הכירו את האמן מאחורי המיצג "החייל הלבן" שמשגע את המדינה

לפני כשלוש שנים נדהמו אנשי משטרה באזורים שונים בארץ לראות מולם אדם שמשוטט לו להנאתו כשהוא לובש מדים של חייל, וצבוע בלבן מכף רגל עד ראש.

השוטרים המודאגים לא לקחו סיכון והחליטו לעצור את האיש ולחקור אותו. הם לא ידעו שמדובר ביהודה בראון, אמן פרפורמנס שביצע מיצג בשם "החייל הלבן" שבו ביקש להביע את דעותיו על המצב באזור. גם בראון עצמו לא ממש ידע איך לאכול את הסיטואציות הקשות שאליהן נקלע.

"הפעם הראשונה שבה עוכבתי לחקירה הייתה מאוד מלחיצה", הוא אומר. "חקרו אותי במשך ארבע שעות, בלי שהיה לי מושג מהן הזכויות שלי ומה מגיע לי במסגרת החוק. מאז כבר הספקתי להשתפשף".

"פעם אחת זה היה בחשד לאחזקת רכוש צבאי גנוב. פעם אחרת, הפרות סדר, למרות שהיה ברור שזה מיצג אמנותי, והלכו איתי צלם וכתבת מגרמניה. בפעם השלישית טענו שנכנסתי לאזור שיש בו מתקן סודי, למרות שבאופן מוזר לא היה שום שלט שהתריע שאסור להסתובב שם".

החוויה הכי סוריאליסטית שעבר התרחשה סמוך לגבול עזה. בראון הגיע לשם בלי לדעת ששבוע לפניו היו במקום אנרכיסטים בריטים שצבעו טנק צה"לי בוורוד כאקט של מחאה. הוא עוכב לחקירה שנמשכה כמעט עשר שעות, כולל סבב שאלות אינטנסיביות מצד איש שב"כ שניסה להבין אם הוא קשור לארגון הבריטי ואף הטיח בפניו שהוא משוגע.

הוא חשב שאני אנרכיסט, ופתאום הוא ראה שבתעודת הזהות שלי כתוב שאני מקרני שומרון. זה בילבל אותו לגמרי. כשהוא גילה שעברתי שירות צבאי בגולני, הוא פתאום נהיה נחמד אליי".

מלאך או שטן

אפשר להבין את הבלבול של איש השב"כ: בראון (29) הוא מסוג הטיפוסים שקשה לעכל אותם, ובוודאי לא קל להניח עליהם תוויות. הוא נולד בקנדה למשפחה דתית, עלה בגיל שנה ליישוב קרני שומרון, ובגיל 17 החל להתרחק מהדת. לאחר מכן שירת כחייל קרבי בחטיבת גולני וכיום הוא מתגורר בירושלים ויוצר אמנות רב תחומית שאינה נרתעת מלהתייחס לבעיות מורכבות ורגישות שהאמנות הממוסדת בדרך כלל מדלגת עליהן.

מאז שהחל במיצג "החייל הלבן", זכה לסיקור בכלי תקשורת נחשבים בחו"ל, בהם המגזין "טיים", העיתון "לוס אנג'לס טיימס" ורשת הטלוויזיה הבריטית בי.בי.סי. הוא גם הונצח בסרט התיעודי של דניאל זיני "חייל לבן", שיוקרן בסוף מארס בפסטיבל אפוס לסרטי תרבות ואמנות במוזיאון תל אביב.

המיצג נולד במסגרת לימודי הצילום שלו בבית הספר לאמנויות מוסררה. "היה לנו תרגיל שבו ביקשו מאיתנו לעשות פורטרט, ואני החלטתי לצלם את עצמי כחייל צבוע בלבן. חוץ מהנשק, היה לי ציוד בדיוק כמו של חייל רגיל, כולל גומיות בנעליים. ההבדל היחיד היה הצבע הלבן. התגובות היו מדהימות והבנתי שעשיתי משהו נכון.

"הבנתי גם שלא הצילום הוא מרכז העניין; הבנתי שזה צריך להתקיים במרחב הציבורי, לתפוס אותך כשאתה לא מוכן, ודווקא במקומות טעונים, כדי לאתגר את התפיסה שלנו".

"הרבה תימהון. 'מי זה האיש הזה?' בפעם הראשונה שהצגתי בשש בבוקר בירושלים, ראו אותי מג"בניקים שסיימו משמרת לילה, וגם מנקי רחובות, חיילים שנראו כמוני, פועלים בדרך לעבודה וילדים בדרך לבית הספר: כל הדמויות שמשחקות תפקיד במרחב שבו אנחנו חיים. התגובות היו מאוד חזקות. היו שצעקו לי שאני מחליש את הצביון של מדינת ישראל, והיו שצעקו שאני מלאך שבא לשמור על ירושלים. זה מאוד אישי, וכל אדם מגיב אחרת. לי זה לא משנה: תכעס, תצחק, תפחד, תתפלא – העיקר שתעצור רגע ותבחן מחדש את המציאות.

"משום שבתפיסה הפוליטית הימנית – לא רק בארץ אלא בכל העולם – סאטירה כמעט לא קיימת. בארץ אין הרבה אמנים ימנים, כי לימנים קשה להסתכל על הדברים בעיניים ביקורתיות. יש פרות קדושות שלא נעים לפשפש בהן. אומרים לך שכך כתוב בתורה. למרות שאתה יודע, 70 פנים לתורה".

בקרוב: מימונה בשטייטל

אין ספק שחג הפורים המתקרב חביב עליו במיוחד. "יש לי מלא תחפושות, ואני מחליף אותן", הוא אומר. "לפעמים זה כובע של חב"דניק, לפעמים כובע בייסבול, לפעמים כובע של היפסטר. בפרויקט הפרפורמנס הבא שלי, עם שוקו אבירן ושמואל זלצר, שייקרא 'מימונה בשטייטל', אתלבש כחרדי ליטאי ונערוך טיש עם שירים ביידיש ובמרוקאית בבר חילוני.

"החיים הם לא שחור ולבן והמציאות פה היא לא שחור ולבן. עד שלא נכיר במורכבות של הזהות שלנו ושל מה שקורה פה בשטח, לא נמצא פתרון מורכב – ודרוש פה פתרון מורכב. אף אחד – לא המתנחלים, לא הערבים – אף אחד לא רוצה שהמצב פה יישאר כמו שהוא. צריך להכיר במורכבות של הבעיה כדי להכיר במורכבות של הפתרון. אם נפנה התנחלויות, הכול יהיה בסדר? אם נעשה טרנספר, זה ייפתר? ממש לא".

יש טענה שאמנים ישראלים נוגעים בסכסוך כדי לקבל פרסום מהיר וקל. מה דעתך?

"הסכסוך הוא מוצר שקל למכור אותו, אבל אני לא מאוד מעורה בעולם האמנות ולא יודע מה אומרים. דווקא הרבה אנשים אמרו לי שכמעט לא מתעסקים באמנות פוליטית בארץ. אני לא עשיתי את זה כדי להתפרסם, אבל אני לא מתלונן על התהודה התקשורתית. אני עושה את זה כי יש לי שאלות לא פתורות שחשוב לי לחקור".

"כן. הייתי מאוד פתוח עם ההורים שלי לאורך כל הדרך. אני בקשר טוב עם המשפחה שלי, שר זמירות בשולחן שבת, אבל יוצא לסיגריה בסוף מחוץ לבית. ההורים באו לראות את המיצג למרות שזה לא המקום שממנו הם באים. בהתחלה הם חשבו שאני חתיכת גנוב ומשוגע.

הרגע המכריע היה כשאבא שלי בא, ובסיום ראיינה אותי כתבת ערבייה שהייתה מאוד מעורבת רגשית והציגה שאלות מאוד קטנוניות. היא שאלה שוב ושוב: 'איך אתה חי עם זה שאבא שלך מתנחל?' אמרתי לה: 'קודם כל, לפני שהוא מתנחל הוא אבא שלי. וכשאח שלי צריך עזרה בהעברת דירה, אני עוזר, גם אם זה לקריית ארבע'.

"יש לי הרבה ביקורת כלפיהם וכלפי ההחלטות שלהם, אבל אני מאמין שאם בוער בך משהו, תעשה משהו לגבי זה. הרב קרליבך אמר שכדי להוציא יהלומים צריך להכניס את הידיים לבוץ. לכל אחד יש את העניין שלו: לעבוד עם ילדים, עם נשים העוסקות בזנות, קירוב לבבות – לא משנה מה השליחות שאתה מאמין בה, העיקר שתעשה עם זה משהו".

___________________________________________________________________________________________________________

עוד באנשים:

• ספורה הלא-יאומן של אמה של מלכת היופי
• הסוד המשפחתי של מלכת קלטות הילדים
• המוזיקאית שמצליחה בלי השמעות בגלגלצ