים מיוחדים כדי להתקבל לקבוצה. על כל זה היא עבדה בלי שום ניסיון ניהולי וגם ללא שותפים. "לא ידעתי בכלל מה צריך כדי לפתוח ליגה", היא אומרת, "אבל היה לי ברור שזה משהו שאני חייבת לעשות. בהתחלה כולם צחקו עליי, דיברו על 'אישה הזויה' אחת שמסתובבת בין בתי ספר ומזמינה אמהות לשחק, אבל לא ויתרתי: דיברתי על גאוות יחידה, על מעורבות, על חינוך לספורט. בדיעבד, אני שמחה שלא היו לי שום כלים, כי אם הייתי יודעת אז את מה שאני יודעת היום, לא בטוח שהייתי הולכת על זה. מכיוון שבכלל לא ידעתי מה נדרש ממני, גם לא פחדתי מכלום".
היום כבר מזמינים אותה להרצות על יזמות, אבל היא מצטנעת: "אני לא יזמית בנשמתי, ואין לי תכונות של יזמית. מה לי ולזה? רק אחרי שכבר התחלתי לעבוד, קראתי איך יזם מצליח צריך לפעול. חשבתי רק על המטרה החברתית. ידעתי לראות את הטוב בכל אחד והצלחתי להוציא ממנו את מה שרציתי".
אסור לצעוק בוז
בחמש השנים הראשונות בנתה ליגה בכפר סבא, עיצבה ופיתחה את המודל, ואז פרצה החוצה, תחילה לעמק חפר, אחר כך לרעננה, משם לרמת גן, ולאט-לאט הגיעה לכל פינה בארץ כיו"ר העמותה – ובלי שום תמורה כספית.
נשים וכדורים הם בדרך כלל לא שידוך משמיים, אז איך את מסבירה את העובדה שנשים רבות כל כך הצטרפו?
"המשפט הראשון של 80 אחוז מהנשים שמצטרפות למאמאנט הוא 'אני פוחדת מכדור'. לדעתי, עצם זה שאין תנאי קבלה, וכל אחת יכולה, גורם לכל אישה להרגיש שווה בין שוות. יש לנו אמהות שלא עסקו מעולם בספורט, בכל גובה, בכל משקל ובכל גיל. בנוסף, נוצרה קהילה חמה ומחבקת, והרצון להשתייך זה צורך אנושי בסיסי. הכדור היה, הרשת הייתה, האמהות היו – אני רק חיברתי ביניהם".
השמועה התפשטה כמו אש במדורת ל"ג בעומר. אמא שגרה בעין גדי סיפרה לבת דודתה בערד, ואמא בקריית שמונה דיווחה לאחותה שגרה בגבעתיים. פתאום כולן רצו לקחת חלק בפרויקט ולהקים קבוצה בעירן. פתאום גם הגיעו ספונסרים, בהם דלתא פיט, שתומכת במיזם השנה. "פנו אליי מכל מקום וחרשתי את הארץ במטרה ללמד את הדגם", מספרת אברמוביץ'.
"הסברתי למי לפנות, מה לבקש ומה צריך לעשות. עם הזמן כבר היה לי יותר קל, ולא היה ראש עיר אחד שהתנגד. הרי איזה ראש עיר לא ירצה פרויקט כזה מקסים בעיר שלו? איזה ספונסר לא ירצה להתחבר לקהילה כזאת מקסימה? היום האולמות שבהם אנחנו משחקות מלאים עד אפס מקום. האבות והילדים באים בהמוניהם כדי לעודד את האמהות, וכולם כבר יודעים שיש אצלנו כלל אחד חשוב: אסור בשום אופן לצעוק בוז. לא נקבל שילד יתנהג בצורה לא מנומסת כלפי אמא אחרת".
לדעתה, לפעילות של מאמאנט יש השלכות שחורגות ממגרש הספורט. "זה גרם לאמהות להגביר את המעורבות שלהן בבתי הספר של הילדים ומול ההנהלות שלהם. אנחנו הרי מתאמנות במגרשים של בתי הספר: בבוקר הילדים מתאמנים שם, ובערב אנחנו".
לאחרונה, היא מספרת, נערכו שני מחקרים אקדמיים על הליגה. "אף אחד לא מבין איך עשינו את זה, איך גרמנו לנשים בנות 40 לקום מהספה ולהשתחרר מהבית". אחת החוקרות, היא מוסיפה, מאוניברסיטת אריאל, אף הודתה בפניה שבמהלך 20 השנים שבהן הייתה מורה לספורט לא הצליחה לתרום לספורט הנשי כפי שתרמה לו אברמוביץ'.
"אבל אני חושבת שהספורט הוא בכלל לא מוקד העניין", מנסה אברמוביץ' לפענח את ההצלחה, "אם כי ברור שהוא חלק מרכזי. אני חושבת שמוקד העניין הוא הקהילה, שגדלה והפכה להיות כוח שכולן רוצות להיות חלק ממנו. כוח של אמהות הוא כוח עצום שנותן את הטון בחברה ובתוך הבית. באמצעות מאמאנט, האמהות נותנות דוגמה לילדים ומלמדות אותם מחויבות, תמיכה, חינוך גופני ועזרה הדדית. במקביל, הן פתאום גם מפרגנות לבעל שצופה בכדורגל ומבינות על מה הוא מדבר. נוצרת שפה משותפת, יש שלום בית".
היא עצמה מסרבת לנוח על זרי הדפנה, אלא ממשיכה להתרוצץ ברחבי הארץ והעולם כדי לקדם את מאמאנט, וגם לשחק כמובן. ובעוד 20 שנה היא מקווה לשחק במאמאנט זהב - ליגת הסבתות שנפתחה לא מזמן.
_____________________________________________________
היא אמנם ספורטאית מנוסה (ואחיה עוד יותר), אבל עדיין אין לה אפשרות להצטרף למאמאנט. הקליקו על התמונה:
