הדפסה
לכתבה באתר
מאת כרמל חנני
קשה להאמין, אבל דווקא הזבל נעשה אחד האתגרים הגדולים הניצבים בפני ערים במאה ה-21. בתקופה שהוכתרה לא פעם כעידן הצריכה, אנחנו מייצרים יותר ויותר זבל - הישראלי הממוצע מייצר 1.9 קילוגרם אשפה ביום - אבל המקום להיפטר ממנו אוזל. כולנו שותפים ביצירת זבל, אך רק מעטים מתעסקים במה שקורה איתו אחרי שהוא נזרק לפח.
עד לפני 20 שנה רוקנו הפחים למשאיות, והתכולה נזרקה כלאחר יד במזבלה העירונית (שמוקמה בדרך כלל בשטח בשולי העיר) ונערמה שם. כך התרוממו להם הרי זבל בסמוך לערים: למשל, הר הזבל בחירייה (שמתנשא לגובה 60 מטרים), הר הזבל מחוץ לרעננה, הר הזבל בצומת סגולה ושאר גבעות טרפזיות שמלוות את הנוף הבינעירוני בצדי הכבישים. אבל ה"גבעות" הללו לא היו נטולות בעיות ומטרדים. הן פלטו ריחות קשים, גזי חממה ונוזלים שזיהמו את מי התהום ובכך הפכו למטרד ממשי. מסיבה זו פתחה ממשלת ישראל בתחילת שנות ה-90 במהלך רחב להסדרת תשתית הזבל. המזבלות נסגרו, ובמקומן נפתחו מטמנות סניטריות, שבהן הזבל מוטמן באדמה בצורה מפוקחת. מטמנות אלו מרוחקות ממקורות מים (בעיקר בצפון הנגב), יש בהן תשתית לקליטת גז מתאן ומערכת לניקוז תשטיפים (מלה נקייה ל"מיץ של הזבל"), והן מכוסות מדי יום בשכבת אדמה שמונעת גישה של מכרסמים וציפורים.
לכאורה, הבעיה נפתרה. בפועל, האתגרים רק נערמים.
ראשית, כמויות הזבל ממשיכות לצמוח (בעיקר בשל שימוש בכלים חד-פעמיים) במקביל לצמצום המקום להטמנת הפסולת. בנוסף, ההרחקה של המטמנות לפריפריה הגיאוגרפית (והחברתית) של ישראל מעוררת סוגיות של צדק סביבתי. באחד המקרים המפורסמים טענו תושבי באר שבע שהם לא צריכים לסבול לידם את האשפה של תושבי המרכז – טענה שנדחתה על ידי בית המשפט כטענת NIMBY. מעבר לכך, גם הטמנה איננה פתרון ידידותי מבחינה סביבתית, כיוון שהזבל עדיין מתפרק באדמה, והחומרים נזרקים לעד.
בעשור האחרון מתחילים במשרד להגנת הסביבה וברשויות המקומיות לקדם פתרונות מחזור כחלופה לזריקת זבל, באמצעות פיזור פחים חומים במרחב העירוני שמיועדים לקליטת פסולת אורגנית, שממנה יוכן קומפוסט, או לחלופין, פחים כחולים לאיסוף נייר שישמש לייצור נייר ממוחזר. אז תשתית הטיפול בפסולת משתנה, אבל מה עושים עם המטמנות והמזבלות הישנות, עם אותם הרים של זבל שלא נעלמים לשום מקום?
לעתים נדירות הם עוברים שיקום ומקבלים חיים חדשים כפארק עירוני (למשל, פארק נאות שקמה בראשון לציון ששוכן מעל מזבלה עירונית שנסגרה) או כגינה פורחת (כמו מזבלת חיפה או מזבלת כפר סבא הסמוכה לכביש 6). יוצא דופן הוא פארק אריאל שרון שכולל גם את הר חירייה המשוקם, בו המזבלה עברה שיקום מסיבי ושינתה לחלוטין את פניה.
הגם שחיריה הוא פרויקט דגל של שיקום מזבלות, זהו פרוייקט ייחודי שאינו מעיד על הכלל. ברוב מדינת ישראל (ובעולם כולו) הרי הזבל ניצבים חשופים במרחב הבינעירוני ומהווים תזכורת מתמדת להתנהלות הלא סביבתית שהייתה נהוגה בעבר. המטמנות שייסגרו עתידות לעבור שיקום נופי מינימלי, ובכך יסתיים תפקידן ברשת הפסולת, והן יישכחו.
בנקודה זו בזמן, שבה תשתית הפסולת משתנה, ועמה משתנה גם נוף הפסולת, צריך לחשוב באופן יצירתי על התמודדות עם תשתית הזבל העירונית. שתי דוגמאות מניו יורק ומקופנהגן מנסות להפוך את הפסולת לנכס עירוני.
פיקניק על הר של זבל
ניו יורק מייצרת 14 מיליון טונות אשפה מדי שנה. רובה משונעת למטמנות מחוץ לעיר, במחיר של כ-300 מיליון דולר. משאיות הזבל נוסעות לאורך קילומטרים רבים, מפריעות לתנועה, יוצרות זיהומי אוויר ורעש ופולטות גזי חממה. כל זה כדי שהאשפה תשונע למטמנה, שם תוכל להירקב ולייצר אפילו עוד גזי חממה. משרד האדריכלים Present Architecture חשב על פתרון יצירתי והציע להקים 10 מרכזים להכנת קומפוסט בקרבת העיר (Waterfront Compost Hub). מרכזים אלו ימוקמו על קו המים ברחבי מנהטן ויהיו בנויים משתי קומות: בקומה התחתונה ימוקם מפעל להכנת קומפוסט, והעליונה תהיה שטח פתוח לטובת תושבי העיר, שגם יוכלו לגדל שם ירקות בגינות קהילתיות שיעשו שימוש בקומפוסט המיוצר במקום.
תוכנית זו נשמעת כמעט אוטופית, מאחר שהיא מתיימרת לפתור את בעיית הפסולת של ניו יורק מחד, להפוך את הפסולת לנכס מניב מאידך, ובתוך כך לספק לתושבי העיר שטחים פתוחים טבעיים הנחוצים כל כך בנוף העירוני הצפוף. אך נדמה שהתוכנית מתעלמת מבעיה מרכזית: הריח המרתיע שנוצר בתהליך התסיסה ופירוק החומרים בהכנת קומפוסט. ריח זה מאפיין כל פסולת אורגנית שמתפרקת, והוא היה נפוץ בימי קיץ חמים ליד הר הזבל חירייה. עד כדי כך הוא הרתיע, שנהוג למקם מתקנים להכנת קומפוסט במרוחק מאוכלוסייה ולנקוט אמצעי איטום מיוחדים.
בשלב זה מדובר בפרויקט רעיוני. בינתיים, ב-2012 החלה עיריית ניו יורק פיילוט לאיסוף פסולת אורגנית מבתי התושבים, וב-2013 ף חוקקה חוק עזר מקומי המחייב אותה להמשיך בפיילוט עד ל-2015. עם סיומו תשקול העירייה את צעדיה הבאים, ולתושביה נותר לחלום על עתיד ירוק יותר לכרך הבטון העמוס.
ספורט אקסטרים על גג מפעל
בניגוד לרשת הקומפוסט המתוכננת בניו יורק, קופנהגן נוקטת גישה אחרת ומעדיפה לשרוף את הפסולת בנקודה עירונית אחת לטובת ייצור חשמל. פרויקט בתכנון משרד האדריכלים BIG מציע לעצב את המפעל, שימוקם באזור התעשייה של העיר, כמדרון סקי ענק לשימוש הקהילה. המדרון ייבנה מחומרים ממוחזרים, והגישה אליו תיעשה באמצעות מעלית לאורך הארובה של המפעל, דרכה ניתן יהיה גם להציץ לתוך המתרחש במפעל דרך חלונות שקופים. כמו כן, בראש המדרון, שיהיה אחד המבנים הגבוהים בעיר, תוצב נקודת תצפית.
גם דרך טיפול כזו עלולה לעורר בעיות סביבתיות. הפעם, במקום ריחות קשים, מדובר בפליטה של פחמן דו-חמצני כתוצאה משריפת הפסולת. לכן שוררת מחלוקת סביב הקמתם של מתקנים לשריפת פסולת בישראל, וכיום הם לא מקודמים על ידי המשרד להגנת הסביבה. עם זאת, בקופנהגן יותקנו מנגנוני סינון מיוחדים, וייעשה שימוש בטכנולוגיה להקטנת הזיהום. אין ספק כי העיצוב החדשני והשימוש המקורי כאתר סקי עשויים לרכך את התנגדות התושבים ביחס לפרויקט.
עד 2017 אמור הנוף העירוני בקופנהגן להשתנות בזכות המפעל לטיפול בפסולת, וסביר להניח שגם הנוף בניו יורק ייראה אחרת – תהא אשר תהא דרך הטיפול בפסולת שבה יבחרו.
עם זאת, שני הפרויקטים אינם מתמודדים עם בעיית הפסולת במלואה אלא מציעים פתרון נקודתי, על גבול הגימיק, למטרד נופי. תמיד טוב ליצור מרחבים ציבוריים פעילים, וכמובן שהתמודדות עם נופי פסולת עדיפה בהרבה על הזנחתם – בעיקר כשמדובר בפרויקטים שמבקשים ליצור נראות לתהליכי הטיפול בפסולת, וכך גם אולי יצליחו לגרום לציבור לחשוב לרגע על כמות הזבל שהוא מייצר. אולם כפרויקטים נקודתיים הם טרם הצליחו להתמודד עם היותה של הפסולת אתגר מערכתי, רב-ממדי, שחייב לפעול בו זמנית במספר קני מידה ושמאגד סוגיות של תרבות, כלכלה, פולטיקה, רגולציה ועיצוב עירוני.
>> עוד ב"שפת רחוב", מגזין לחדשנות עירונית
