לעומת טוקיו או קיוטו הסואנות, מסע אל שלושת האיים נאושימה, טשימה ואינוג'ימה, לאורך הים הפנימי סטו (Seto Inland Sea) ביפן, מרגיש כמו נדידה ליבשת נטושה, נטולת מתיישבים ושפה. אך בו-בזמן זהו מסע מרגש אל מורשת האדריכלות והתרבות היפנית, ישנה כעכשווית.
עוד בסדרה ''אדריכלים בוחרים עיר''
שלושת האיים הם מופע ייחודי ועוצמתי של אדריכלי-העל היפנים לצד אמנים נודעים, שביחד מציעים למבקר תמונה בלתי נשכחת של המעבר שעברה יפן ממדינה מסורתית אל העידן התעשייתי של תחילת המאה ה-20, ואל הרווחה העכשווית של שדות האמנות והאדריכלות.
במשך כ-25 אלף שנה חיו באיים תושבים, שעסקו בעיקר בחקלאות, עד שהגיע העידן התעשייתי של המאה ה-20, והאיים הפכו למטמונות של פסולת תעשייתית מזהמת שהורחקה אליהם מהערים המצטופפות. היתמרו בהם ארובות מעשנות, והחופים הפסטורליים שסביבם שימשו בעיקר לעגינה של אניות חומרי גלם. העידן התעשייתי הבריח את האוכלוסייה המקומית, וחלק מהאיים ננטשו. כיום הם מונים בסך הכל בין כ-75 ל-3,500 תושבים.
בתחילת המילניום הנוכחי, החליט משרד הכלכלה, המסחר והתעשייה של יפן "לנקות" את האיים המזוהמים משרידי התעשייה הכושלת, עקב המשבר הכלכלי שפקד את המדינה בשנות ה-90, ולהפוך אותם לאטרקציה. למשימה גויסו בעלי מפעלים ואתרי הטמנה, שלקחו על עצמם לממש את הפוטנציאל התיירותי הגלום באיים ההרריים. שלושה אדריכלים יפנים זוכי פרס פריצקר היוקרתי, לצד אמנים בינלאומיים ומקומיים הפכו את האיים לאתר עלייה לרגל.
אל האיים ניתן להגיע במעבורות שיוצאות מנמל העיירה אונו (שבה גם הלינה זולה וזמינה יותר מאשר באיים המתפתחים). הטיול באיים נעשה ברגל או בתחבורה מקומית. בכניסה אל חלק מהאתרים נדרשים המבקרים לחלוץ נעליים, ולהימנע מצילום, ומוזמנים להתמסר לטבע הפראי, לשקט וליופי.
1. האי נאושימה (Naoshima)
נאושימה, המערבי משלושת איי האמנות, משתרע על פני כ-8,000 דונם, ומתגוררים בו כ-3,500 איש. אך בשטחו הקטן הוא מרכז עבודות של שלושה אדריכלים יפנים מוערכים; עובדה שהופכת אותו לספר בנוי של האדריכלות היפנית העכשווית.
טרמינל המעבורת בנאושימה (Naoshima Ferry Terminal)
את פני המבקרים באי, המגיעים אליו במעבורות, מקבל טרמינל יפהפה שנבנה ב-2006, על ידי משרד SANAA היפני (מתכנני קמפוס ''בצלאל'' בירושלים). עבודתם של צמד האדריכלים זוכי פרס פריצקר (2010) קזויו סג'ימה Kazuyo) Sejima) וריואה נישיזאווה (Ryue Nishizawa), מרכזת את אבני היסוד האדריכליות של המשרד.
הטרמינל בן קומה אחת מתפרש על שטח של כ-3.5 דונם. הוא מקורה בגג דק ושטוח שנתמך בשדה עמודים עגולים ודקים. הקירוי גולש מעבר לנפחי זכוכית, המרכזים את השימושים הנדרשים להפעלת המסוף, ובהם משרדים, חנות ובית קפה. איכויות החלל הפתוח והקל, שדה העמודים, משחקי האור והתנועה החופשית במרחב, משווים לטרמינל מראה חסר מאמץ, למרות המורכבות ההנדסית שלו.
