דיאלוג בחשכה: מעצב האופנה שהתעוור בפתאומיות

בוקר אחד לפני שנה חשך עליו עולמו של מארצ' משיח. מעצב האופנה הישראלי המצליח, שחי בברלין שלושים שנה והלביש מאות נשים יפות ברחבי העולם, פקח את העיניים וגילה מסך כהה שמכסה את שדה הראייה שלו.

"נבהלתי נורא", הוא מספר. "זה היה בבוקר אחד בינואר, וערב קודם, כשביליתי במסיבה עם חברים, הרגשתי הפרעה בראייה אבל זה לא נראה לי מדאיג. בבוקר כבר מיהרתי לבית החולים. הבדיקה העלתה שאיבדתי שישים אחוז מכושר הראייה. עברתי סדרה מתישה של בדיקות, ובסופן נקבע שעצב הראייה שלי נפגע באופן בלתי הפיך מסיבה בלתי מוסברת. בימים שלאחר מכן חלה עוד הרעה במצב. כל הטיפולים שעברתי לא הועילו. התברר לי שמדובר בתופעה נדירה, וביום אחד השתנו חיי. הפכתי לעיוור".

לא היו אותות מוקדמים לאובדן הראייה?

"בחודשים שקדמו לעיוורון הרגשתי הידרדרות כלשהי, אבל לא באופן שעורר בי חשד. הבוקר שבו התעוורתי היה שוק מוחלט".

מה הסבירו לך הרופאים?

"בהתחלה הם שלחו אותי לבצע את כל הבדיקות האפשריות. כשלא מצאו את הסיבה, שלחו אותי למחלקה הנוירולוגית והעבירו אותי תהליכים שונים, כולל הזרקות של קורטיזון וניקוי הדם בעזרת קתטר (צנתר) שמוחדר ללב.

"מדובר בטיפול שכרוך בכאבי תופת, אבל אחרי הטבה קצרה שוב הידרדרה הראייה והפעם באופן חמור יותר. הרופאים העלו כל מיני השערות, אבל הסכימו על כך שעצב הראייה שלי דועך מסיבה לא ידועה וקבעו פה אחד שזה פנומן שאין לו הסבר מדעי ברור.

"הקשבתי להם, ועולמי חרב עליי. שכבתי בבית החולים, בחוץ ירד מבול, שמעתי את הגשם אבל לא יכולתי לראות כלום, ובכיתי. ריחמתי על עצמי, כעסתי, ובעיקר פחדתי מאוד. אחרי שבוע הגיעו למסקנה שלקיתי בנוירופתיה אופטית פרוגרסיבית (Neuropayhy progressive optic), שמתאפיינת בנזק בלתי הפיך לעצבי הראייה ובעקבות זאת לעיוורון, וכתבו לי מכתב שבצער וביגון משחררים אותי.

"הרופא הגרמני שליווה אותי ראה שאני מרוסק נפשית ואמר לי: 'קח כמה חודשים, תנסה להסתגל, ואם בסופו של דבר תחליט שאתה לא רוצה לחיות, אעזור לך, אבל יש לך עוד המון דברים ששווה לחיות בשבילם'".

אתה עדיין רואה משהו?

"אני מוגדר כעיוור במאה אחוז, אבל מסתבר שגם כאן יש דקויות. למזלי, אני לא נמצא בחושך מוחלט, אני עדיין רואה אור וצללים עמומים מאוד".

מארצ' משיח (50), גבר נאה ואתלטי עם חיוך כובש ומבטא גרמני שחלחל לעברית שלו במהלך השנים שבהן התגורר בגרמניה, נולד בחולון בשם משה משיח, בן יחיד בין שלוש אחיות. אחרי שירות צבאי בתותחנים נסע עם חבר לפריז, שינה את שמו ממשה למארצ' ("על שם החודש שבו נולדתי") ויצא "לטרוף את החיים", כהגדרתו.

"נראיתי טוב, ונהניתי לחוות את חיי הלילה של פריז ולחיות כגיי ללא הביקורתיות שהייתה אז בארץ. מישהו ראה אותי והציע שאדגמן, וכך התחלתי קריירה חדשה והתוודעתי מקרוב לעולם האופנה. צעדתי על מסלולי התצוגות של טובי המעצבים, כולל דיור, קבאלי וגוטייה, והתאהבתי בתחום הזה.

"לא תכננתי להיות מעצב אופנה, אבל נסעתי בעקבות בן זוגי לברלין ושם הכרתי מורה לאמנות שעסקה בעיצוב ובייצור סריגים. התחתנו בשביל הניירת והתחלנו לעבוד יחד, העסק התפתח וגדל, פתחנו חנות, הצגנו בתערוכות והצלחנו כלכלית. לה זה הספיק, אבל אני הרגשתי שבשבילי זו רק ההתחלה ורציתי להתקדם. נפרדנו, ואני הקמתי מותג משלי".

הוא החל לעבוד עם בדים בעיבוד פליסה, שהפכו לסימן ההיכר שלו, יצר קולקציות של בגדי ערב שהתאפיינו במראה מחויט ובקו נינוח ושניתן ללבוש אותם במספר אופנים, והציג בירידי אופנה בגרמניה ובפריז.

"השקעתי המון כדי להגיע לעיבוד פיסולי של הבד ולגזרות שיחמיאו לכל גוף, גם לנשים מלאות, והמותג זכה להצלחה. פתחתי חנות בפינת רחוב קודאם, בלב אזור היוקרה של ברלין, וקראתי לה 'משיח אריב' ('המשיח הגיע'). השם התנוסס מעל הפתח ומשך סקרנים רבים, והשמלות שעיצבתי נמכרו לא רק בחנויות יוקרה באירופה, אלא גם ב'סאקס' וב'ג'פריז' בניו יורק, בבוורלי הילס, בוושינגטון, וכן בקנדה, אוסטרליה, ברזיל, סינגפור ויפן, וגם בישראל, ב'מצדה בכיכר'".

הוא צבר חוג לקוחות עשירות ומפורסמות, שכללו בין היתר את טיירה בנקס, הנסיכות השוודיות, שרה ג'סיקה פארקר, ברברה בוש ומישל אובמה, נציגים מהנסיכויות הערביות התאהבו בקולקציה שלו, ובגדיו נמכרו בהצלחה לנשות אילי הנפט בדובאי, בקטר ובכוויית. במקביל לימד אופנה בקולג' לאמנות ולעיצוב UDK בברלין ועיצב תלבושות לאופרה בבייג'ין. נדמה היה שחייו מתנהלים בדיוק כפי שתכנן - הצלחה חובקת עולם, שתי דירות מטופחות בברלין ובתל אביב, ובן זוג ישראלי שחלק איתו את חייו במשך שנים - ואז כבה האור.

רציתי למות אבל נתתי לזה עוד צ'אנס

על פי הרפואה, הנוירופתיה האופטית בה לקה מארצ' משיח נגרמת בשל מותם של העצבים האחראים להעברת המידע בין המוח לעין. הסיבות לכך אינן ברורות בוודאות, והן נעות בין דלקות, בעיות בכלי הדם ומחלות תורשתיות.

"הייתי מוכן לשלם כל מחיר כדי לראות שוב או לפחות לשפר את המצב", הוא אומר. "ביקרתי בקברי צדיקים, הייתי אצל 'הרנטגן' ואצל רבנים אחרים, והיום אני יודע שזה מנגנון משומן שעוסק בטיפוח אשליות וברדיפת בצע. רב אחד אמר לי: 'נענשת מפני שאתה הומו'. אמרתי: 'עד כאן'".

איך הגיבו החברים והמשפחה?

"האחיות שלי היו כל הזמן לצדי. אבי נפטר מסרטן לפני שבע שנים והכאב נחסך ממנו, ולאמא גילינו רק בשלב מתקדם. לגבי החברים הקרובים נוצר סינון טבעי, מי שקרוב באמת נשאר ואחרים נעלמו. כמה חודשים מאוחר יותר נפרדתי מבן הזוג שלי בארבע השנים האחרונות ויחד איתו ממעגל שלם של אנשים שהיו חלק מחיינו. אני לא מאשים אותו, שנינו לא ידענו איך לבלוע את מה שקרה, אבל זה ממש ריסק אותי".

מה היה הרגע הכי קשה?

"הפרידה קרתה בדיוק כשהייתי צריך לחזור מישראל לברלין כדי לעצב קולקציה. לא הייתי מסוגל לעמוד על הרגליים. רעדתי, הקאתי, חוויתי פוסט טראומה. חברה קרובה הגיעה מניו יורק ולא זזה ממני. היא ליוותה אותי בחזרה לגרמניה ונשארה איתי עד שהצלחתי לאסוף את עצמי ולחזור לעבודה. נשבעתי שיותר לא ארד נמוך כל כך. התפללתי לאלוהים שאם נגזר עליי לא לראות, שייתן לי כוח להתמודד".

היו רגעים שרצית לוותר?

"לפני כמה חודשים, אחרי עימות מילולי עם האקס שלי, הרגשתי שאין לי כוח יותר לסבול. בלעתי חפיסה של כדורי שינה ונכנסתי למיטה. למזלי, אחת מאחיותיי מצאה אותי והזעיקה אמבולנס, וכך ניצלו חיי. האחיות שלי מאוד נלחצו, בשבועות שלאחר מכן הן לא זזו ממני לרגע. היום אני מרגיש שזה מאחוריי".

מה החזיר לך את הרצון לחיות?

"זה היה תהליך. אספתי את עצמי מחדש, החברים והמשפחה לא עזבו אותי לרגע, קיבלתי שפע של אהבה וחום, ישבתי שעות בחוץ כדי להרגיש את הקרניים המלטפות של השמש, ולאט לאט התחלתי להתחזק".

אתה מקבל עזרה?

"אני נפגש עם פסיכולוג ועושה טיפולי שיאצו ויוגה עם מאמן שבא אליי הביתה. התחלתי גם לקחת שיעורי קבלה, ובנוסף אני עובד עם מרפאה שעושה לי אימון בנשימות. גיליתי שזה עוזר לי להשתחרר ממועקות ופחדים. אני כל הזמן במגמת שיפור, אבל יש מדי פעם נפילות".

מה עם העבודה?

"יש לי צוות מיומן שעובד איתי שנים ומכיר את צורת המחשבה שלי. זה מסייע לי להמשיך ליצור. מאז שהתעוורתי הרמתי ארבע קולקציות שהיו סיפורי הצלחה".

את נקודת המפנה ואת הרצון לחזור ולעצב הוא תולה בפגישה עם מטפלת הוליסטית. "היא אמרה לי 'את הדמיון והכישרון אף אחד לא יכול לקחת ממך', ואני יצאתי ממנה בכוחות מחודשים. באמצע הלילה ירדתי לסטודיו שנמצא מול הדירה שלי, לקחתי טוש עבה מאוד, והתחלתי לרשום על דפים ענקיים. בבוקר צלצלתי לעובדות שלי ואמרתי להן 'חוזרים לעבוד'.

"גיליתי שאני מלא רעיונות. אני חש מבפנים את הקולקציה ורואה הכל בדמיון. גם את הבדים אני בוחר בעצמי, אני נעזר רק כשמדובר בבחירת הצבעים, אבל מספיק לי לגעת בהם כדי לדעת מה יתאים לעיצוב שיש לי בראש. אני לא יכול לראות את הדוגמניות, אבל אני מבחין מיד אם בגד תפור היטב ואם הוא יושב נכון על הגוף".

העיוורון השפיע על העיצוב שלך?

"אני חושב שחל תהליך של ניקיון ואיפוק בדגמים שאני מעצב. הרבה אנשים אומרים לי שהקולקציות האחרונות שלי פחות דרמטיות. אני דווקא אוהב את זה".

להילחם כל יום מחדש

כיום הוא מחלק את זמנו בין ברלין ותל אביב. יש לו כאן דירה יפה ומרוהטת בטעם, הוא שזוף ומטופח ומקפיד להתאמן מדי יום, ובמבט ראשון קשה להאמין שמדובר באדם עיוור.

איך אתה מתפקד בחיי היום יום?

"למדתי להסתדר בכוחות עצמי ואני יוצא מן הבית עם מקל הליכה. לפני שבועיים החלטתי ללכת לבד לים בפעם הראשונה. חששתי שאאבד כיוון ולא אדע לחזור, אז סימנתי לי נקודות בדרך וכשהצלחתי הרגשתי סיפוק עצום. אומרים לי שכלב נחייה ישנה את חיי, אבל מבחינתי זו השלמה מוחלטת עם העיוורון ואני כנראה עוד לא מספיק מוכן".

מה הפחד הכי גדול שלך?

"להישאר בחושך מוחלט. גם שעות בין הערביים מפחידות אותי, אני מעדיף את הלילה משום שיש לי תאורה בבית. אני רואה אור וצללים, זה המון בשבילי, אבל אף אחד לא יכול להבטיח לי שגם זה יישאר. אני מתפלל שהמעט שנותר לא יילקח ממני".

איך אתה רואה את חייך בעתיד?

"אני רוצה להמשיך ליצור, לחיות חיים של בן אדם עצמאי ונורמטיבי, לרקוד, לצחוק ולבלות בדיוק כמו קודם. והכי הכי אני רוצה למצוא אהבה. אני לא טיפוס של בארים, אני חיה זוגית שזקוקה לתחושת משפחה ובית".

________________________________________________________________________________________________________________________________________

עוד באנשים:

• מיהו "החייל הלבן" שמשגע את המדינה?
• הסוד המשפחתי של מלכת קלטות הילדים