הדפסה
לכתבה באתר
היא זכרה שכבר ראתה אותם, את בני הזוג שבאו מספר פעמים לבית היתומים שבו חייתה. כמו כל הילדים סביבה ידעה כי אנשים שבאים לבקר שם אמורים לצאת בסופו של דבר עם ילד. בכל פעם, אחד מהם מצא לעצמו הורים. וגם היא רצתה. רצתה מאוד הורים משלה.
>> לעוד סיפורים מרגשים, לחצו כאן
"באחד מביקוריהם ניגשתי אליהם. התיישבתי בטבעיות על ברכי האישה. 'קחי אותי', הפצרתי כמעט בלי קול, ובעיניי ניבט עצב מהול בתחינה. השכלתי, בגילי הרך, לקרוא את המצב העדין והחלטתי לפעול כדי לצאת מן המקום המנוכר לחיק משפחה חמה ואוהבת," כותבת חוה שחר בספרה "קחי אותי," שיצא לאור בימים אלה בהוצאת "דוקוסטורי בע"מ."
בני הזוג נעתרו לבקשתה של הילדה בת החמש וחצי, שכמהה לאהבה. שנתיים וחצי לאחר שנכנסה לבית היתומים, יצאה ממנו עם הזוג שהיה אמור להיות אמא ואבא החדשים שלה.
"אבל התקוות הגדולות התנפצו לרסיסים בתוך זמן קצר," היא אומרת היום, 57 שנים לאחר שהגיעה לקיבוץ בו התגוררו הוריה המאמצים. "מעולם לא קיבלתי מהם אהבה ויחס של הורים. במשך כל השנים היה בינינו רק ניכור. לא חיבוק או נשיקה, לא עידוד או התעניינות. כל חיי איתם נשארתי זרה."
אני זוכרת פגישות עם אבי
אנחנו יושבות בדירת היחיד של חוה שחר (62) בקיבוץ להב, ביתה האמיתי מאז שהגיעה לשם כחיילת לפני 42 שנים. מסביב פורחת גינה יפהפייה. בחדר השינה מתכרבלת החתולה הסיאמית בולינגו, ובשמש החורפית מתחממת סופה, כלבה קשישה ובהירת שיער.
מהקיר בחדר המגורים ניבטות שתי תמונות של אישה עם רעמת שיער ג'ינג'ית, דמות מוכרת בתקשורת: תמר גולן, העיתונאית והדיפלומטית הישראלית שאפריקה הייתה ביתה השני ואשר כיהנה בין השאר כשגרירת ישראל באנגולה. את שבע השנים האחרונות של חייה היא בילתה בבית שבנתה בקיבוץ להב. במחווה יוצאת דופן איפשר הקיבוץ לתמר, שהייתה חברה בו בשנותיו הראשונות, לממן בנייה של בית פרטי ולהתגורר בו. הגינה מסביב לבית הזה הייתה הזרז לקשר מיוחד במינו שנרקם בינה ובין חוה שחר, קשר שנגדע בהתאבדותה הדרמטית של גולן לפני שלוש שנים.
"תמר הייתה אמי השלישית, אחרי אמי הביולוגית והאם המאמצת, והיא הייתה המשמעותית מבין שלושתן," אומרת חוה. "היו לנו רק שבע שנים יחד, אבל במהלכן הרגשתי בפעם הראשונה מהו קשר אמא-בת. כשהיא נפרדה מאתנו, התייתמתי, ובעצם לראשונה בחיי חשתי אובדן אמיתי."
11 חודשים לאחר מכן היא התייתמה מאמה הביולוגית, שנפטרה בגיל ,93 ואשר הקשר איתה חודש רק בהיותה אדם בוגר. חודש לאחר מכן נפטרה גם אמה המאמצת, אף היא בגיל .93 בתוך שנה איבדה חוה שלוש אמהות.
בתהליך הקשה של עיבוד האבל היא החליטה לכתוב את ספרה. בעמוד הראשון היא מקדישה אותו להוריה הביולוגים, ברנרד שטרק וסלה שרה ברנזון. היא נולדה בחורף 1952 בחדרה, וקיבלה את השם חיה בלה שטרק ("שיניתי לחוה כשהתבגרתי") אמה הייתה בת 33 כשילדה אותה, האב היה בן .66 הם לא נישאו מעולם והיא הייתה בתם המשותפת היחידה. מרסיסי מידע למדה ששניהם היו ניצולי שואה. לאב, ככל הנראה, הייתה משפחה קודמת. איך הגיע למנזר שבו הייתה סלה הצעירה? למה בא לשם? איך קרה שלקח אותה איתו ויחד עלו ארצה?
