"בית ילדותנו בנוף-ים של שנות החמישים היה קטן מאוד. שני חדרים בסך הכל, שאחד מהם שימש אותי ואת אחי והשני היה סלון שבלילה הפך לחדר השינה של ההורים. היו גם מטבחון קטנטן, מבואה, שירותים, מרפסת גדולה וחצר ענקית מלאה בעצי פרי למיניהם: שזיפים בכל מיני צבעים, שסק, גויאבות ועוד, מעין גן עדן קטן של חיים כפריים.

 

"הוריי, שעלו מצ'כוסלובקיה, היו אנשים יוצאי דופן, שרק רצו לעזור לכולם התכונה העיקרית שלהם הייתה נתינה מוחלטת, מכל הלב, גם לחברים וגם לזרים. אל ביתנו בשכונה הקטנה נהרו אנשים שסבלו ממצוקות שונות, ואמא שלי הייתה מקשיבה ובערב מספרת לאבי, שהיה מוצא פתרונות מעשיים.

 

>> לעוד סיפורים מרגשים, לחצו כאן

 

"יום אחד בחופשת הקיץ, בשנת 1957 או 1958, כשהייתי כבת עשר וחצי, הגיעה אלינו ילדה קטנה שסיימה כיתה א'. הוריי הציגו אותה בפניי ובפני אחי ואמרו שמעתה היא תגור איתנו ותהיה לנו כמו אחות קטנה. היא הייתה רזה ונמוכה, בעלת שיער בהיר, חמודה מאוד, נשמה טובה וביישנית. הוריה, עולים מהונגריה, נסעו לארה"ב בניסיון למצוא מרפא למחלתה הסופנית של אמה.

 

"ד' (השם המלא שמור במערכת) שהתה אצלנו במהלך החופשה, וחזרה לביתה עם שובם של הוריה. כמה חודשים לאחר מכן נפטרה האם, והאב השבור נזקק לזמן כדי להתאושש. הוא החזיר את ד' לביתנו ונסע לארצות הברית, והיא נשארה אצלנו במהלך שנת הלימודים ולמדה בבית הספר היסודי בשכונה.

 

"זאביק אחי ואני שמחנו שיש עוד ילדה שישנה איתנו בחדר. היא לימדה אותנו את תפילת 'שמע ישראל' ו'אדון עולם'‬ ובכל לילה התפללנו יחד לפני השינה. היחסים בינינו היו יחסים אמיתיים של אחים - יחסי אחים בוגרים ואחות צעירה. לקחנו אותה איתנו כשהלכנו לפגוש חברים, כמו שהיה נהוג באותם ימים, והגנו עליה מפני ילדים שאיימו עליה או לעגו לה. כששאלו מי היא בשבילנו, אמרנו שהיא בת דודה שלנו או אחות קטנה. בד בבד הקנטנו אותה, לגלגנו עליה וכינינו אותה בשמות כמו 'פנקוקית'‬ מהמילה מפונקת, 'יללנית' ועוד שמות מסוג זה, כי ד' בכתה הרבה ואמא שלנו בילתה זמן רב בהרגעתה.

 

"ד' עצמה הייתה ילדה עם לב גדול ורחב. היא חילקה בנדיבות את כל מה שקיבלה, את הממתקים והמתנות. אני זוכרת שאביה הביא לה פעם בובה גדולה וטרנזיסטור מארה"ב. זו הייתה הפעם הראשונה שראינו רדיו שאפשר ללכת איתו ברחוב, בלי חוטי חשמל.

 

"לפני בואה של ד', הורינו ערכו איתנו שיחה, הסבירו את מצבה וביקשו שנתייחס אליה היטב. ואכן, אהבנו אותה מאוד, אבל כנראה גם קינאנו בה על כל המתנות שקיבלה מדודיה וגם מאביה, שחזר בינתיים מחו"ל. הרגשנו לפעמים שהיא גם לוקחת מאיתנו את תשומת הלב של אמא.

 

"אני מניחה שלא הבנו את המצב לאשורו. לא הבנו שהיא ילדה קטנה שנאלצה פתאום להתמודד עם שינויים כה משמעותיים בחיים - אמה נעלמה לבלי שוב, אביה נסע רחוק, והיא נמצאת לבדה במשפחה זרה. לעתים, כשהיא בכתה בשקט בלילה, היה לבנו נכמר והבטחנו זה לזה שלא נציק לה יותר, עד הפעם הבאה.

 

"את הפרידה ממנה אני לא זוכרת. אחרי שנה ומשהו היא עזבה אותנו וחזרה למשפחתה. מאותו יום לא ראינו אותה.

 

"שנים לא רבות לאחר מכן נפטרה אמי בפתאומיות. מאז שגילתה שכל משפחתה נספתה בשואה, היא סבלה מלחץ דם גבוה. לילה אחד, בדרך לבית החולים, לבה קרס והיא נפטרה. מותה הותיר אותנו כואבים מאוד. מצאנו את עצמנו, זאביק ואני, עומדים במקום שבו עמדה ד' - יתומים מאם".

 

השורה התחתונה:

 

"ד' צריכה להיות היום בסביבות גיל שישים. כל מה שידוע לנו הוא שם משפחתה ושם אביה. אחי ואני גם זוכרים שהוא הגיע תמיד לביתנו באופנוע עם סירה, ידוע לנו שהוא התחתן מחדש ונולדו לו עוד ילדים, וכן ידוע לנו שהם התגוררו ביד אליהו.

 

"היום, אחרי חמישים שנה, אנחנו, זאביק מאירי ודבוריק לבית מאירי, רוצים מאוד לפגוש את ד', אחותנו הקטנה. אנחנו מבקשים לדעת מה עלה בגורלה, ובעיקר אנחנו רוצים לבקש את סליחתה על התנהגותנו כלפיה. שמה עולה מדי פעם בשיחותינו, ואנחנו נזכרים בה בגרון חנוק ובדמעה. אנחנו מקווים שנצליח יום אחד לפגוש בה ולומר לה את כל זאת".

 

דבוריק הר-פז:‭.054-7996626 ‬

_________________________________________________________________________________________________________________________________________

 

מה הסיפור שלכם?

 

אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו- צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: farkash33@gmail.com

___________________________________________________________________________________________________________

 

 

לכל אדם יש סיפור:

  • פגע ונתפס: מצאה את הנהג שדרס אותה