הדפסה
לכתבה באתר
"איזה ילד הומו לא חולם להלביש את שר?", שואל מעצב האביזרים חנניה קן בורכוב, כמי שיודע שהגשים את המשאלה הכמוסה של רבים בתחומו. הרזומה של בורוכוב, ישראלי-אמריקאי בן 31, עמוס להתפקע בחלומות שהתגשמו, מעיצוב תכשיטים ואביזרים לתצוגה של ויקטוריה'ס סיקרט, ועד הפרטים הקטנים-גדולים שאיתם עולות לבמה דיוות פופ עולמיות כבריטני ספירס, ניקי מינאז', שאקירה וכמובן, ליידי גאגא, שכמוה גם בורכוב Lives for the Applause.
עוד בערוץ האופנה
- גל גדות: "אני לא מודל לחיקוי" כולנו ילדים של האינסטגרם
- האמת העירומה: קמפיין ללא פוטושופ להלבשה תחתונה
התכשיטים והאביזרים שבורוכוב מעצב הם בומבסטיים, נוצצים, גדולים מהחיים, מה שמסביר את רשימת המיוחסות שבלקוחותיו. בביקור בשואו רום שלו בניו יורק הוא שולף מתוך אחד המדפים כלוב ראש ורוד מקולקציית Chasity, האחרונה בעיצובו. מדובר במעין רתמת ראש מרצועות מתכת דקות, הננעלת סביב הצוואר. לפני כשנה חבשה ליידי גאגא אביזר דומה בעיצובו, והרימה לעוד הנחתה של מדורי הרכילות והאופנה, שכינו את המראה שלה ביזארי ומטופש, והשוו אותה לחניבעל לקטר.
"הדברים שהכי מושכים אותי הם הדברים המכוערים ביותר", אומר בורוכוב. "דרך הכלוב הזה רציתי לומר משהו על אנשים מסביב לעולם שחיים בכלובים שהם יצרו לעצמם, או שהחברה יצרה עבורם. ההורים שלי ניסו להגן עליי כל החיים, אבל מפני מה? הרי מאז שאני בן שלוש אני מודע לכך שאנחנו חיים בעולם אכזר. אתה תמיד חושב שההורים שלך יצילו אותך, אבל אני הבנתי מגיל צעיר שאף אחד לא יציל אותי. היחיד שיכול להציל אותי זה אני. הכלוב מנסה לבטא רעיון על כך שהעולם שם אותנו כל הזמן בתוך כלובים, בשעה שלנו יש לנו את התשוקה לחיות את החיים האלה כפי שאנחנו רוצים לחיות אותם".
בורוכוב נולד בשכונת רחביה בירושלים, וגדל בה עד גיל 13. אחיו הצעיר, יובל, 30, הוא ארכיטקט המתגורר בברוקלין; אביו אדריכל ואמו רואת חשבון. כשהיה בן 13 עקרה המשפחה ללוס אנג'לס, שם מתגוררת אמו עד היום, ולאחר גירושי הוריו חזר לארץ אביו מרדכי, שעל שמו נקרא המותג של בורוכוב – Mordekai.
חברי הילדות שלו ודאי מכירים אותו כחנניה, שמו הישראלי על שם סבו, אולם עם הנחיתה על אדמת ארצות הברית החליף בורוכוב את שמו לקן. "לך תלמד את האמריקאים להגיד חנניה", הוא מסביר. "ידעתי שיש לי מראה מוגזם, אז רציתי שלפחות השם שלי יהיה פשוט. לגדול כילד הומו בשנות ה-90 זו גם ככה חוויה מחורבנת, בירושלים או בלוס אנג'לס, אז לפחות שלא יציקו לי על השם".
לפגישה הוא מגיע במגפיים שחורים, מכנסי טייץ שחורים ומעליהם מעין שמלת גלבייה לבנה ומעיל גשם שחור. כרבולת מחומצנת מעטרת את ראשו ואת פניו מכסים משקפי שמש עם ידיות מוזהבות. לנו זה נראה כמו הופעה די קיצונית, אבל הוא טוען שבשנים האחרונות הוא דווקא עבר למראה רגוע, בטח בהשוואה לתקופת הלימודים שלו בקולג' בסן דייגו. "היה לי אז שיער ארוך ולבשתי בגדי נשים ונעלי עקב", הוא נזכר. "לא הייתי דראג קווין, אבל הייתי קיצוני. תמיד נדמה שלאנשים מוחצנים יש הרבה ביטחון עצמי, אבל זה בדיוק להיפך. מצד שני, חוסר הביטחון הזה גורם לך לבצע דברים אמיצים בלי להתכוון. פעם הלכתי בהארלם על עקבים, וחבורה של בנות החליטו ללוות אותי הביתה, כי הן פחדו שיהרגו אותי בשכונה. היום אני לא חושב שהייתי עושה את זה. בנוסף, כשאתה מתחיל להתעסק באופנה אתה משתחרר מהצורך להתלבש בצורה קיצונית, כי אתה יכול להכניס את היצירה שלך לתוך האביזרים במקום להשליך אותה על עצמך. חוץ מזה, למי יש זמן להתעסקות בלבוש, אני עובד כל היום".
לאחר שנתיים בלבד של לימודי מנהל עסקים, החליט חנניה שהפך לקן לפרוש ולפנות אל לימודי אופנה ב-F.I.T בניו יורק. הוא ארז פקלאות ועבר לחוף המזרחי, ובתום שנתיים דילג לפריז לטובת תקופת לימודים קצרה בבית הספר לאופנה עילית, "שמברה סינדיקל דה לה הוט קוטור". בתום לימודיו ניסה להתקבל לאחד מבתי האופנה הגדולים של פריז, ביניהם לנוון, אונגרו ודיור, אולם נענה בשלילה גורפת. בורוכוב לא התייאש וניסה להיכנס בדלת האחורית, וכך החל לעבוד כקניין בשואו-רומים של בתי אופנה. הוא התחיל בפריז, המשיך בניו יורק, עיר מגוריו מזה שש שנים, צבר ניסיון וקשרים, עד שלפני ארבע שנים החל לעצב אביזרים ותכשיטים למותג העצמאי שלו.
מהר מאוד הבין בורוכוב שעליו למתג את עצמו באמצעות סלבריטאים, ואם להיות יותר ספציפיים, באמצעות מלכת הדיוות ליידי גאגא, שהובילה לפריצה הגדולה שלו בסצנת האופנה האמריקאית. "פגשתי את ניקולא (פורמיקטי, הסטייליסט של גאגא דאז, א"י) בתצוגת אופנה בפריז וניגשתי אליו", מספר בורוכוב. "בניתי לעצמי קשרים איתו לאט לאט. הוא עבד גם בשביל V מגזין והיו לו קליינטים חשובים נוספים. לפני שיצא הבושם של גאגא הם פנו אליי וביקשו שאני אעצב לה מעין כתר וכפפה ליד שמורכבות מטבעות. קיבלתי מניקולה תיקייה עם כל הדרישות, הצגתי סקיצות וככה הכול התחיל".
מאוחר יותר עברה ליידי גאגא ניתוח ברגלה ונזקקה לכיסא גלגלים. אנשים מן השורה היו פונים ל"יד שרה", אבל ליידי גאגא פנתה לבורוכוב, שעיצב עבור כיסא גלגלים מצופה זהב 24 קראט. גאגא צולמה רכובה על האקססורי הנוצץ לבלוג של צלם האופנה טרי ריצ'רדסון והשאר היסטוריה – בורוכוב הפך לשם דבר עבור דיוות גדולות מהחיים.
בהמשך הגיעה גם בקשה מהסטייליסטית של ניקי מינאז', וגם איתה עשיתי מספר עבודות", הוא מספר. "באותה תקופה לא ידעתי כמה כסף אני צריך לדרוש. אני זוכר שהסטייליסטית שלה אמרה שהיא משלמת לי איקס, אבל בפועל זה שווה פי חמש. היום המחירים שלי ללקוחות פרטיים גבוהים והמחירים באתר נעים בין 95 דולר ל-3,000 דולר לפריט. אחרי הכול, אני צריך להתפרנס. אני שמח מאוד להלביש את גאגא, אבל אני לא עושה את זה למטרות צדקה. יש הרבה אנשים בתעשייה שמוכנים לעשות דברים בחינם בשביל פרסום. אני לא כריסטיאן דיור, אני בסך הכול חנניה בורוכוב מלונג איילנד סיטי".
זה גם בטח נוח שיש לך שואו רום שדוחף אותך לסטייליסטים הנכונים.
"הרבה מהקשרים שלי, למשל עם גאגא וניקי מינאז', פיתחתי בכוחות עצמי. אבל השואו רום שלי בהחלט סייע לי עם שר ובריטני. זה חשוב שיש לך שואו רום טוב. הרי ביונסה לא תגיע לישראל כדי לקחת שמלה של אלון ליבנה. אני חושב שבסופו של דבר, מי שרוצה להצליח חייב להיות בניו יורק או בשואו רום מקושר. ככה הדברים עובדים".
העיצובים שלך בהחלט מתאימים להופעות ולקליפים של כוכבות כמו ניקי מינאז', שר, בריטני ספירס או ליידי גאגא, אבל אנשים רגילים באמת קונים את זה?
"הפרסום לא מזיק ומביא לקוחות. אני מוכר גם בחנות במוסקבה והייתי שמח אם בוטיק ישראלי היה עושה ממני הזמנה. זה טרם קרה. אגב, הלקוח הראשון שלי היה קניה ווסט. פגשתי אותו בתצוגה, ניגשתי אליו ואמרתי לו, 'אני מעריץ שלך ומת עליך'. הוא הכיר לי את הסטייליסט שלו ושאל כמה דברים לאחת ההופעות שלו. בסוף הוא גם רכש ממני כתר. אם אתה רוצה להגיע רחוק, אתה צריך להשאיר את הבושה בצד. אני אולי אזיע ואהיה עצבני, אבל אני אדחף את עצמי, כי אני רוצה להגיע לאנשהו. אני גם מאמין במה שאני עושה וחושב שאני בן אדם נחמד. אני לא חרא. ואם אתה בא למישהו ואומר לו שאתה אוהב את מה שהוא עושה, אין שום סיבה שהוא לא יחייך אליך בחזרה. העולם לא כזה אכזרי".
