אני לא מאלו שממהרות לאמץ אפליקציות וטרנדים טכנולוגיים. לא כי אני בררנית או מתנשאת, ממש לא. בעיקר כי אני עצלנית. וטכנופובית. למעשה, כל פעולה שדורשת ממני להכניס יוזר וסיסמה מלחיצה אותי וגורמת לי לעשות את הדבר הטבעי – לעזוב הכל ולגשת למקרר.
אבל אז התפוצץ לנו צינור במקלחת והבנו שאין ברירה, חייבים לשפץ את הבית. ואם חייבים לשפץ את הבית - חייבים גם פינטרסט. אלוהים, איזו טעות זו הייתה. מדי ערב אני מוצאת את עצמי נשאבת לדבר הזה עמוק ועמוק יותר. דוחפת את הילדים למיטות כשיש אור בחוץ, לא מתעניינת בבנזוג, לא מחזירה טלפונים לחברות, אפילו לא טורחת להדליק טלוויזיה.
בור ללא תחתית
את מי לא הזנחתי? את בנות דודותיי הקרדשיאנס, את חברתי יונית לוי, את ידידי הטוב גיא פינס. אני אשכרה לא מצליחה להתנתק מהמסך הקטן של הנייד שלי ולהגיע למצב שאני שולחת את האצבעות רחוק כל כך אל השלט של המסך הגדול. כל תמונה מובילה לעוד תמונה שמובילה לעוד תמונה, ואת מוצאת את עצמך נופלת, כמו אליסה בארץ הפלאות, לבור יפהפה בלי תחתית, עד שאת מתעפצת על הספה או שהטלפון מת – מה שבא קודם.
אם האינסטגרם נועד לגרום לך לשנוא את עצמך והפייסבוק נועד לגרום לך לשנוא את החברים שלך, הפינטרסט נועד לגרום לך לשנוא את הבית שלך. ושל כל היתר. בכלל, כל מה שמחוץ למדינת פינטרסט נראה פתאום כמו אוסף של ג'אנק. מכוער כל כך. אפור. ולא בקטע סקנדינבי מגניב. דיספרופורציונלי. דיסהרמוני. פשוט דיס אחד גדול.
בהתחלה הבעל לא קלט שיש כאן בעיה. אחרי הכל, העובדה שהייתי ממש שקטה בערבים שיחררה אותו לצפות בערוץ הספורט (ובמונדיאל ובשטות דה־פראנס ובאולימפיאדה) ללא הפרעות וקיטורים מצידי. מהאישה הקרצייה שלא מוכנה לוותר על פיסת הטראש היומית שלה, הפכתי לבת הזוג האידיאלית שמשחררת את הבעל שלה מדי ערב לדייט לוהט עם מירי נבו.
כל האידיליה הזוגית המדומה הזו נקטעה כשהתחלתי לשתף אותו ברעיונות עיצוביים שאהבתי ותכננתי לממש. המצחיקול הזה חשב שאני שואלת לדעתו והגיב בתשובות מוזרות כמו "אני לא חושב ש" ו"איך שאני רואה את זה". מפה לשם התחילו לצוץ (אמרתי לצוץ? התכוונתי להתפוצץ) כל הבדלי האופי שלנו, שאם נצטרך לסכם אותם במשפט, זה יגיע לזה שלי לא אכפת כמה דברים עולים ולו כן.
אתן מבינות? (כן, בחורות רווקות צעירות – אני מדברת אליכן), ככה זה כשאת מתחתנת עם החכם (והחתיך!) של הכיתה. משום מה הוא כל הזמן חושב על העתיד וטבלאות אקסל הן חלק בלתי נפרד מחייו. יש לו את היכולת המרגיזה להזין כמה נתונים, ללחוץ על איזה כפתור ובנקישת אנטר ארורה לדעת בדיוק כמה תעלה הפנטזיה שלי ולהטיל עליה וטו.
אמממ, אפשר כזה?
וכזה?
עזוב בשבילי, בשביל הילדים!
לא יקרה, אה?
ואז מתחילות להיזרק לאוויר מילות נאצה כמו "ויתורים" ו"פשרות". אני יכולה להתפשר, ברור שאני יכולה, אבל אני לא רוצה. כל הפואנטה בלהתפשר זה לוותר על החלום, על הפנטזיה, על השלמות. ואני? מספיק התפשרתי בחיים. נסעתי שנים באוטובוסים מסריחים? בהחלט. אני נמצאת כרגע בניו יורק? לא נראה לי. רן דנקר החליט שהוא סטרייט ואנחנו מנהלים רומן סוער? לא ממש. אה, ואני פאקינג גרה בפתח תקוה, למען השם! הבנת איי סאפרד אינף?! לא רוצה להתפשר יותר. רוצה את זה בדיוק כמו שאני רוצה. גם במחיר שאקפץ יחד עם הפרקט החדש והאיכותי שלי על מדרגות הרבנות, עם כל המשקל שלו. כי אם כבר גרושה, אז גרושה עם פרקט אמיתי, ולא למינציה פח.
עוד טורים של נערה אובדת:
- 50 גוונים של כלום: מישהו ראה את הסקס-אפיל שלי?
- וידויים של שופוהוליקית מתבגרת: דברים שהבנתי במסע קניות במדריד
