שדרות רוטשילד, ירושלים: קיוסקים בטעם של פעם מוקמים ברחבי הבירה

ההתפתחות העירונית של ירושלים מאז מלחמת ששת הימים הובילה לניוונו של מרכז העיר. שכונות חדשות קמו בפאתי הבירה, והאוכלוסייה החזקה עזבה את מרכז העיר. בשנות ה-90 ובשנות האינתיפאדה השנייה סבלה העיר מגל פיגועי טרור, והתושבים נרתעו מהמרחב הציבורי והסתגרו בבית. אלה שאזרו אומץ העדיפו לבלות בקניון מלחה ובמרכזים סגורים ומאובטחים. בשנים האחרונות, בעקבות שורת מהלכים - בהם הפעלת הרכבת הקלה, סגירת רחובות מרכזיים לתנועת מכוניות, ביטול חניונים והעדפת הולכי רגל – מצליחות השכונות הוותיקות במרכז העיר להחזיר לעצמן את הכבוד האבוד.

אחד הפרויקטים שהפיחו רוח חדשה בירושלים הוא פארק המסילה, שתוכנן במשרד "מנעד אדריכלים" במשך יותר מעשור. הפארק הוקם הודות למאבק של תושבים שרצו להשמיש את השטח, שהוזנח מאז חדלה המסילה לפעול, בשנות ה-90. הוא ממוקם לאורך ציר הרכבת ההיסטורי, מחבר בין שכונות ומשלב בין הרקמה הבנויה לשטחי הנוף. הציר מתחיל במתחם התחנה וממשיך אל הנוף הפתוח שבדרום-מערב העיר, בואכה עמק רפאים.

• עוד פרויקטים של אדריכלות בירושלים
  

כשנחנך הפארק, נראה היה שהשימוש הקבוע בחומרים, בפרטי הריצוף ובריהוט הרחוב מעט משמים ומונוטוני. כמעט שלוש שנים מיום חנוכתו, המיזם מתגלה כהצלחה: העיצוב הקבוע משמש רקע לסוגים שונים של התרחשויות עירוניות. בחודשים האחרונים נחנכו לאורך המקטע הראשון דוכן מיצים ב"בית הנתב", ומסעדה קטנה, "תחנת אוכל" שמה, שנקראת גם על שמו של המבנה שבו היא ממוקמת - "בית הכוון". מנהל אותה אבי לוי, בוגר תוכנית הטלוויזיה "מאסטר שף". שני הקיוסקים הססגוניים האלה מצטרפים למתחם התחנה ויוצרים רצף צבעוני של מקומות שהייה, השייכים באופן בלעדי להולכי רגל. תל אביבים יכולים רק להביט ולקנא.

דוכן המיצים ב"בית הנתב". פעם היה כאן מחסן (צילום: גיל יוחנן)

תחנת האוכל ב"בית הכוון". פעם שמרו כאן הגאים של רכבות (צילום: גיל יוחנן)

הלא לכל שירייך אני קיוסק

מתכנן הערים דודו עוזיאל, עוזרו האישי של קובי כחלון, האחראי על התכנון והבנייה בעיריית ירושלים, אומר שקיוסקים כאלה אינם תופעה חדשה בבירה. "לחדשים יש אמנם סגנון פריזאי או אורבני יותר, אבל סיפור הקיוסקים בירושלים הוא לא חדש", הוא מבהיר. בספרייתו יש תיעוד נרחב של ההיסטוריה התכנונית של ירושלים, כולל המסמך "תוכנית מתאר לקיוסקים". כן, יש דבר כזה. התוכנית נוסחה בשנות ה-70, ונכתב בה: "לאשר להפקדה לתיקון תוכנית מתאר ירושלים בקשר לשימוש מסחרי בשטחים ציבוריים פתוחים (...) גודל מבנה הקיוסק יהיה בין 9-10 מ"ר. כל בקשה להקמת קיוסק בגן ציבורי תיבחן לגופו של עניין". אך התוכנית נגנזה. עוזיאל סבור שאי-אפשר היה לממש אותה, מאחר שהיא יועדה לשכונות החדשות. "קיוסקים ובתי קפה כאלה יכולים להתקיים רק במרקמים הוותיקים", הוא טוען, "היכן שהתושבים הולכים ברגל ולא תלויים ברכב פרטי".

בעקבות הצלחתם של דוכנים דומים בשדרות התל אביביות, ובראשן רוטשילד, זיהו עוזיאל וכחלון את הפוטנציאל הרדום, ולפני כמה שנים מימשו אותו בקיוסק נטוש בשדרות בן מימון בשכונת רחביה. העירייה פרסמה מכרז, והזוכה שכר את האדריכל אילן עמירב כדי שיעצב מחדש את מבנה האבן המוזנח. הקיוסק נוקה, נוספו לו גגון פלדה וכיסאות, ותוך זמן קצר הוא נעשה מקום מפגש שכונתי שוקק לסטודנטים ולתושבים ותיקים. "אחרי שהקיוסק ברחביה הצליח, הבנו שצריך עוד מקומות כאלה והתחלנו לחפש", מספר עוזיאל. "גם יזמים גילו את הפוטנציאל".

הקיוסק ברחביה במהלך השיפוץ. עיצוב מחדש, הוספת גגון פלדה וכיסאות (צילום: דודו עוזיאל)

הקיוסק כיום. "יזמים גילו את הפוטנציאל" (צילום: גיל יוחנן)

תוך כדי חיפושים נעזרה העירייה באדריכל השימור משה שפירא, שהכין את מסמכי התיעוד לפארק המסילה ולמתחם התחנה. הוא סימן מבנים פוטנציאליים לאורך הציר, ובם השניים שהושמשו לאחרונה, "בית הכוון" ו"בית הנתב". "אלה שני בניינים משנות ה-30", מספר שפירא. "'בית הנתב' שימש כמחסן, ואוחסנו בו חפצים שונים של הרכבת. ב'בית הכוון', הגדול יותר, היה מערך של הגאים. שניהם יצאו משימוש כשהמסילה הפסיקה לפעול".

תוך זמן קצר הוזנחו החללים, ונגנבו מהם חפצים היסטוריים. כאדריכל שימור, שנתקל מדי יום בשאלה מה עושים עם מבנים היסטוריים שמיועדים לשימור, שפירא מרוצה מהתהליך שעבר עליהם. "למבנים האלה כבר לא היה שום תפקיד, ובמקום שיהיו מאורות סמים, הם הפכו לשימושיים", הוא אומר. את הפארק שלאורכו ממוקמים הקיוסקים הוא מדמה לנתיב תחבורה מרכזי של הולכי רגל. "במקום נוסעים יש הולכי רגל, וגם אותם צריך לתדלק", הוא אומר בחיוך.

גם ענת צור, המשנה למנכ"ל ברשות לפיתוח ירושלים שניהלה את הקמת הפארק והמבנים, שבעת רצון מהתוצאות. היא מזהה חיכוכים חיוביים בין ההולכים והרוכבים לאורך הפארק הקווי (ליניארי), וטוענת כי "הפארק הפך למקום מפגש של כל האוכלוסיות: ערבים, יהודים, חילונים ודתיים. הציר הנגיש וחיבר בין שבע שכונות, ואנשים חזרו ללכת ברגל והתחילו לעשות ספורט". עכשיו יש לה רעיון נוסף: "ברחבי העיר ניצבים פילבוקסים, עמדות שמירה מתקופת המנדט, שאין להם שימוש. למשל, ברחוב טשרניחובסקי ובדרך חברון. אנחנו חושבים להשמיש גם אותם".

לעצור, לנוח, לשתות קפה

בנוסף להשמשת מבנים, העירייה בונה גם בתי קפה חדשים לגמרי בפארקים ציבוריים. בית הקפה הראשון במיקום כזה, שאותו תכנן האדריכל איתי אהרונסון, עומד להיחנך בקרוב בגן העצמאות, ובקרוב יוקמו בתי קפה גם בגן סאקר (בתכנון האדריכל יניב פרדו) ובגן בלומפילד (בתכנון ארד-סימון אדריכלים). "אין פארק גדול באירופה שאין בו בית קפה או נקודת ציון שבה אנשים שוהים", אומרת צור. "היום אנשים לא מביאים אוכל מהבית".

הדמיה: בית הקפה המתוכנן בגן סאקר. "לא מביאים אוכל מהבית" (הדמיה: יניב פרדו אדריכלים)

אהרונסון מסביר שבית הקפה בגן העצמאות עוצב בהתאם לתקן הישראלי לבנייה ירוקה. "הבניין תוכנן כך שהוא מוצל בצורה מיטבית כדי להקטין את השימוש במיזוג, ובמקביל מאפשר הכנסת אור טבעי ללא צורך בנורות חשמל", הוא אומר. בית הקפה ממוקם בדופן הפארק, במרחק הליכה מציר יפו, ומעודד הגעה ברגל, באופניים או בתחבורה ציבורית. בבנייה נעשה שימוש בחומרים ממוחזרים או ממוחזרים בחלקם. הפרגולה בנויה ממערכת סולארית שמפיקה אנרגיה לייצור חשמל באמצעות קרני השמש.

בעיר שתושביה גילו מחדש את הרחוב, מדוע העירייה ממשיכה לעודד מתחמי צריכה חדשים סביב ה"ארנה" או בסינמה סיטי? ירושלים סובלת מקיצוניות תהומית בין המרכז הצפוף והשוקק לבין השכונות ההיקפיות המשמימות, ובינתיים היא מצליחה להכיל הכל. יש לקוות שהקווים העתידיים של הרכבת הקלה יביאו שגשוג למרחב הציבורי גם באזורים נוספים.

סיור בביתנים החדשים בגן העצמאות, ב''ארנה'' החדשה ובעשרות מוקדים נוספים - באירועי "בתים מבפנים" המתקיימים בסוף השבוע הקרוב, בשיתוף הרשות לפיתוח ירושלים