הכל נשאר במיגדר

את לא מוכרחה להיות פמיניסטית גדולה כדי לעסוק, עשרות שנים, במקצוע שהוא אולי הכי גברי במהותו. את לא מוכרחה להיות פמיניסטית גדולה כדי לשרוד בעולם של גברים, וודאי לא כדי להאמין בכוחן של נשים וביכולותיהן.

זו, בתמצית, האידיאולוגיה הלא מנוסחת של אנה גסנר-מק'דוגל (50), המנהלת המקצועית של בית עסק לתיקון פנצ'רים בירושלים, מהידועים ומבעלי המוניטין בתחומו. גסנר-מק'דוגל, המחזיקה בגאון בתעודת אומן בתיקון צמיגים, למדה את המקצוע הלא שגרתי מאמה, שהקימה את העסק לפני 60 שנה. מאז, על-פי עדותה העצמית, היא מכורה. נהנית מכל רגע.

"אמא שלי לימדה אותי להתעסק בצמיגים, לא לפחד מהם. מאוחר יותר נסעתי לגרמניה ולצרפת, ללמוד את הנושא ברצינות. במשך שלוש שנים למדתי כל מה שאפשר על גומי, הוצאתי תעודה ומאז אני בעסק. כשאמי פרשה לגמלאות, אחרי פטירת אבי, בחרתי להפוך למנהלת המקצועית, ולא לבעלת העסק, כי אני אוהבת את המקצוע. אוהבת לבדוק את הצמיגים, להרגיש אותם, לייעץ".

היא מגיעה לעסק, הנמצא בבעלות אחיה, מדי בוקר בשבע וחצי, ועוזבת לרוב לא לפני שבע בערב. יש לה משרד, אמנם, אבל גסנר-מק'דוגל כמעט אף פעם לא יושבת בו. "אני עדיין עושה את העבודה", היא אומרת, "נמצאת עם הפועלים, מייעצת ללקוחות, עושה איזון גלגלים, החלפת צמיגים, כל מה שעושים במוסך כזה. וכשאני במשרד, זה לרוב בעמידה, כי אין לי זמן לשבת. אני פקידה גרועה, צריכה את העבודה הפיזית".

החולצה הלבנה, בה היא מגיעה לבושה בבוקר לעבודה, נעשית שחורה עד הערב. על ציפורניים ארוכות ומטופחות היא ויתרה מזמן. "אני לא מגדירה את

 עצמי פמיניסטית, אבל אני מאוד מאמינה בהזדמנויות שוות לנשים ולגברים", אומרת גסנר-מק'דוגל, נשואה ואם לשלושה. "כשהתחלתי, כולם מסביב אמרו לי 'עם התעודות שלך תוכלי מקסימום לנגב לילדים את הטוסיק'. לשמחתי, זה התברר כלא נכון. רציתי מקצוע מכובד, וקיבלתי. האחריות בתחום הזה מאוד גדולה, וברור לי שנשים יכולות לעשות את העבודה יפה מאוד. הרי אנחנו, בעצם, אלה שמגלגלות את העולם. גם כשמדובר בכוח פיזי, אין ספק שכל הבחורות שמרימות משקולות במכוני הכושר ומפתחות כוח ושרירים, היו מסוגלות לעשות פה כל מה שצריך".

אל הלקוחות היא מתייחסת ללא הבדלי דת, גזע ומין, ובכל זאת, גסנר-מק'דוגל מאמינה שנשים המגיעות אליה חשות בנוח, יותר מאשר אצל מתקני-תקרים אחרים, בזכות העובדה שהסמכות המקצועית במקום היא גם אשה. גסנר-מק'דוגל: "יש מקומות, שבהן נשים מקבלות התייחסות כאילו הן לא מבינות כלום, ואז הן בתחושה שאפשר לסדר אותן. פה הן שוות. ועדיין, הייתי שמחה לדעת שהן מנסות לדעת יותר על הרכב. לדעתי, צריך להרחיב את לימודי הנהיגה באופן כזה שכל אשה תדע בסוף הלימודים איך מחליפים צמיג, ולמה חשוב לבדוק כל שבועיים-שלושה אוויר בגלגלים, ואיך בודקים מים ברדיאטור, שמן וכו'. חסר להן ידע, והן סומכות על מישהו אחר שיעשה עבורן את הסידורים האלה. אני מעדיפה שבעלי יילך לבנק".

רשת עסקית נשית רחבה

גסנר-מק'דוגל היא אחת מכ-300 נשים שעסקיהן הפרטיים יפורסמו במדריך ארצי חדש לעסקי נשים, הרואה אור החודש. המדריך, "נשים קונות נשים" שמו, הוא פרי יוזמה של נשות חברת האופנה "קום איל פו", ומבקש לשמש מעין תשובה נשית ל"דפי זהב" הכללי. הפרסום במדריך ייעשה, חינם אין כסף, לעסקים קטנים וזעירים בבעלות נשים. הוא יופץ בין נשים מתוך יעוד ברור, לקדם את הקמתה של רשת עסקית נשית רחבה, שתעודד את ציבור הנשים בארץ לקנות שירותים ומוצרים מנשים אחרות.

מסבירה סמנכ"לית שיווק ומכירות ב"קום איל פו", מיכל כהן: "הגיע הזמן שנשים בארץ יחליטו שהן קונות מנשים, ולא ממשיכות לפרנס רק עסקים של גברים. קנייה מעסקים של נשים תעצים את יכולתן להפוך את העבודה שהן עושות ואת כישוריהן לכלכליים ורווחיים. המטרה היא ליצור העדפה מתקנת לעסקי הנשים ולשנות את המצב הקיים, בו עיקר הכוח הכלכלי בארץ מרוכז בידי גברים".

נשות "קום איל פו", המוכרות בעיקר בזכות מרכולתן, בגדים יפים וקטלוגים מושקעים, מצטטות מספרים לאישוש טענותיהן. פערי השכר בארץ, הן אומרות, מונעים מנשים להגיע לרמות הכנסה ראויות. כהן: "70 אחוז ממקבלי שכר המינימום בארץ הן נשים, ההכנסה לשעת עבודה של גבר שכיר גבוהה פי 1.2 מזו של אשה שכירה והפער גדל ככל שעולה הגיל. חישוב כללי מראה כי השכר הממוצע של גברים במשק הישראלי כמעט כפול מהשכר של הנשים. מאז 2002 חלה עלייה של 52 אחוז בשיעור הנשים בעלות העסקים. פתיחת עסק זעיר או קטן מהווה את אחד האפיקים המשמעותיים ליצירת תעסוקה לנשים. החלטנו לפעול עם ארגוני נשים להקמת רשת עסקית נשית כדי לסדוק את הדומיננטיות הגברית בכלכלה הישראלית. המדריך הזה יאפשר לכל אשה בכל מקום בארץ להזמין מעכשיו שירותים מנשות מקצוע. כך, השימוש של נשים בכוח הצרכני שלהן יפעל לטובתן".

ריקי מרבל (51) הגיעה להוראת הנהיגה אחרי שמאסה, לדבריה, "במשכורת של פקידה עם עבודה של מנהלת". שנים עבדה כלבורנטית תעשייה, ניהלה מעבדת כימיה במפעל בדרום הארץ וחלמה על עצמאות כלכלית. אחרי שבעלה, שניסה להפוך לעצמאי וכשל בבחינות לקבלת תעודת מורה לנהיגה, החליטה לנסות את מזלה. היא הצליחה, ומאז, כבר 17 שנים, היא מחדירה את תורה הנהיגה לנשים ולגברים.

"הוראת נהיגה זו לא עבודה קלה", היא אומרת. "זה לעבוד ימים שלמים בלי הפסקה, להיות תלויה בשעות שנוחות לתלמידים, ולכן אולי העבודה לא מתאימה

 לנשים, כשהילדים עדיין קטנים. אני התחלתי ללמד נהיגה כשבתי היתה בת 16 ובני בן 13. בהתחלה, אנשים מסביב מאוד התפלאו, הציצו לראות אותי מהחלונות, אבל מהר מאוד כולם התרגלו, ובבתי-הספר לנהיגה אפילו פירגנו מאוד. בין השאר, כי יש קהילות שמעדיפות מורות לנהיגה לנשים שלהן, כמו המגזר החרדי והמגזר הערבי. יש גם נשים, שישיבה לצד מורה גבר מלחיצה אותן, ונראה להן שעם אשה מורה הן יחושו יותר רגועות ובטוחות".

מרבל מעידה שיש תקופות בהן רוב תלמידיה הם גברים, ויש תקופות שבהן נרשם רוב ברור לנשים. "ואין הבדל מבחינתי. אני נהנית מהאדם עצמו. יכול להיות גבר חכם ונחמד, או אשה חכמה ונחמדה, ויכולים להיות כאלה שלא. המין לא משחק שום תפקיד".

גם מרבל, בדומה לגסנר-מק'דוגל, לא מנופפת באידיאולוגיה מגדרית. "אני לא בדיוק פמיניסטית, אבל אני כן חושבת שנשים יותר טובות מגברים בהרבה תחומים ושצריך לקדם אותן, כי הן נמחצות לא פעם במקומות בהם יכלו בלי שום ספק להצליח. גם בתחום הקטן שלי, כשאני מדברת עם בנות באוטו, אני אומרת להן שנשים יכולות הכל, שלא יוותרו. לכן, נעניתי בשמחה ליוזמה של המדריך החדש. אני בעד לחזק את עצמנו".

בין העתידות לחזק את עצמן, או לפחות את מצב העסקים שלהן, בעזרת "נשים קונות נשים", ניתן למצוא גם עובדות סוציאליות, עורכות-דין, מאלפת כלבים, מטפלת בחתולים ואף מגדלת ברווזים.

עסק בבעלות נשים ובניהול נשים

עבור שלומית אייזנשטיין (50), מנפחת זכוכית, מדובר בהתנסות ראשונה בפרסום. היא עסקה שנים ארוכות בעבודה סוציאלית ובהוראה, עד שנשבתה בקסם העבודה עם הזכוכית, במהלך שנת שבתון שעשתה עם בעלה ושתי בנותיה בארצות-הברית. "ביקרתי בתערוכה של עבודות זכוכית והרגשתי, ידעתי מיד, שזה הולך להיות העיסוק הבא שלי. הלכתי ללמוד את המקצוע, והוא בער כל כך בעצמותיי, עד שהקמתי לי סטודיו. מאז, כבר חמש שנים, אני נהנית מכל רגע, יוצרת יש מאין, מתמודדת עם עבודה פיזית בתנאים לא פשוטים, בחום של 1,200 מעלות. אני מתחילה עם זכוכית מותכת, שמרקמה דומה לזה של דבש, וגומרת עם כלי-נוי מזכוכית קשה, וזה נפלא. יש משהו מאוד קיצוני בניפוח זכוכית: או שאת מבינה שאת לא מסוגלת ומתעלפת מהחום, או שאת נדבקת בחיידק ולא יכולה בלי זה יותר. אני נדבקתי".

אייזנשטיין מוכרת את עבודותיה בחנויות המוזיאונים השונים ברחבי הארץ, בגלריות המתמחות בזכוכית ובסטודיו שלה. היא מעידה שלא התכוונה כלל לפרסם את עצמה, עד שהגיעה הפנייה מ"קום איל פו". "החלטתי ללכת על זה כי אני מבינה את החשיבות שבהעצמת נשים. אני לא אקטיביסטית בנושא הזה, יש דברים שבוערים בי יותר, אבל אני בהחלט יכולה להעריך נשים שמקדמות את הנושא הפמיניסטי. אצלי, רוב הלקוחות הן ממילא נשים".

יוזמות המדריך מעריכות שמספר המפרסמות יגדל עם הזמן. התנאים לפירסום: עסק בבעלות נשים ובניהול נשים, הכולל לא יותר מחמישה עובדים, שלפחות מחציתם נשים. המדריך יופץ בימים אלה במהדורה מודפסת ראשונה ובאתר האינטרנט של החברה היוזמת, ויתעדכן מעת לעת.

לרגל השקתו, יחברו ב-8 בחודש נשות עסקים, פוליטיקאיות וסלבריטאיות, כמובן, כדי ללמוד מאנה גסנר-מק'דוגל איך, לעזאזל, מחליפים צמיג מפונצ'ר. ספק אם זה יהיה הכי פמיניסטי. אין ספק שזה יהיה מאוד מועיל.