הטיול להר האסור: כך מצאתי את עצמי בשבי הלבנוני

"אני בן למשפחה מרוקאית מרובת ילדים מהיישוב שלומי הנושק לראש הנקרה. המקום מוקף ביערות מדהימים ביופיים, ריח גלי הים מגיע עד הבית, ואפשר לראות ממול את רכס ההרים עד לגבול הלבנוני. אני זוכר שכילד התפעלתי במיוחד מהר אחד שמתנשא לגובה 400 מטר. קראנו לו 'ההר האסור' ובבית הזהירו אותנו שלא נתקרב אליו.

"שבת אחת בחופש הגדול של 1963, כשהייתי בן 13, החלטתי שאני מוכרח לעלות על ההר האסור. קבעתי עם רפי ומכלוף והתפלחנו מוקדם מבית הכנסת. אמא, שחשבה שאנחנו הולכים כרגיל לים, הכינה לנו כריכים, ואנחנו יצאנו לדרך. תוך שעה בערך היינו כבר למרגלות ההר. התחלנו לטפס לאט לאט. זו הייתה הפעם הראשונה שהתרחקנו ככה מהבית. שלומי הלכה והתרחקה מהעין. מימין ראינו את שיפולי ראש הנקרה נשפכים לתוך הים, ומשמאל את קיבוץ חניתה, קיבוץ איילון, מושב יערה, קיבוץ מצובה. האוויר הפך נקי וצח ונשמנו אותו מלא הריאות. ההר היה מלא עצי אורן קטנים ופרחים שמעולם לא ראינו. זה היה גן עדן עלי אדמות. הלכנו כשיכורים בתוך כל היופי והשקט הזה.

"כשהגענו לחצי ההר החלטנו לנוח ולאכול ליד איזה סלע. צחקנו והשתוללנו קצת, שרים שירים של דרורה חבקין כמו 'שני חברים יצאו לדרך', ואז, לפתע, שמענו קול של גבר שואל בערבית: 'ילדים, מה אתם עושים פה?' ומולנו נעמד חייל עם רובה בידו. אמרתי בעברית שאנחנו משלומי וסתם משחקים קצת. הוא לא הבין מילה וקרא לנו בערבית 'תעל הון' (בואו אליי). כשניגשנו אליו, הוא חיבק אותנו וסימן לנו לעקוב אחריו. עוד לא הבנו מה קורה. חשבנו שאולי הוא דרוזי, לא היה לנו מושג שמדובר בחייל לבנוני. 

"אחרי כמה מטרים הגענו לעמדה צבאית מבוצרת, שעליה התנופף דגל לבנון. נבהלנו, אבל החיילים היו ידידותיים והביאו לנו מים ואוכל ואפילו סוכריות. אחרי חצי שעה הגיע טנדר צבאי. אמרו לנו לעלות והתחלנו לנסוע. שאלנו אם אנחנו נוסעים הביתה, והם הנהנו בראש לחיוב. בדרך הם נתנו לנו לגעת ברובה ואנחנו לימדנו אותם משחקים שידענו מהבית.

"תוך כדי נסיעה שמתי לב שהנוף שונה, שהשלטים כתוב בים בערבית ושהכבישים לא דומים לשום דבר שאני מכיר. גם הצמחייה הייתה שונה, עשירה וירוקה יותר. אחרי שירדנו מהרכס, הטנדר נעצר בצומת, החיילים דיברו עם מישהו בקשר, ואז כיסו את עינינו בכאפייה ואמרו לנו לא לדבר. הנסיעה התארכה מאוד, ואני הרגשתי שהכל באשמתי כי הטיול להר האסור היה הרעיון שלי.

"כשהטנדר עצר סוף סוף הורידו לנו את כיסוי העיניים והכניסו אותנו לבניין משרדים, לחקירה. עוד לא ידענו אז שהגענו לעיר צור. החקירה עצמה הייתה מגוחכת. הייתי רק בן 13 והם שאלו אותי כמה מטוסים יש לצה"ל או כמה חיילים יש בקיבוץ מצובה וכאלו שטויות.

"אחרי התחקור העלו אותנו על קומנדקר צבאי ונסענו שעתיים עד שהגענו לבסיס צבאי גדול, שם כבר הייתה המולה רצינית סביבנו. הציבו עלינו שומר חביב שנתן לנו חוב מוס לבנוני בטעם גן עדן, כלי מיטה ומגבות. הערב כבר ירד, והבנתי שאנחנו לא חוזרים הביתה. ריחמתי על אמא שלי, ופחדתי מהמכות שאני הולך לחטוף מאבא. ככה העברנו את הלילה ואת היום שאחרי. השומר לימד אותנו משחקי אצבעות, השתתף במלחמות הכריות שעשינו וגם הראה לנו איך מנגנים על דרבוקה. שאלנו כל הזמן מתי יגיעו חיילים לקחת אותנו הביתה, אבל לא היו לו תשובות. רק הבנו שאנחנו כבר לא בצור אלא בצידון.

"ביום שני בבוקר הגיע סוף סוף טנדר לקחת אותנו הביתה. השומר שלנו התלווה אל החיילים. הנסיעה הייתה ארוכה ובדרך שרנו שירי ארץ ישראל ולימדנו את החיילים לשיר איתנו. כשהגענו לנקודת הגבול, השומר נפרד מאיתנו בנשיקה ובברכת 'אללה מעכום' (אלוהים איתכם) וראיתי על הפנים שלו שהוא עצוב. משם לקחו אותנו חיילי האו"ם, ואחרי בדיקה רפואית קצרה המשכנו ארצה.

"את השלט הראשון שראינו בעברית לא אשכח: 'זהירות, גבול לפניך'. היינו מאושרים, הגענו הביתה. בגבול ראש הנקרה חיכה לנו צבא שלם של עיתונאים וצלמים, ממש הוליווד. הסבירו לנו שנחטפנו על ידי הצבא הלבנוני ושהיינו שבויים.

"חודש לפני שפרצה מלחמת ששת הימים, כשהייתי כבר חייל צעיר בקורס מ"כים, חזרתי שוב להר עם חברים והצטלב מתי. באתי לסגור מעגל. מאז לא חזרתי לשם".

השורה התחתונה:

__________________________________________________________________________________________________________

מה הסיפור שלכם?

אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו- צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: farkash33@gmail.com

___________________________________________________________________________________________________________

לכל אדם יש סיפור:

• כבוד עצמי: ברחה מהבית כדי להגשים חלום
• כאב של אמא: הסגירה את בנה כדי להצילו מסמים