בין חלק מהעמודים הורכבו משטחי מראה, המשקפים את הים, ובצלו של הקירוי, יכולים המבקרים להמתין למעבורת על ספסלים דקיקים שעוצבו במיוחד כדי שיתאימו למראה המינימליסטי של הטרמינל. הריחוף והקלות משווים למבנה מראה "חסר מבנה", תכונה שמאפיינת רבים מהמבנים של המשרד, בהם מרכז הלמידה של רולקס בשוויץ (2009), ביתן הזכוכית של מוזיאון טולדו לאמנות באוהיו (2006), והמוזיאון לאמנות המאה ה-21 בקנאזווה, יפן (2004).
ביתן נאושימה (Naoshima Pavillion)
בסמוך לטרמינל, על קו המים, נמצא ביתן נאושימה, שתכנן האדריכל היפני הצעיר סו פוג'ימוטו (Sou Fujimoto) ב-2015, לרגל פסטיבל האמנות הבינלאומי שהתקיים באיים. פוג'ימוטו (מי שתכנן ב-2013 את הביתן הזמני של גלריית סרפנטיין בלונדון), הרכיב כאן מבנה מרובה משטחים גיאומטריים עשוי רשת נירוסטה לבנה.
הביתן, שגובהו המרבי כשבעה מטרים, פתוח לכניסת מבקרים. אלה יכולים להישען, לשבת או לשכב על המסגרות המשופעות. בלילה, כשהוא מואר מבפנים, נראה הביתן, מבעד רשת האלומיניום, כמו יהלום הצף על המים. חנוכתו תועדה בסרטון של האדריכל הקולנוען וינסנט הכט שחי כיום בטוקיו.
מוזיאון צ'יצ'ו לאמנות (Chichu Art Museum)
בשאטל חינמי שיוצא מטרמינל המעבורות, ניתן להגיע למבנים של אחד מאבות המינימליזם היפני, זוכה פרס פריצקר (1995), האדריכל טדאו אנדו. אריחי הבטון הכבדים, שמאפיינים את עבודותיו של אנדו, עומדים בניגוד ללובן והקלות של הטרמינל והביתן.
המוזאון לאמנות צ'יצ'ו (בתרגום חופשי "המוזיאון לאמנות שבתוך הקרקע"), נבנה ב-2004, בבטנו של אחד מהרי האי, כדי להקטין את הפגיעה החזותית בנוף, ולטעת את המבנה כעצם חי בסביבה המיוערת. בונקר הבטון של אנדו מורכב מסדרת מסדרונות צרים ואפלוליים השקועים באדמה, וחצרות מגוננות באיפוק זני. האדריכלות מייצרת ציפייה ומסתורין בכל פינה אפלולית, ואבוקות אור רגעיות, כמו גם צוות עובדים יחף, מובילים את המבקרים בין חללי התצוגה.
בחלליו הפתוחים נשען המוזיאון על אור השמש, ובסגורים מתמסר לאפלולית. הוא נטוע בהרמוניה עם סביבתו הטבעית, ועבודות האמנות שמוצגות בו מתאימות לסביבה האדריכלית. יחד נוצרת כאן סינרגיה מרגשת בין טבע, אדריכלות ואמנות.
(בסרטון משולבים גם צילומים ממוזיאונים אחרים באי)
בחללי המוזיאון מוצגות, בין השאר, עבודותיו, הכמו-מקדשיות, של האמן האמריקאי וולטר דה מריה (1935-2013); עבודות האמנות האדריכליות של האמן האמריקאי ג'יימס טורל, ובהן "החלל הרואה" (המקבילה היפנית לעבודתו המוצגת בגן הפסלים במוזיאון ישראל בירושלים); וחמש מעבודותיו המפורסמות של האמן הצרפתי קלוד מונה (1840-1926), מסדרת "חבצלות המים".
רק ישיבה ממושכת בקפיטריה המוארת בקצה המסדרון, מחזירה למבקרים את היכולת להסתגל לאור השמש בצאתם מהבניין החפור.
מלון ומוזיאון בית בנסי
(Benesse House Hotel and Art Museum)
ארבעה מבנים מרכיבים את מתחם בנסי, שהראשון בהם הוקם ב-1992, כחלל לתערוכות וחדרי מלון, בתכנונו של טדאו אנדו. זו היתה הסנונית האדריכלית והאמנותית הראשונה באי.
המוזיאון בנוי על צלע הר, בפארק ירוק, ובניגוד לחללים מוזיאליים אטומים, חללי התצוגה שלו שקופים, ומחזיתות הזכוכית נשקף קו אופק בים הפתוח. חלק מיצירות האמנות נעשו במיוחד בהתאמה לחללי המוזיאון, ומשתמשות במאפייני האדריכלות והסביבה.
סדרת תצלומים של האמן היפני קאן יאסודה (Kan Yasuda), למשל, תלויה לאורך קירות בטון, שעוטפים חצר פתוחה לשמיים. מפינת החצר נשקף הים, ובסדרת הצילומים, שבה מוצגות ימות אחרות בעולם, מתכתבת עם הים הטבעי הנשקף מהחצר. החללים הפנימיים של המוזיאון נעימים, מקושרים ביניהם ברמפות להליכה מתונה ורגועה. רצפות עץ, קירות לבנים וחללים מוארים אינם "גונבים את ההצגה" מעבודות האמנות של אמנים מוכרים ובהם אלברטו ג'קומטי ואנדי וורהול.
שלוש שנים מאוחר יותר, ב-1995, נוסף למתחם ה"אובל" - מבנה תת-קרקעי דמוי באר אור ומים, הפתוח רק בפני אורחי המלון. גובהו של האובל קומה אחת, אורכו כ-40 מטרים, ורוחבו כ-20 מטרים, ובדפנותיו - ארבעה חדרי אירוח, שתי סוויטות ובית קפה. בחדרים תלויות עבודותיו של האדריכל - סקיצות ומודלים - לצד עבודות אמנות מקוריות. מרכז האובל חלול, ויש בו בריכת שחייה.
בהמשך, ועד 2006, נוספו למתחם מבנים נוספים, גם הם בתכנונו של אנדו, ובהם מתחם כנסים, מלון נוסף, ספא, פארק רחב ממדים וגן פסלים, שבו מוצגות, על קו המים, 19 עבודות אמנות.
בין עבודות האמנות: עבודות הדלעת הגדולות של האמנית היפנית הנודעת יאיוי קוסמה; פסליה הצבעוניים של האמנית הצרפתיה ניקי דה סנט פאל (יוצרת "הגולם" - פסל המפלצת בגן רבינוביץ' בירושלים); ואמן המיצב האמריקאי דן גרהם.
מוזיאון לי אופן (Lee Ufan Museum)
מוזיאון לי אופן הוא מפגש עוצמתי בין עבודותיו של האמן הקוריאני-יפני לי אופן לאדריכלות של טדאו אנדו. המוזאון נפתח ב-2010, לרגל אירוח טריאנלה לאמנות שהתקיימה באיים, ומוצגות בו עבודות של אופן מ-1970 ועד היום. זהו שיר הלל נוסף לאדריכלות הבטון של אנדו.
המוזיאון מסתתר מאחורי סבך טבעי וירוק, וחללי התצוגה שלו משרתים נאמנה את עבודות המיצב וההקרנה של אופן. אם אדריכלות יכולה ליצור שקט, זה בהחלט המקרה.
המינימליזם של המלון מגיע לשיאו בחדר מדיטציה. הקירות הלבנים של החלל מקושטים בקו קונטור שמתכהה בהדרגה נגד כיון השעון, והמבקרים מוזמנים לשבת או לשכב על הרצפה, להתמסר להרהורים אישיים או לשיחות חרישיות.
מוזיאון אנדו (Ando Museum)
כמחווה ליצירותיו של האדריכל אנדו וכהוקרה על עשייתו באי, הוחדרו לבית מסורתי, בן כ-100 שנה, קירות בטון מאסיביים, שהם "חומר הגלם" שלו.
מבחוץ נראה הבית כבית עץ מסורתי על כל מאופייניו - גגות משופעים, מרזבים מקושטים, וטבלית של ציור קליגרפי. חלונות צרים וארוכים שנפתחו בקירות הבטון, מספקים הצצה אל הנוף הפנימי של הבית וחושפים את קורות הגג ואת מחברי העץ הפשוטים. צוהר, שנפער בגג ההיסטורי, שוטף באור טבעי את המעבר בין קירות הבטון המשופעים.
התצוגה במוזיאון מסכמת את פועלו של אנדו, באמצעות צילומים היסטוריים, שרטוטים ומודלים, ויוצקת בבית הישן תוכן עכשווי, שמושך שוחרי אדריכלות. כתבת חדשות של הטלוויזיה היפנית היא הזדמנות להציץ אל המוזיאון, ולראות את אנדו משוחח עם מבקרים (ביפנית, כמובן):
פרויקט בתי האמנות (Art House Project)
בסביבה המיושבת של נאושימה, בשכונת הונמורה, הוסבו, מאז 1998 ועד היום, שבעה מבנים נטושים לחללי אמנות. כך נוגע הפרויקט במערכות היחסים המורכבות שבין מבקרים זמניים לתושבים קבועים, בין חיי היומיום של תושבי האי לאמנות העכשווית, ובין זכר המקום המסורתי לימינו.
כרטיסים לביקור בבתים ניתן לרכוש בארכיב הונמורה (Honmura Lounge & Archive), מבנה ששימש בעבר כמרכול של קואופרטיב, והוסב במסגרת הפרויקט, ב-2001, למרכז מידע וחנות ספרים ומזכרות, בפרויקט שתכנן האדריכל רו נישיזאווה.
2. האי טשימה (Teshima)
טשימה מרוחק כארבעה קילומטרים מנאושימה. שטחו כ-14.6 קילומטרים רבועים, וחיים בו כ-1,000 תושבים בסך הכל. הטמנה לא חוקית של 600 אלף טונות אשפה רעילה, חוללה שערוריה ציבורית, שנמשכה כ-25 שנה, עד שבשנת 2000, הועברה האשפה הנגועה לטיפול בנאושימה.
מוזיאון טשימה לאמנות (Teshima Art Museum)
עשר שנים אחרי סילוק הפסולת הרעילה מהאי, נפתח בו מוזיאון טשימה לאמנות. תכנן אותו רו נישיזאווה, שותף במשרד SAANA, שזכה, כאמור, באותה שנה (2010) בפרס פריצקר. המוזיאון מורכב משתי כיפות לבנות, הבולטות בנוף ההררי של האי, ומדמות שתי טיפות מים המחליקות על דופן גבעה, ברגע המפגש שלהן עם הקרקע. המתחם הלבן מוקף בטראסות של שדות אורז, ובקירות תומכים של אבן פראית, אך מצליח ליצור מראה אורגני וטבעי, לתפארת האדריכלות היפנית העכשווית.
שביל מתפתל מקיף את המתחם, בין הים והסביבה הירוקה, וצופה על המבנים מבחוץ. הצמחייה העוטפת את השביל היא תוצאה של תכנון נוף מבוקר של נישיזאווה, ולא צמחיית פרא כפי שהיא נדמית במבט ראשון.
בניית הכיפות, שהחלל שלהן נטול קונסטרוקציה פנימית, הוא פלא הנדסי – כיצד יכולה קליפת בטון בעובי כ-25 סנטימטרים בלבד, שגובהה המקסימלי ארבעה מטרים וחצי, וחללה הפנימי נע מ-60 מטרים באזור הרחב, עד 40 מטרים באזור הצר, להחזיק מעמד?