"ייתכן שהוא היה הדוד שלה והגיע אליה כשחיפש ניצולים מהמשפחה," אומרת חוה בהיסוס.
במציאות, הם היו אנשים הרוסים נפשית ופיזית, שלא הצליחו לתפקד עם התינוקת שנולדה להם.
"כשהייתי בת שלושה חודשים, השכנים שמעו בכי בלתי פוסק של תינוק מהצריף של הוריי. אנשי הרווחה שהוזעקו מצאו תינוקת מוזנחת, אמא לא מתפקדת ואבא קשיש, שלא יכלו לטפל בי'. היא הוצאה מרשות הוריה בצו בית משפט ושוכנה במעון לילדים. בגיל שלוש הועברה לבית יתומים בירושלים ויועדה לאימוץ.
מילדותה המוקדמת אין לה זיכרונות. בטח לא מהוריה שמהם הופרדה בגיל שלושה חודשים. גם את הסיפור על הבחירה בה בבית היתומים שמעה לימים מאמה המאמצת. אפילו התצלום הראשון שבאלבומה הוא מגיל שש, כחצי שנה לאחר שהגיעה לקיבוץ.
מתי הבנת שאת מאומצת?
"מהרגע שהם לקחו אותי. גם לא נתנו לי לשכוח את זה. רציתי לקרוא להם אמא ואבא מהרגע הראשון, והם דרשו שאקרא להם בשמותיהם."
הוריה המאמצים, היא אומרת, סיפרו לה שאמה מתה, "אבל כל השנים הייתה לי תחושה לא מוסברת שמסתירים ממני. לימים שמעתי שאמי הגיעה פעם לקיבוץ ודרשה לפגוש אותי. כשאמרו לה שאני ישנה, היא הלכה ולא שבה. "היום אני יודעת שאמי ואבי הביולוגים, כל אחד מהם לחוד כי הם כבר לא גרו יחד, הגישו בקשות להחזיר אותי לרשותם. אבי זכה בתביעה, ואני אכן הועברתי אליו לתקופה קצרה, אבל זה לא הצליח. גם הוריי המאמצים הגישו בקשה לקבל אותי, והוחזרתי לקיבוץ.
"במשך שנתיים, עד גיל שמונה, אני זוכרת פגישות עם אבי, שאליהן לקחה אותי האם המאמצת. הוא היה מבוגר, זר ומוזנח, וכשנישק אותי לא היה לי נעים. אחרי כשנתיים הוא הפסיק להופיע. התברר שחלה. הוא נפטר בגיל ,76 כשהייתי בת עשר. ההורים המאמצים קיבלו מברק והודיעו לי, וזה לא עשה לי כלום. שנים לא ידעתי איפה הוא קבור. רק בשנת 2000 החלטתי לחפש דרך חברה קדישא ומצאתי את קברו בפרדס חנה. מאז אני פוקדת אותו מדי שנה ושמה זר לאדם שלא הכרתי."
החיים עשו אותי מחוספסת
כנערה, היא השקיעה בספורט את החסכים הרגשיים והתסכולים מהלימודים וזכתה להערכה בגיל 16 החלה להתאמן בהטלת כידון ומהר מאוד הגיעה להישגים יוצאי דופן, עד שהפכה לאלופת ישראל לנערות בשנת .1970
"שברתי שיא שלא נשבר 15 שנה והחזקתי בו שבע שנים," היא גאה לספר. "אני נמוכה, לא בדיוק מה שמצפים ממטילת כידון, אבל חיפיתי על הגובה במהירות, בכוח ובקואורדינציה." כספורטאית מצטיינת הוצע לה לשרת כמד"סית, אך היא סירבה והגיעה לחיל החימוש. בעקבות שירות מתסכל, ביקשה להישלח לשל"ת (שירות ללא תשלום) ובחרה בקיבוץ להב.
"נסעתי לשם באוטובוס, וכששאלתי מתי לרדת, הנהג אמר לי: 'אני נוסע לשם'. זה היה עמית ויינשטיין, חבר הקיבוץ, שהוא ואשתו זוקה (זהבה) פתחו בפני את לבם וביתם והפכו למשפחה שלי מאז ועד היום. כשהגעתי, היו להם שתי בנות. מאז נולדו עוד שלושה ילדים והגיעו נכדים, ואני חלק בלתי נפרד מהמשפחה המורחבת הזאת. להב הוא קיבוץ מחבק. אחרי שנת שירות החלטתי שזה יהיה ביתי לתמיד."
זה למעלה משלושים שנה היא עובדת בנוי. מכסחת את הדשאים הציבוריים בקיבוץ, מנקה שטחים מעשבי פרא, גוזמת. "אי אפשר לעבוד עם צמחים בלי אהבה. לראות שהצמחים ששתלת מלבלבים, פורחים, נותנים פרי – אין דבר מהנה יותר מזה. באופיי, אני מאלה שאוהבים תוצאות מהירות, וזה ממש מתאים לי."
בגיל 28 נוצר קשר בינה ובין דודתה הביולוגית, שגילתה לה כי אמה חיה ומאושפזת במוסד. חוה נסעה לפגוש אותה. "לא ידעתי למה לצפות. איך תיראה אמא שלי? איך היא תגיב כשתשמע שאני בתה? איזו אישה אפגוש? כשאמרתי לה: 'שלום, אני הבת שלך' היא שתקה ואחר כך אמרה: 'לא. אני מכירה תינוקת בת שלושה חודשים'. הספק שאני אכן בתה ניקר בלבה עד מותה," אומרת חוה, שהמשיכה לבקר את האם עד שנפטרה. "שישים שנה חיה אמי במוסדות לחולי נפש. שעות ארוכות היא ישבה וסרגה, וכשסיימה, פרמה והתחילה מחדש."
בשנת 2002 הגיעה לקיבוץ תמר גולן, שסיימה את שירותה כשגרירת ישראל באנגולה. "סביב ביתה הייתה צמחייה עשירה, וכשהגנן שלה פרש, חברה מהקיבוץ הציעה שהיא תיעזר בשירותיי. יום אחד היא הזמינה אותי לקפה ואני גיליתי בית יוצא דופן, עמוס בפסלים ובתמונות מאפריקה. תמר הייתה אנינת טעם, עם חוש מדהים לעיצוב. לאט לאט הוזמנתי אליה שוב ושוב, ואז סיפרתי לה את סיפור חיי. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותה בוכה. מאז הקשר בינינו התהדק."
איך הייתה מערכת היחסים ביניכן?
"משהו שלא חוויתי מעולם. היא פינקה אותי, חיבקה, נישקה, הביאה לי מתנות, לימדה אותי להתלבש, להתנהג בנימוס, להיות יותר מתונה ורכה, כי החיים עשו אותי די מחוספסת. כשהגיעו אליה אורחים מחו"ל, עזרתי לה ולמדתי את סודות האירוח והדיפלומטיה. היא פתחה לי עולם ומלואו.
"הצורך שלה בבת היה לא פחות מאשר הצורך שלי באמא. ועם זה שהיו ניגודים גדולים בינינו, משני הצדדים הייתה אהבה חזקה מאוד.
"תמר השפיעה גם על צעדים משמעותיים שעשיתי ביחס לשתי האמהות שלי. בעידודה, ביקשתי וקיבלתי אפוטרופסות על אמא, משהו שבמשך שנים חששתי לעשות כי בכך בעצם לקחתי עליה אחריות. שנתיים אחר כך נפגשתי עם אמי המאמצת לאחר שנים של ניתוק."
לא נפגשת כל השנים עם הורייך המאמצים?
"בשלב מסוים בחיים, אחרי ניתוק ארוך, כתבתי להם מכתב קשה שבו שטחתי את טענותיי ואמרתי שאני מוכנה להיפגש. כשהגעתי, קיבל את פני רק האבא, שהכחיש בצורה גורפת את כל הדברים שכתבתי. כששאלתי למה בכלל הם אימצו אותי, הוא ענה: 'ריחמנו עלייך'. אחרי שבע שנים, כשהוא נפטר, אלמנתו סידרה את חפציו ומצאה את מכתבי. התברר שהוא לא סיפר לה לא על המכתב ולא על פגישתנו בכל זאת היא לא יזמה פגישה וגם אני לא יזמתי רק ב-,2006 בזכות תמר, הייתה בינינו פגישת פיוס, ביוזמתי."
אחרי שבע שנים של קשר עמוק עם תמר, התברר לה כי היא חולה מאוד. "היו לה כאבי תופת בעמוד השדרה ולא היה אפשר לעזור לה. במכתבי הפרידה שלה היא כתבה שהיא עייפה מהחיים ומהמצב."
ידעת שהיא מתכוונת להתאבד?
"האמת היא שהיו רמזים, אבל לא קלטתי ואולי לא רציתי להבין. ביום הולדתי ה-59 בפברואר ,2009 אמרתי לתמר: 'בשנה הבאה נחגוג בגדול', והיא ענתה: 'אני לא אהיה'. הייתי בהלם, אבל לא שאלתי למה התכוונה. פחדתי. לא הבנתי שכעבור חודש היא כבר לא תהיה."
"בשלהי חודש מרץ 2011 נכנסה תמר לחדר שהזמינה מראש בבית מלון בחיפה. היא נסעה לבית העלמין בעיר להיפרד מהוריה ומבעלה אביהו (שנהרג בתאונת דרכים באפריקה. צ"ר). כשחזרה, ניתקה את הטלפון בחדרה במלון. איש לא הורשה להיכנס לחדר עד יום רביעי ב-12 בצהריים, שעת הפינוי. אז מצאו אותה מוטלת על המיטה, ללא רוח חיים, ומכתבים למרגלותיה."
ומה קרה לך?
"תמר הורישה לי את החתולה בולינגו - אהבת חיי, בסווהילית - וכתבה שאקח מה שאבחר מהדברים שלה. לקחתי כוננית, ציור, בגדים ואת התיק שהיה איתה כשנפרדה מאתנו. אני הולכת איתו כל הזמן. בעזרתו אני מרגישה שתמר צמודה אלי.
"בחודשים הראשונים מילאתי דפים במכתבים אליה. התרחקתי מאנשים והעדפתי להתבודד. חצי שנה לאחר מותה הרגשתי שאני לא מסוגלת להתמודד בכוחות עצמי. הציעו לי להיפגש עם אראלה מקיבוץ שובל, מטפלת בשיטה טיבטית, שמלווה אנשים במחלה ובאובדן בשיטה שנקראת 'מלווה מסע'. שנה ורבע נפגשנו, ובעזרתה התגברתי לאט לאט על מותה של תמר."
לא נישאת ולא הבאת ילד לעולם. מבחירה?
"בגיל 28 חשבתי על כך. עבדתי אז מחוץ לקיבוץ ופגשתי בחור מקסים, נשוי, שהיה מאוהב בי והיה בינינו רומן. סיפרתי לו את הסיפור שלי והוא הסכים להביא איתי ילד לעולם, בלי התחייבות. אבל פתאום נרתעתי. חששתי מאוד שמא יקרה לי מה שקרה לאמא שלי, שאולי הכל התחיל אצלה בדיכאון לאחר לידה. החלטתי לוותר."
ואת לא מתחרטת?
"לא הרגשתי שאני מסוגלת להעניק לילד את מה שהוא צריך: פינוק, רוך, חיבוק, חום. לא ידעתי איך עושים את זה, כי לא קיבלתי את זה."
בספר את כותבת על הורייך הביולוגיים באמפתיה, על תמר גולן באהבה רבה, ועל הורייך המאמצים בכעס גדול
"כשהחלטתי להוציא לאור את הדברים סיפרתי על כך לבן של הוריי המאמצים. כשהגעתי הוא היה כבר במוסד החינוכי, כמעט לא נפגשנו, והוא גם לא ידע על יחסם אליי. כשהודעתי לו שאני הולכת לכתוב דברים קשים על הוריו, הבטחתי שלא אציין את שמותיהם ולא את שם הקיבוץ, והוא נתן לי את ברכת הדרך. הוא אמר: 'אם זה יעשה לך טוב, אין לי בעיה'".
והספר עושה לך טוב?
"כשהחזקתי את העותק הראשון שלו וראיתי את שמי כתוב על הכריכה, אמרתי לעצמי: 'עשיתי את זה. סגרתי את כל המעגלים. הגעתי לקו הגמר במסע'".
__________________________________________________________________________________________________________
עוד באנשים:
- ניסה להציל את אחותו ממוות, אך לא הצליח
