צחי, בני האהוב, היה אחרון הנופלים בלבנון. הוא נהרג בפברואר 2000 מפגיעה ישירה של טיל נ"ט. שלושה חודשים אחרי מותו, ירדו חיילי צה"ל מהבופור.

 

"באחד מימי השבעה הראשונים, כשאני הלומת צער וטרופה מכאב, הגיעה חברה לנחם אותי. היא ניגשה אליי, אחזה בי בהתרגשות ואמרה לי בקול רועד: 'שלא תעזי לעשות את מה שאמא שלי עשתה למשפחה שלנו'. כששאלתי במה מדובר, היא סיפרה לי שהיא אחות שכולה. 'אחרי שאחי נהרג במלחמת יום הכיפורים', אמרה, 'אמא שלי קברה אותנו יחד איתו'.

 

"הדברים שלה זעזעו אותי עד עמקי נשמתי. היא סיפרה שאמה אסרה עליהם לצחוק בבית ולבשה שחורים עד יום מותה. לימים, כשהייתה אישה מבוגרת, היה להם קשה מאוד לטפל בה.

 

"הקשבתי לה, התבוננתי באחיו של צחי - עמוס, אתי וליהי - ופרצתי בבכי קורע לב, בכי שורט את הנשמה. ברגע הזה החלטתי שלעולם לא אהיה האמא ההיא ולא אעשה להם את מה שהיא עשתה בביתה.

 

"אותה חברה אמרה לי באומץ לב עוד משפט חשוב, שאינני יודעת אם מישהו אחר היה מעז לומר לי אז, באותה סיטואציה קשה. היא אמרה: 'כשאמי נפטרה, אמרתי: ברוך שפטרנו'. המשפט הזה זעזע אותי. ידעתי שאני לא רוצה שזה מה שיגידו עליי הילדים שלי, רציתי שיזכרו אותי תמיד בשמחה.

 

"הדברים שלה הדהדו באוזניי וחדרו עמוק לתוך נשמתי. עוד ב'שבעה' בעלי כינס את כולנו על קברו של צחי, חיבק אותנו, וביחד נשבענו שאנחנו ממשיכים בחיים ושנחיה אותם מתוך שמחה.

 

"ההתמודדות הייתה קשה מנשוא. בפעם הראשונה אחרי ה'שבעה', כשיצאתי למכולת, לא הבנתי איך העולם ממשיך בחייו. הבן שלי מת, איך אתם מעזים לחיות?! גם לא יכולתי לסבול שמרחמים עליי. רציתי שיזכרו את בני בגאווה. צחי השאיר לי כל כך הרבה מתנות שרציתי להפיץ בעולם. הוא לימד אותי כל כך הרבה ערכים של חסד, מסירות ושמחה. הוא עשה אותי אדם טוב יותר גם אחרי שהוא עצמו נהרג.

 

"חוויית האובדן הייתה אנושה, אבל באותה מידה הבנתי שאני מהווה מראה לילדיי. איך שאני אתנהג, כך יתנהגו גם הם. אם אהיה קורבן, גם הם יהיו קורבן.

 

"במהלך החודש הראשון אחרי האסון, ליהי, בת הזקונים שלנו שהייתה אז בכיתה ו', הביאה לי יום אחד שפתון, הסתכלה בי בעצבות נוראית, ואמרה: 'אמא, אני רוצה את האמא האחרת שלי'. אתי, בתי, הביאה לי עיפרון שחור לעיניים ואמרה: 'אמא, תתאפרי'. אריה בעלי דאג כל הזמן לשמר את אחדות המשפחה. עד היום הוא אומר שעדיין לא מצא זמן להתאבל.

 

"השנה הראשונה פצעה את הנשמה. עברתי ייסורי גיהינום שאי אפשר לתאר במילים. הזמן לא מקהה את הכאב, הוא מחדד ומלבן אותו כמו שיפוד, אבל הוא מלמד גם להתמודד. צחי, שהיה פילוסוף ואדם מצחיק, אמר פעם לחבריו, כי אדם, שהוא יציר הבריאה, לא יכול להיעלם סתם ככה, הוא בטח משנה מצב צבירה. המשפט הזה נשאר חקוק בי אחרי מותו.

 

"אני מתאבלת על צחי בשמחה. הוא נמצא בספר שכתבתי, בציורים שאני מציירת ובתערוכות שאני עורכת לזכרו. הוא קיים בצבעים השמחים שאני בוחרת, בקרן המוזיקה שייסדנו על שמו בדימונה, בהרצאות שאני נושאת בפני הורים שכולים. באחד מטקסי הזיכרון הקריא שמעון פרס אחד משיריי: 'ויותר לא אחבק אותך'. רז חג'ג', שהיה חובש בגבעתי וחברו הטוב של צחי, הקים להקה לאחר שצחי מת. הוא רצה להמשיך את המנגינה של צחי שנקטעה. בסרט 'בופור', דמותו של יונתן שפיצר נבנתה על פי דמותו של צחי ואנחנו נסענו לברלין יחד עם יוצרי הסרט כדי לקבל את פרס 'דב הזהב'. בכל רגע אני מגלה עוד משהו על צחי שלי, מבינה כמה אמיץ היה וכמה מסור ואיזה גיבור היה בני.

 

"שנה לפני האסון, כשעבדתי כגננת, כתבתי ספר על ילד בשם יוסי שרואה שהמדינה שלו עצובה ומנסה לשמח אותה. קראתי לספר 'מתנה למדינה'. הספר נכנס לאסופה של יוזמות חינוכיות במשרד החינוך. במהלך ה'שבעה' קפץ הסיפור למוחי וכתבתי אותו כשהפעם יש בו גיבור אחר: צחי איטח. הספר זוכה להצלחה גדולה בגנים ובבתי הספר וחני נחמיאס עיבדה אותו להצגת ילדים.

 

"מאז מותו של צחי אני חיה בין שני עולמות. המוות הוא חלק מחיי, אבל בחרתי לפרוש את ידיי כלפי השמש ולומר לה: 'חממי אותי. אני רוצה, אני ראויה'. אני מתרסקת, וקמה בכל פעם מחדש, ממש כמו בשורה שכתבתי 'ויותר לא אכאב מכאב אובדנך'. אני מתה הרבה פעמים בחיי, ואני מחיה את עצמי בשביל צחי ובשביל הילדים שלי. יש משפט של אלתרמן שאומר: 'להביט לא אחדל, ולנשום לא אחדל, ואמות, ואוסיף ללכת'. אני חיה לאורו של המשפט הזה".

 

השורה התחתונה:

 

"אחרי שנים רבות הבנתי שאותה חברה שבאה אליי לאחר מותו של צחי העניקה לי מתנה אדירה. היה בי צורך עז לפגוש בה מחדש ולהגיד לה תודה, וכך עשיתי. הודיתי לה על שנתנה לי מתנה ענקית, שאותה אני מעבירה עכשיו הלאה, להורים שכולים אחרים".

_________________________________________________________________________________________________________________________________________

 

 

מה הסיפור שלכם?

 

אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו- צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: farkash33@gmail.com

_________________________________________________________________________________________________________________________________________

 

 

לכל אדם יש סיפור: