כל המרכיבים לכאורה היו שם כדי שהתבשיל יהיה מהביל ועסיסי. "מחוברות 2" היתה אמורה להיות סדרה ממכרת שתעשה גלים, בדומה לעונה הראשונה. אלא שמשהו השתבש. הסדרה קרטעה, וחלק מהמחוברות, בואו נודה בזה, היו מבאסות. ולמרות זאת ברגע שהתפנתה לי חצי שעה, צפיתי באדיקות בפרק היומי של "מחוברות". מה זה אומר עליי? על הסדרה?

 

אז מה היה לנו? דינה אברמסון, המבולבלת תמידית כיתתה רגליה בניסיון למצוא את האחד, וכעת, אחרי צפייה בקורותיה, הייתי נותנת הרבה כדי להיות זבוב על הקיר בבית הוריה החביבים למראה ברגע שהבינו מה באמת עובר על בתם; ננה שרייר היא אשה עצמאית ומיוחדת המנהלת עסק ביד רמה ואמא לעדן, המשתוקקת לילדים נוספים ולא נותנת לרווקות הזמנית או לגיל לעצור בעדה; שיר נוסצקי עוררה בי רתיעה כבר בפרק הראשון - הבלגן, האיחורים הכרוניים והיחסים המשונים עם רגי, וכמובן, פירוט היתר בענייני הטוטה ומין באופן כללי; בתחילה נדמה היה כי מיקה קרני היא המרתקת מכולן - אמנית ידועה, אמא־עשרה המנותקת כבר שנים מהבן, חיה עם המוזיקאי שובה הלב מיקי שביב באמירים ומתחזקת באמונתה למורת רצון משפחתה. אלא מה, גם כאן משהו התפספס; הילי עמנואל האבודה היא היחידה מהחבורה שיכולה לומר שפורנו רגשי הוא פינאטס בשבילה, ולמרות שסיפקה משני הסוגים, זה לא היה עמוק מספיק.

 

כל אחת מהן נגעה לליבי לפחות פעם אחת במהלך הדרך. כן, גם שיר. אחת משתוקקת לחיבוק של אמא, אחרת ממררת בבכי בעת הכנת מתנה לסבתא אהובה, שלישית נוסעת למסע שורשים מרגש בחיפוש אחר אמה, רביעית מחפשת תשובות ומנסה לנסח לעצמה את השאלה, והחמישית מגלה אוזלת יד מעציבה ביחסים עם הבן והסביבה הקרובה.

 

ועדיין, למרות הפוטנציאל הגדול וההצלחה המוכחת, משהו קרה ל"מחוברות 2" בדרך למסך. לא בטוח שאפשר לשים את האצבע על הסיבה המדויקת - עריכה לא מספיק מעניינת, חומרים לא כל כך טובים או תחושת מיצוי אחרי העונה הראשונה, והנשים - שנראו לפני דקה ככאלה ששווה להשקיע בהן זמן צפייה - לא עוררו הזדהות ובניגוד למובטח, גם לא חיבור רגשי. וזה בדיוק הפספוס. כמכורה בדימוס, זה לא ממש הגיוני שגם אחרי צפייה ב־37 פרקים עדיין אין לי פייבוריטית.

 

 

עוד פנאי פלוס: