סופרת הילדים, מיכל חזון, שחתומה עם נורית הירש על קלטות הילדים המצליחות "דיג דיג דוג" ו"פים פם פה", מוציאה את "בית הסודות", רומן ראשון למבוגרים, שיוצא לאור אחרי 20 (!) שנות כתיבה. נשמע כמו תהליך ארוך, מייגע, רובץ? ועוד איך.

>> לעוד כתבות בערוץ אנשים, לחצו כאן

"זה באמת היה נורא קשה. הספר עבר שלושה גלגולים – הוא נכתב שלוש פעמים כל פעם בקול אחר, עד שמצאתי קול שמאחד את הכל", חושפת חזון, "זה קשה נורא, מייסר ממש, אבל אני חושבת שמהרבה בחינות הזמן עשה לי טוב: קראתי, למדתי, העשרתי את עצמי.

"במתכונת הקודמת הספר עדיין לא היה מספיק מגובש: לא הייתה הוצאת ספרים אחת בארץ שלא דחתה אותו. היום אני גאה לומר שהספר מאוד מצליח. ביקורות מדהימות בכל העיתונים. תוך שלושה שבועות כל המהדורה הראשונה נגמרה... ואיזה מכתבים אני מקבלת... מרוב התרגשות אני כבר בעומק הרומן הבא".

שיפורסם בעוד 20 שנה?

"אוי לא... תחזיק לי אצבעות".

משפחה שכזאת

כדי להבין איך קורה שספר אחד נכתב במשך 20 שנה – צריך לחזור שני עשורים אחורה. סוף שנות ה-80: המוזיקה גרועה, הכריות-כתפיים באופנה, ומיכל חזון שבה משהות ממושכת בניו-יורק אל הפרובינציה הים תיכונית המכונה בית. תוך זמן קצר הכירה כאן נייס ג'ויש בוי, התחתנה ומהר מאוד הולידה בת בכורה, יעל. בקושי התרגלה לאמהות וכבר הטלטל עולמה.

"כשיעלי הייתה בת שנתיים היא אובחנה בתור אוטיסטית", נזכרת מיכל, "הגעתי לסבתא שלי לספר לה שאיבחנו את הבת שלי באוטיזם. ליד סבתא ישבה אחותה – שתיהן נשים עיראקיות מבוגרות. פתאום אחותה אומרת 'אני לא מתפלאת - זה הכל בגלל הכישוף על המשפחה'.

"לא הבנתי על מה היא מדברת, היא אמרה 'כן, על כל בנות המשפחה הוטל כישוף'. הזדעזעתי. 'אני את אמא שלי מעולם לא הכרתי', סיפרה לי, 'היא הייתה יותר מדי יפה וכל דבר שהוא יותר מדי - זה כמו קללה'. הסיפור סיקרן אותי מאוד. בכל שבוע הייתי באה עם סבתא לבית של אחותה, ומקליטה אותן מספרות את קורות המשפחה - איך בכל דור משהו רע אחר קרה לבנות המשפחה. ההקלטות האלו הן הבסיס לספר".

איך נולד הכישוף?

"אחותה של סבתא שלי האמינה שהוטל עלינו כישוף ועין הרע – שהתבטאו בכך שלבנות המשפחה ובעיקר לבכורות אין מזל בזוגיות או בנישואים. באופן כללי כתבתי על סודות - מה קורה כששומרים סודות במשפחה לאורך דורות. מה שהניע אותי זה להנציח חיים של נשים שהתמודדו בכלים מאוד מעטים בעולם של גברים והיו צריכות לנצח עם מה שיש להן.

"רציתי לכתוב על דיכוי ואומץ ועל חיים בעולם ישן ופרימיטיבי ואיך בכל זאת אפשר לפלס דרך בעולם כזה. העובדה היא שסבתא שלי וסבא שלי בסופו של דבר התחתנו מאהבה. גם אחות של סבתא שלי התחתנה מאהבה, וזה היה נדיר אז. זאת אומרת שהיה להן אומץ להתמודד עם לחצים קשים ולנצח".

ואת ניצחת?

"למען האמת, למרות שמעולם לא שייכתי זאת לכישוף, הייתה תקופה בה חשבתי שיש לי חוסר מזל גמור ביחסים. כל מערכות היחסים שלי לא הסתיימו בטוב. אולם אני לא יחידת סגולה. כיום הדינמיקה של מערכות יחסים באופן כללי היא כזו. הן לא שורדות זמן רב. רבים מתגרשים ונפרדים.

"אני יכולה להגיד דבר אחד: אם יש כישוף או לא - זו החלטה של כל בנאדם. אני נוטה לחשוב שהחיים הם תוצאה של הבחירות שאנחנו עושים ולא של כישופים. ולא רק אני, אף אחת מבנות-הדודות שלי שחיות כיום לא מאמינה בכישוף, למרות שיש ביניהן כאלו שמאמינות במזל".

לחיות בכבוד

זמן קצר לאחר שבתה יעל אובחנה כאוטיסטית, הספר הוקפא. "עשיתי הקרבה גדולה", היא מתארת, "במצב אחר הייתי כותבת הרבה יותר, שלא לדבר על המשבר ביחסים ביני לבין האקס שלי שנוצר בעקבות המחלה. היחסים שלנו לא היו מאושרים. הייתי איתו 11 שנים ומתוכן הרוב לא היו מאושרות, סבלתי את זה כדי לא לפרק את החבילה – בשביל להחזיק משפחה – במיוחד עם ילדה כזאת. זה מאוד קשה.

"ללכת עם יעלי לסופר זה לא פשוט: אני עומדת בקופה - היא בורחת לממתקים; אני עוזבת את הקופה - אז או שאני מאבדת את התור שלי או שצועקים עליי 'גברת, לאן את הולכת' – אנשים לא כל כך מבינים שמדובר בילד אוטיסט – לא בדיוק מתחשבים. או בבנק – פתאום היא מתחילה לברוח החוצה, ואני רודפת אחריה. זה נורא קשה לחכות איתה בתורים. אני עדיין לוקחת אותה איתי לכל מקום. היא עדיין גרה בבית".

להתמודדות עם מחלת בתה הצטברו במרוצת השנים השלכות קשות. "הטיפול ביעלי דרדר את משאביי הכלכליים. מכרתי את הבית ואת האוטו. כתוצאה מכך אין לי עכשיו בית משלי ובקושי יש לי אוטו", מגלה מיכל, "הוצאתי אלפי שקלים כל חודש על חינוך מיוחד ומורים פרטיים. תמיד חשבתי קודם כל רק על הילדה".

מתוך ניסיון לשקם את מציאות חייה, הביאה לעולם בת נוספת, הצעירה מיעל בשש שנים. "ביני לבתי הצעירה יש קשר מיוחד", מעידה מיכל, "אני נורא מבינה אותה וקשורה אליה מאוד - זה תמיד היה אני והיא נגד העולם.

"לפעמים אני חוששת שהטלתי עליה הרבה אחריות – לגדול עם אחות אוטיסטית – זה קצת מלחיץ. לכן נמנעתי בכוונה מלבקש ממנה לטפל ביעלי – אני רוצה שיהיו לה חיים נורמלים כמה שיותר – היא לא אשמה שיש לה אחות אוטיסטית.

"היא אוהבת אותה – הן מתחבקות, מתנשקות, הן אחיות – אבל אני לא מקנאת בה. זה לא קל לגדול עם אחות כזאת. זה תיק: יעלי לא באמת מודעת אלינו. מבחינתה 'אמא' זה מי שמביאה לה את החביתה בבוקר ועושה לה 'דיגי דיגי' בגב".

כתיבה מצילה חיים

מיכל נולדה ב-1961 בשכונת "הדר יוסף" בתל אביב – מקום אותו זוכרת לטובה ("לאזור הזה יש השפעה גדולה על היצירה שלי - השכונה הייתה 'כור היתוך' שבזכותו נחשפתי למנגינות שונות וטעמים שונים שפתחו לי את הראש"). בגיל 9 עברה עם משפחתה לשכונת "נווה אביבים" – דווקא שם העניינים התחילו לחרוק.

"לא התאקלמתי. באתי משכונה שכולם היו עמך ודיברו בגובה העיניים, והגעתי לשכונה שהיא קצת סנובית: הייתי העיראקית היחידה ונורא סבלתי מהילדים. זה גרם לי להסתכל על העולם כמו מתוך מצלמה. אם אתה לא חלק ממשהו אתה משקיף, וכשאתה משקיף ומתאר מה אתה רואה – אתה הופך להיות סופר".

כך גילתה מיכל את עולם הכתיבה. "הבדידות הביאה אותי לכתוב", היא מתארת, "ועל זה נאמר שלכל אמן צריך להיות פצע. אני מסכימה עם זה. הפצע מביא אותך אל העומק. אתה יכול לכתוב דברים נורא חביבים וחמודים אם אין לך פצע, אבל סופר אמיתי כותב מתוך כאב; מתוך תחושה של חוסר שייכות – שאתה תמיד ה'ווירדו' של הכיתה, ואחר כך בצבא אתה לא שייך, עד שאתה מגיע לאיזשהו גיל ופתאום הכל מסתדר".

ובאמת הכל הסתדר. רק שאצל מיכל זה הגיע מכיוון לא צפוי. "אף אחד לא דמיין את ההצלחה של 'דיג דיג דוג'", היא אומרת, "את השירים כתבתי באהבה בשביל הבת שלי, יעלי, שיהיה לה כיף. הלכתי לטייל איתה בעגלה ועל הדרך שרתי לה שירים. אחר כך את השירים האלה כתבתי בבתי קפה על מפיות. התקשרתי אל נורית הירש ובלבלתי לה את המוח יום ולילה - עד שהיא התאהבה בשירים והסכימה להלחין אותם".

השאר הסטוריה. 'דיג דיג דוג' תפס מושב עור בהיכל התהילה של קלטות הילדים, וזכה לשלוש קלטות המשך – מצליחות לא פחות. הירש וחזון חזרו לשתף פעולה ויצרו יחדיו את 'פים פם פה' על שלל המשכיו. במקביל, מיכל החלה לכתוב תסריטים להופ, לערוץ הילדים ולערוץ בייבי.

בין לבין גם כתבה שירים למרגלית צנעני ולשימי תבורי, ובאחרונה הוסיפה לרזומה גם את סדרת ספרי הילדים המצליחה "שירלי שמש". כל השנים האלה ורק יצירה אחת נותרה לא פתורה – אותו רומן ראשון למבוגרים – שלא הרפה את נשיכתו מצווארה. סוף סוף היא נושמת לרווחה.

"עכשיו כשהספר בחוץ אי אפשר לתאר כמה הוקל לי", היא אומרת, "עם הכתיבה לילדים אין לי בעיה - היא באה מהמקום של האושר ומהמקום השמח שלי. לעומת זאת, הכתיבה למבוגרים מגיעה מהמקום של הפצע - בגלל זה היא גם הרבה יותר קשה.

"אני מאוד מחוברת כשאני כותבת. מאוד קשה לי לראות אנשים, להיות באינטרקציה. בני הבית שלי מאוד סובלים מזה. כמו שאתה רואה אין לי משרד. זה בית אחד. אני צריכה פשוט לכבות הכל – להתנתק. אומרים שכשהתותחים רועמים המוזות שותקות - אצלי התותחים ברוך השם רועמים כל הזמן - לכן אני חייבת לשמור את המוזות עירניות".

איך את מתמודדת עם כל המעמסה הזאת?

"מה ששומר על אדם יוצר בחיים – מה ששומר לו על השפיות כשהכל מסביב מתמוטט – זו האמנות שלו. כשזה נוגע לרומנים למבוגרים הכל הרבה יותר אמיתי, הרבה יותר גדול; כשאתה נוגע ברגשות - הפחד הוא יותר פחד, האובדן הוא יותר אובדן, האושר הוא הרבה יותר אושר.

"דווקא בגלל מה שאני עוברת ביומיום – אני מרגישה שאני חייבת את זה לעצמי. להתאפס קצת. המקום שאני מרגישה בו הכי בנוח זה בספרים שלי. שם זו באמת החירות המוחלטת. שם זה באמת החופש המוחלט".

_________________________________________________________________________________________________________________________________________

עוד באנשים: