הדפסה
לכתבה באתר
"לפני 3 שנים, אחי חושן, שישן בקומה מעליי במיטת קומתיים, העיר אותי מהשינה באמצע הלילה. הוא התעורר מרעש של בכי ששמע מהסלון. הערנו גם את אחותנו אלה-יה, יצאנו לסלון וראינו שם את אמא, בלידה עם נבו, האח החדש שלנו, שממש לפני רגע יצא. מאוד התרגשתי, קודם כל כי עכשיו נהיה ארבעה ילדים ואני אוהב הרבה אחים, כי אז יש לי הרבה עם מי לשחק, אבל גם כי נבו נולד בדיוק ביום ההולדת שלי".
עוד סיפורים בסדרה:
- עידן, בן 8 משבט פאווז בעילבון: "כשאבא בצבא אני הגבר בבית"
- אלה, בת 6, מחוות יתיר בנגב: "בנינו את הבית שלנו בעצמנו, מבוץ"
המשפחה שלי
----------------
אני: כָּחַל צוף ענבר, בן 8.
אמא: מיכל ענבר, 37. אמא מלמדת מודעות דרך תנועה בסטודיו יורט מונגולי שנמצא ליד הבית. אני חושב שזה עיסוק נחמד כי אתה מפעיל את השרירים שלך ואתה זז ואתה מזיז כל מיני מקומות בגוף וזה כיפי – נגיד אני מזיז את הידיים והרגליים בכל מיני צורות שונות.
אבא: יואש ענבר, 41. אבא משווק בקלאוות וכנפה מתרשיחא לכל הארץ. לפעמים זה שמכין את הבקלאוות נותן לאבא לטעום וזה כיף.
אחים ואחיות: חושן בן 11, אלה-יה שמעה בת 9 ונבו קדם בן 3.
ארוחה משפחתית: בשישי בערב, אבל הרבה פעמים אנחנו אוכלים צהרים במהלך השבוע – כל המשפחה יחד. זה כיף, כי אני יכול להגיד למישהו משהו ואני לא צריך לחכות לערב. למשל, כשאבא בעבודה ואני רוצה להראות לו משהו וזה לזמן מוגבל, נגיד משהו שהכנתי ובערב כבר אי אפשר להראות לו כי למשל הסוללה כבר מתחילה להיגמר. כשהוא בבית בארוחת צהרים, אז אני יכול להראות לו והוא גם יכול לעזור לי בשיעורי בית.
משמעות השם שלי: כחל זו ציפור, וסיפרו לי שיש גם הר כחל ואבן כחל. אני אוהב את השם שלי.
הבית שלי
-----------
הישוב: אני גר בגיתה. זה ישוב מאוד מבודד, שנמצא על צוקי גיתה, בטבע מוחלט. מתחתיו זורם נחל הכישור, כמה דקות מהבית שלי. יש לנו בישוב גינות ירק ואנחנו קוטפים משם את האוכל שאנחנו אוכלים.
* גיתה: הישוב נוסד בשנת 1993, על ידי רוב של עולים מברית המועצות, אליהם הצטרפו בהמשך זוגות צעירים מרחבי הארץ. כיום חיות בו 64 משפחות, אשר מתקיימות יחד באופי התיישבות חילוני. הישוב מכונה על שם נחל גיתה, הזורם מתחתיו והוא ממוקם סמוך לכפרים הדרוזים ג'ת וירכא.
הבית: ממש באמצע הטבע.
החדר: אני בחדר עם שני האחים שלי. לאחותנו יש חדר נפרד. אני ישן במיטת קומתיים יחד עם חושן (אני למטה) ונבו במיטה שלידנו.
הילדוּת של אמא ואבא:
אמא גדלה בחולון, שזו עיר גדולה ואני מבקר שם לפעמים כשאנחנו נוסעים לסבא וסבתא. זה מאוד שונה מגיתה. יש שם בניינים גבוהים וזה מקום עצום, ענק. הישוב שלנו זה עיגול קטן. לדעתי יותר כיף לגדול כמו שאמא גדלה. יש יותר דברים לגלות ויותר דברים מעניינים מאשר בגיתה. מצד שני, גם בגיתה כיף, בגלל שאתה מכיר את המקומות, ואם נגיד אני נתקל בבעיה, אני יכול למצוא את מה שאני צריך בצ'יק. וגם, נגיד נתקעתי באיזושהי בעיה ואני צריך לקרוא למבוגר, אני קורא למישהו שאני מכיר, כי יש הרבה אנשים שאני מכיר בישוב. בחולון אם הייתי מסתבך לא היה מי שיעזור לי.
בית הספר שלי
----------------תפן – בית ספר ניסיוני*.
* בבית הספר תפן לומדים כ-550 תלמידים מגן ועד כיתה יב', מישובים באזור הגליל המערבי: עיירות פיתוח, ישובים קהילתיים, כפרים ערביים, מושבים ועוד. החינוך הוא בין רגיל לדמוקרטי ופועלת בו עמותת הורים. יש בו יותר בחירה של שיעורים, כמו מוזיקה ואומנות.
מה מיוחד בביה"ס שלי? אין לנו מבחנים. יש דפי הערכה, שבהם אנחנו מעריכים את עצמנו, אבל מותר לנו לכתוב רק את האמת. נגיד, כתוב לנו: "האם אתה טוב בחשבון?" ואתה יכול לכתוב "כן" או "לפעמים" או "לא". אתה חייב להגיד את האמת, אז אני כתבתי לפעמים, כי לפעמים אני טוב ולפעמים לא. עוד משהו מיוחד אצלנו זה שאין צלצולים בין ההפסקות לשיעורים. אנחנו צריכים להגיע בול בשעה לכיתה ולהסתכל על השעון למעלה ואם מישהו מאחר, אז המורה לוקחת לו 5 דקות מההפסקה. הייתי מעדיף שיהיה צלצול, כי קשה לי להסתכל בשעון וגם אני לא כל כך מבין שעון מחוגים.
.
אני אוהב בביה"ס שלי: שלא חייבים לשבת על כיסא בשיעור. מותר לשבת על הרצפה. לפעמים זה יותר נוח לי. כשאני כותב בכיסא אני יותר גבוה מהמחברת ואז הידיים שלי יותר למעלה, אבל בשכיבה הידיים שלי על הרצפה אז זה יותר נוח לי. יש אצלנו ילד אחד שהרבה פעמים הוא יושב על הרצפה. אני רק לפעמים. כשנוח לי יותר אני יושב על הכיסא.
המקצוע שאני הכי אוהב: ספורט, כי כיף לי לרוץ ולעשות דברים בחוץ, במקום כל היום להיות בכיתה ולקחת עיפרון ולכתוב. בספורט אתה מפעיל את הגוף ואתה עושה דברים יותר כיפיים מזה.
המורה האהובה עלי: המחנכת ענבר, כי היא עושה לנו את הדברים הכי כיפיים. למשל, היא נותנת לנו לפעמים לצאת לשעה החוצה ולעשות מה שבא לנו. עם כל שאר המורים אנחנו רק עושים כל מה שהם רוצים. אה, ולפעמים היא גם מביאה עוגה.
שיעורי בית: בדרך כלל אני מכין בעצמי, אבל אני קורא להורים אם אני צריך עזרה.
הזמן הפרטי שלי
------------------אחר הצהרים: החברים בדרך כלל מזמינים אותי למגרש כדורגל ויש לנו גם טרמפולינה גדולה ולפעמים יש בישוב יום קולנוע או יום ספריה. אני יוצא לבד, מסתובב בישוב ומשחק. כל החברים שלי נמצאים במרחק הליכה ממני. אנחנו נמצאים הרבה שעות בחוץ, משחקים, בונים זולות. לפעמים אנחנו אפילו יורדים לטיולים בשטח לבד.
הכי אוהב לעשות בעולם: לשחות בכינרת.
הכי אוהב לעשות עם אמא: ללכת לבד לטיול, רק אני והיא. נגיד, לגן שעשועים.
הכי אוהב לעשות עם אבא: ללכת איתו לעבודה.
הכי אוהב לעשות עם האחים: לשחק יניב (משחק קלפים).
טלוויזיה: אין בבית.
מחשב: יש מחשב אחד בבית ומותר לי בצהרים לבחור סרט אחד או תוכנית או משחק. אני אוהב לשחק במשחק תחרויות של מכוניות. זה רק בצהרים. אחר הצהרים אני כל הזמן בחוץ.
החבר/ה הכי טוב: אוריה וסיתאר. הם חברים שלי עוד מהגן.
הרגע הכי כיפי שהיה לי: בגן. זה היה בשיעור מוזיקה – היו קופסאות מפלסטיק ובתוכן סוכריות ואבקת סוכר וכל אחד בחר להיות חיה וללכת כמוה ולאכול.
הורים צריכים להיות יותר חברים או יותר מחנכים? יותר מחנכים!
חיות: יש לי חתולה ואני אוהב אותה.
מתי כועסים עלי? כשאני לא מסדר את החדר.
המטלות שלי בבית: לפעמים אני תולה ומקפל כביסה, מפנה את המדיח, מסדר את החדר.
ההמלצה שלי לספר: "הרפתקאות דוד אריה בערבות רומניה". אני ממליץ על הספר הזה כי יש בו... נגיד יש את הסיפור שהוא רכב על הענן ומצא אבן ענקית, אז זה מעניין כי אולי לפעמים גם אתה תוכל לחשוב על דברים כאלו ואתה יכול נגיד לנסות ואולי אתה תמצא אבנים יפות וגם יהיה לך כיף לטייל בטבע.
החלומות שלי
---------------הכי הייתי רוצה לשלוט בעולם, שזה אומר, נגיד, אני מבקש ממישהו להביא לי משהו – אז הוא יביא לי.
כשאהיה גדול: אני רוצה להיות שחקן כדורגל ולחיות בגיתה, כי יש לי כאן חברים טובים שכיף לשחק איתם.
לגדול או להישאר ילד לנצח? הכי כיף להיות ילד, כי אז יש לך הרבה זמן לראות דברים, יותר מאשר למבוגר, אבל הייתי רוצה גם לגדול.
טקס שינה: נשיקה וחיבוק. בלי סיפור.
תחקיר לכתבה: סיגל קפלן .
* * *
מכירים ילדה או ילד שמתאימים לפרויקט 100 ישראלים קטנים? ילדים שחיים במקום מעניין, שאורח חייהם ייחודי או שיש להם סיפור מעניין? ספרו לנו עליהם.
שלחו אלינו במייל את פרטי הילד/ה (שמות ההורים, כתובת מייל וטלפון) ונשמח להכירם ולבדוק אם אפשר לפרסם את סיפורם.
