חמש שנים אחרי שהמחאה החברתית החזירה אותו לתודעה הציבורית, 15 שנה אחרי שננטש וכ-80 שנה אחרי שנחנך כבית הספר "בית צעירות מזרחי", נפתח בימים אלה "מרכז קהילתי דב הוז" – בניין ציבורי חדש בפינת הרחובות דב הוז ומאפו במרכז תל אביב. פעילי המחאה השתלטו עליו בקיץ 2011, והוא אמנם היה סמל מוצדק לעוולות העירייה כלפי האזרחים, שמשלמים שכר דירה דרקוני בעוד שמאות נכסים עומדים נטושים ברחבי העיר, בעוד שהעירייה אינה פועלת להשמשתם. 3,580 מטרים רבועים על 2.5 דונם במרכז תל אביב עמדו כאבן שאין לה הופכין – והפכו בן רגע למוקד מחאה בוער ושמח.
המחאה הובילה לתוצאה: מישהו בעירייה החליט לשנס מותניים ולהוציא את הבניין מהמקפיא. לאיזה שימוש? מי שחלם על דיור בר השגה הבין במהרה שדווקא זה לא יקרה. מצוקת הדיור לא הביאה לפתרון דיור כאן. הצעות שונות עלו ונפלו: בניין מגורים, שלוחה תל אביבית של האקדמיה הירושלמית "בצלאל", ספרייה ועוד. ברוח התקופה, הוחלט לשתף את הציבור בהחלטה ולשאול אותו לדעתו. במקום מוסד חינוכי עם מעונות לתלמידות דתיות שלמדו כאן תפירה, בישול ומשק בית, התברר שהבניין יאכלס גני ילדים, מרכז חוגים, חלל עבודה משותפת ו –איך לא – בית קפה. העבודה נמסרה לצמד האדריכלים הצעיר ליאור ויתקון וליאור ציונוב, שכבר זכו בפרויקט אחר של העירייה: תכנון המרכז הקהילתי בשוק העלייה בדרום העיר.
לא ברשימת השימור, במפתיע
באופן מפליא, הבניין שתוכנן בסגנון הבינלאומי (יעקב בן-סירה, 1939) אינו כלול ברשימת השימור העירונית, והדבר מוזר במיוחד בהתחשב בייחודו של המבנה. כדי להשתלב בין הרחובות דב הוז ופרוג, הבניין סוגר כמו האות ר' על חצר שממשיכה את חצר הבניין הסמוך. ולא סתם בניין, אלא מעונות עובדים הו"ד של האדריכל אריה שרון - פרויקט שהפך לסמלה המובהק של האדריכלות באותן שנים. בן-סירה עצמו כיהן בשנות ה-30 וה-40 כמהנדס העיר, והוא מי שהצליח להחדיר באופן גורף את הסגנון שהעניק לימים לתל אביב את הכינוי "העיר הלבנה".
אף שאינו מיועד לשימור, הוחלט לנסות ולשמור על הבניין ככל שניתן במסגרת השיפוץ שתוקצב בסכום של 28 מיליון שקל. ארבע הקומות שלו משמשות עכשיו לשני ייעודים מרכזיים – גני ילדים ל-140 ילדים בחלק משתי הקומות התחתונות, ומרכז קהילתי מעליהם. באופן תמוה, חצרות גני הילדים נדחסו ברצועה של שלושה מטרים בעורף המגרש (מה שהיה חצר משק לחדר האוכל לתלמידות הדתיות), ומדובר באזור צר ואפל שסמוך לחלונות השכנים. כדי לעמוד בתקנים של משרד החינוך, נאלצו האדריכלים להרחיב את החצרות – והתשובה נמצאת בתוך הבניין כשטח חצר לילדים.
את החצר הגדולה בחזית הבניין, שהייתה ג'ונגל פראי עם טרסות אבן כורכר, מחליפה כעת רחבה מרוצפת ובמרכזה עץ צעיר ובודד. זאת, לאחר שהעצים המקוריים בלב החצר נעקרו ורק העצים במעטפת המגרש נשמרו. טריבונות בטון מחופות לוחות עץ מקשרות בין רחוב דב הוז הגבוה למפלס החצר המונמך, ובמשטח הדשא שנמצא בתווך אפשר למצוא כלבים ובעליהם – בעיקר בשעות הערב, אז הופכת החצר לגינת כלבים: לא על הנייר, אבל כן בפועל (ואף התקיימה כאן לאחרונה הפגנה בדרישה להפוך אותה לגינת כלבים מוכרת, משום שבכל האזור אין כזו).