לנישיזאווה הפתרון: להקמת הקליפות הוא הרכיב מסגרות ברזל כפולות סביב שתי תלוליות עפר שהיו במקום. על גבי מסגרות הברזל יצקו בטון במשך כ-22 שעות ברציפות. לאחר שהבטון התייבש במשך כחמישה שבועות, נחפרו תלוליות העפר מתחת היציקה, וכך נותר חלל ריק ורחמי מתחת לקליפת בטון דקה.
לב הפרויקט הוא הטיפה הגדולה. הכניסה אליה היא מבעד לשרוול בטון. בתקרתה פעורים שני פתחים אליפטיים המכניסים אור טבעי ומי גשמים אל חלל העוטף. דרך הפתחים, הלא מקורים, ניתן להביט אל השמים כשקולות הרוח, הים והצמחייה מהדהדים על קירות הבטון. החלל הפנימי הזה הוא מחזה שובה לב, מזמין את המבקרים היחפים לשבת או לשכב על רצפתו ולהתמסר לשקט.
בקליפה הזו מוצג "מטריקס" – מיצב של האמנית ראי ניאטו (Rei Naito). חלק אחד של המיצב הוא חוט דק, התלוי על אחד מפתחי הגג, ונע לפי עוצמת משבי הרוח; חלקו השני הוא מערכת טפטפות מים הנשאבים ממעיין מקומי, ונובעים מרצפת הבטון באיטיות, כאילו היו מעשה הטבע ולא האדם. המים זורמים ושלוליות קטנות מצטברות אט-אט סביב המבקרים. הן גולשות לאיטן בשיפוע הקל של הרצפה, ומתאחדות עם שלולית גדולה מתחת לפתחי הקירוי בתקרה. כך מצוי המבקר בין שמים למים. קשה לדמיין שהמקום ההרמוני והשקט הזה היה פעם אתר פסולת.
הטיפה השנייה, קטנה יותר, אך זהה במרכיביה. היא משמשת כחנות ספרים ובית קפה, שבו מוגשים למבקרים מאכלים מתוצרת מקומית בלבד.
יער המלמולים (La Foret Des Murmures)
עבודה חדשה של האמן הצרפתי כריסטיאן בולטנסקי, "יער המלמולים", נחנכה באי בקיץ האחרון. על העצים במעלה אחד מההרים, נתלו 400 פעמוני רוח, שמצלצלים עם כל תנועה של הענפים. על חוטי הפעמונים חרוטים שמות יקיריהם המתים של המבקרים במקום. כל מבקר יכול לכתוב את שמות יקיריו שנפטרו בכתב יד, והשמות הללו ייחרטו על חוטי הפעמונים ב"סבב הבא".
בטקס חנוכת המיצב, אמר בולטנסקי: "היצירה הזו היא אינסופית. כל היער יהדהד בקול פעמוני הרוח. זה ימשיך להיות מקום שאנשים מגיעים אליו להתפלל ליקיריהם הרבה אחרי ששמי ישכח".
ארכיון הלב (Les Archives Du Coeur)
ביתן קטן באי מוקדש, מאז 2010, להצגה קבועה של "ארכיון הלב", עבודה של האמן הצרפתי כריסטיאן בולטנסקי. העבודה (שהוצגה גם במוזיאון נחום גוטמן בנווה צדק ב-2012), כוללת צלילי פעימות לב מוקלטות של אנשים מרחבי העולם.
לביתן באי שלושה חללים: חדר הלב הוא מסדרון ארוך וחשוך, שעל קירותיו תלויות מראות בגדלים משתנים, והמבקר משתקף בהן כצללית שחורה ומשוכפלת. חדר ההאזנה – שבו עמדות מחשב בהן אפשר להאזין, מול הים, להקלטות של פעימות הלב של אנשים מרחבי העולם; פעימות שנאספו לטובת המיצב כבר יותר מעשור. החלל השלישי הוא חדר הקלטה שבו יכולים המבקרים להקליט את פעימות לבם, לצרף להן הודעה אישית ולהצטרף למאגר הפעימות העולמי.