כדי לגשר על הבדלי הגובה, ולאפשר גישה לא רק במדרגות, יש רמפה חדשה. אלא שהיא דחוסה יתר על המידה ולא נוחה בעליל – בעיקר כאשר הורים עם עגלות וטיולונים מנסים לעבור בה – ובולטת היטב הודות למעקה הנירוסטה המבריק שלה.
המקלט בוטל, החצר נפתחה
ויתקון וציונוב רצו שהחצר תהיה פתוחה ככל האפשר לרחוב דב הוז, ולכן ביטלו את שתי הכניסות למקלט תת-קרקעי שתפס נוכחות בולטת. מבני הכניסה גולחו ובמקומם נבנתה כניסה חדשה, צדדית ופחות בולטת. במקלט, שאינו נמצא כעת בשימוש, אמור להשתלב בעתיד הקרוב פרויקט לנוער. בשאר השטחים בבניין יש שמונה אולמות לחוגים והרצאות, אולם קטן לתצוגת אמנות עם חדרי פעילות, וחלל עבודה משותפת שמשמש בינתיים סטודנטים ותלמידים שהתכוננו לבחינות הבגרות.
"הבניין היה קטן לשתי הפונקציות של גני ילדים ומרכז קהילתי", מסביר האדריכל ליאור ציונוב (40) שהיה אחראי במשרד על הפרויקט יחד עם מיכל שלגי. "לכן, היינו צריכים להכניס חדרים המאפשרים עירוב שימושים - בבוקר הם חדרי-ספח של גני הילדים, ואחר הצהריים משמשים כחדרי חוגים או הרצאות לתושבים באזור". בהתאמה, תוכננו שתי מערכות תנועה נפרדות שמאפשרות פעילויות מקבילות, עם אזורי השקה המופיעים באולמות המוגדרים מראש לשני השימושים. האולם שמתנשא לגובה קומתיים מחובר מצד אחד לגן ילדים עם החצר הצמודה לו, ומצד שני למרכז הקהילתי. האולם מעוצב תוך התייחסות לשני הקהלים שאליהם הוא מיועד, וכך משולבים בו פרטים עיצוביים בצבעוניות עליזה וילדותית, לצד פרטים עם אופי תעשייתי כמו התקרה, המעקות וגופי התאורה. "לא התייחסנו לכל הפונקציות בבניין באותו מכחול", אומר ציונוב.
ארגון החדרים עבר שינויים מפליגים, עשרות שנים אחרי שהבניין המקורי הוקם, ועכשיו יש בו ממ"דים, מעליות ומערכות תשתית חדשות. "במקור", אומר ציונוב, "בית הספר שפעל כאן היה ריכוזי ופרטי, ולכן הוא ניכס לחדרים הפרטיים והפנימיים חלקים שאני רואה אותם היום כציבוריים. כך היה עם החצר וכך גם עם המרפסות שישרתו בעיקר את הכיתות והמשרדים". בתגובה, הפכו האדריכלים הנוכחיים את המרפסות לסביבה רציפה שאמורה לתווך בין פנים הבניין לבין החצר, כמרחב שהייה שמשקיף על החצר.
נכון לעכשיו הרעיון לא מתגשם במציאות, בהתחשב בכך שהמרפסות ריקות מאדם. אולי הן יתמלאו בהמשך הדרך, כאשר הבניין יתפוס תאוצה, כאשר הקיץ יסתיים וכאשר בית הקפה יזרים לקוחות שיתעניינו לטפס למעלה. מאחר שהמעקות במרפסות לא עמדו בתקני הבטיחות העכשוויים (לפעילי המחאה זה פחות הפריע), הוצמדו להם לוחות זכוכית המשמשים כמעקות תקניים.
את החומרים המקוריים דאגו לשמור כמעט בכל מקום: הטיח, ריצוף הטראצו, מעקות הברזל ופרטי הדלתות והגגונים מעץ או ברזל. חלק מחומרי הבניין המקוריים נחשפו לעין, כמו תקרת צלעות הבטון המרשימה שמקרה את האולם הדו-קומתי.
תלונות השכנים ותוכניות המנהל
מנהל המרכז, נדב אבנרי, שימש עד לא מזמן כמנהל מחלקת צעירים בעיריית חולון. "המטרה", הוא אומר, "היא ליצור מוסד קהילתי מהסוג הכי עכשווי שמזמין את התושבים לעשות בו שימוש מעבר לנהוג במרכזים שכבר מכירים". מה זה אומר? "מקום שיספק תוכן וחוגים, אבל גם ישמש כמרכז תרבות ואמנות לחיי הקהילה". במלים אחרות, תינוקות ופנסיונרים ומי שביניהם יוכלו למצוא פה עניין, בדומה ל"בית תמי" ברחוב שינקין" או "בית מגיד" בשדרות נורדאו. אחרי כמה חודשי הרצה, המרכז אמור להיכנס לפעילות מלאה בספטמבר. אבנרי רוצה להציע סדר-יום שיקרוץ לכל הגילאים: הילד נכנס לגן עם אבא, שעוצר לשתות קפה של בוקר בבית הקפה; אחר הצהריים הילדה מגיעה לחוג, ואמא או סבא יכולים לשמוע בינתיים הרצאה או לנצל את הזמן במרחב העבודה המשותף.
תוך כדי שיחה, אחד השכנים מגיע לבקר את אבנרי. הוא מברך אותו בחום על המיזם, ומציע לפתוח חוג "לגו" כי יש לו אוסף עצום. יש גם שכנים שמתלוננים – על הרעש שהילדים מקימים, על הכלבים שהשתלטו על הגינה ומשאירים עקבות ריחניים, על עטלפים שמפרישים על החזיתות, על הרמפה המפותלת, למה ביזבזו כסף על מעקות זכוכית – ובעיקר: למה הושקע כל כך הרבה כסף בפרויקט שמכיל בסופו של דבר רק ארבעה גני ילדים, כאשר ההורים משוועים לפתרונות ונאלצים לשלוח את ילדיהם הרחק מכאן.
ביקשנו את התשובות מהעירייה, שמכירה היטב את הטענות לפי תשובותיה המנומקות. על הדרישה להפוך את הדשא לגינת כלבים: "הקמת גינת כלבים בקרבת המרכז נבדקה ולא נמצא מקום מתאים לכך, בשל מחסור בשטחים ציבוריים. בעקבות התנועה הערה של בעלי הכלבים, המקום מנוקה פעמיים ביום ומבוצעת פעילות אכיפה של סיירת ירוקה, כולל מתן דוחות". על העטלפים: "בקרוב יותקן מכשור אלקטרוני שיטפל בתופעה, הנגרמת מהקרבה לעץ הפיקוס הצמוד". על הרמפה המפותלת: "היות ומדובר בירידה של כמעט קומה שלמה אל אשכול הגנים הממוקם בחצר מונמכת, ההעדפה הייתה לרכז את הירידה לאזור אחד במקום למלא את החצר הפנימית במספר רמפות".
ואחרי הביקורת, מעטות הערים בישראל שיכולות להתהדר בפרויקט שהופקד בידיים של אדריכלים צעירים למען הקהילה המקומית. זהו פרויקט שבו הושקעה מחשבה מקורית על בסיס הליך שיתוף ציבור, בתקציב גדול. בכך מצטרף המרכז החדש לשני מרכזים קהילתיים שפתחה העירייה בשנה שעברה - בפלורנטין וביד אליהו.
משרד ויתקון-ציונוב קם ב-2005, שלוש שנים לאחר ששני השותפים סיימו את לימודיהם, תוך שהם מתמקדים בבתי מגורים פרטיים. במקביל, התמודדו השניים בתחרויות רבות לתכנון מבני ציבור בניסיון להתקדם בתחום. אחרי זכייתם בתכנון הקאנטרי-קלאב הקהילתי בשוק העלייה (שאמור להיחנך בשנה הבאה), הם הספיקו לזכות אשתקד גם בתחרות לתכנון קמפוס מכללת צפת, על שרידי בית ההבראה "בוסל".
- אדריכלות נוף: "מרחבים"
- ביצוע: עזרה וביצרון