לדברי בולטנסקי, אספן כפייתי של פריטים שחלפו מהעולם (כמו למשל ספרי טלפונים), ההקלטות הן שריד שבאמצעותו ניתן להביע את חלוף הזמן ואת ארעיות החיים. הכניסה מומלצת בעיקר לבעלי לב חלש.
3. האי אינוג'ימה (Inujima)
שטחו של האי אינוג'ימה (שפירושו כלב יושב) הוא כ-500 דונם בסך הכל. בתחילת המאה ה-20, חיו בו כ-4,000 תושבים שהתפרנסו בעיקר מעבודה במפעלים מקומיים. כיום נותרו באי כ-50 תושבים בלבד, שגילם הממוצע 75 שנה (נכון ל-2015). באי הקטן יש מוזיאון אחד, המתפרש בשטח שבו ניתן לנוע רק ברגל.
מוזיאון אינוג'ימה שירנשו (Inujima Seirensho Art Museum)
השנים לא היטיבו עם האי הקטן. ב-1909, עקב משבר כלכלי, ננטש בו מפעל לזיקוק נחושת, ונהרס חלקית. בשטח נותרו תוצרי הלוואי של תהליך הזיקוק – לבנים קרמיות שחורות. אלה השתמרו שם עד שב-2008, כעבור כמעט 100 שנה, החליט האדריכל היפני הירושי שמבויצ'י (Hiroshi Sambuichi) לבנות מהן מוזיאון, תחת הסיסמה "להשתמש במה שקיים, כדי ליצור את מה שיהיה".
17,000 לבנים שחורות נדרשו לשמבויצ'י לבניית המוזיאון, שחלקו הוקם בחללי בית הזיקוק שהשתמרו, וחלקו בשטח הפתוח.
החשיבה הירוקה של האדריכל הצעיר (יליד 1968) לא נעצרה בשימוש החוזר בחומר הגלם. מבנה המוזיאון נשען כולו על אנרגיות טבעיות וסולאריות. מסדרון זכוכית שהוחדר לעומק האדמה, קולט את החום הטבעי שנפלט ממנה. האוויר החם עובר בבניין ונפלט ממנו החוצה מבעד לארובות הישנות של בית הזיקוק. הסירקולציה הטבעית הזו שומרת במבנה על טמפרטורה נוחה וקבועה לאורך כל ימות השנה, מבלי להיזדקק לקירור/חימום מלאכותי.
מבנה המוזיאון מהווה הצהרה אידיאולוגית ביחס למורשת התעשייתית של יפן, וגם בתכניו יש מימד אידאולוגי - חלק מהתערוכה הקבועה במקום עוסקת בכתביו של הסופר, המחזאי והמבקר היפני השנוי במחלוקת, יוקיו מישימה (Yukio Mishima), שמתח ביקורת חריפה, גם בריאיונות באנגלית לתקשורת בינלאומית, על המודרניזציה שעברה יפן ועל התרבות היפנית בכלל.
מישימה התאבד בביתו, ב-1970, כשהיה בן 45. הבית נרכש מאוחר יותר על ידי האמן היפני יוקינורי יאנגי (Yukinori Yanagi), אמן נודע, שהשתתף, וזכה בפרס, בביאנלה לאמנות בוונציה ב-1993. עבור המוזיאון באינוג'ימה יצר יאנגי עבודות מיוחדות המוצגות לצד כתביו של מישימה.
***
בשלושת האיים מתגלמת הכלאה בין טבע עוצמתי לטביעת רגלו של האדם. הררי פסולת מזהמת מתלכדים עם ההרים הירוקים לכדי מסך פנורמי, שעליו מולבשים כמעשה מונטאז' אוצרות אדריכליים ואמנותיים. לכן, הביקור באיים מלווה, לא רק בהתפעמות, אלא גם בתחושה שאור המקרן יכבה בקרוב, וכל אלו ייעלמו מן העין, כפי שקרה כאן בעבר.
