הדפסה
לכתבה באתר
לפני כמה שבועות נאלצתי להמתין במרכז הרפואי תל השומר. הסתובבתי בין המבנים עד שנתקלתי במבנה נמוך ומלבני שהתחבא מתחת לצמחייה. עיצוב החזיתות ומסלול ההליכה המוכתב מראש העידו בבירור כי את הבניין תיכננה האדריכלית עדה כרמי-מלמד.
היא עשתה זאת, כך מתברר, בהתנדבות, אולי כי עם המוות עדיף לא לעשות עסקים.
איפוק הוא המונח שעולה בראשי כשאני רואה פרט קטן או פרויקט ענק של כרמי-מלמד. אך בעוד שאותי האיפוק מרשים ומעורר סקרנות, אצל אחרים האיפוק הזה מעצבן ומעורר טענה שהעבודות שלה משעממות. שמיעת רטינה נגד עבודותיה מזכירה לי שאני חי בעידן הפורנו להמונים, ואין טעם להתווכח.
כלי העבודה שלה הם בעיקר האור הטבעי והבטון. אחרי שנחשפים לאיפוק, נחשף הרוגע והשקט של המבנה (שמופיע גם בחזותה האישית של כרמי-מלמד) - מרכיבים הפוכים לדרמה הפראית שאפיינו את הפרויקטים (והאישיות) של אחיה, האדריכל רם כרמי שהלך לעולמו השנה. את עבודותיה צריך לקרוא. הן לא מתוכננות כך שיהיה קל לצלם אותן למגזינים. אלה לא עבודות ראווה שנועדו לתפוס מהר את המבקר ולשחרר אותו לדרכו, אלא דורשות ממנו להיות מודע לסביבתו ולעצמו, מה שמרבית מבקריה לא מנסים (או לא מסוגלים) לבצע.
מושג נוסף בפרויקטים של כרמי-מלמד הוא העיסוק בתהליך. מדובר בתהליך כפול: תהליך התכנון האישי שהיא מובילה, שמייצר בסופו של דבר תוצר פיזי; והחוויה האישית שעוברים האנשים שמשתמשים בבניין שלה. זהו תכנון שמייצר אין ספור תוצרים, ובכך הופך את התוצר ליצירה שמתחדשת ללא הפסק. האדריכלית דואגת לא רק ליצור מבנה שעונה על ייעודו הטכני, אלא גם מבקשת להעביר את המבקר במסע יומיומי עם התחלה, אמצע וסוף.
במסלול שהיא קובעת אין בחירה; זה מסע שחייבים לעבור, והוא כולל לרוב שביל הליכה שיורד אל "הוואדי", כפי שהיא מכנה את החלק הנמוך שמצליח להופיע במרבית עבודותיה. זה המקום שבו היא מבקשת מהמשתמש לצאת מהשגרה ולהתכנס בעצמו. היא תדאג לו במהלך המסע למקומות ישיבה מוצלים, שבהם יוכל לשהות ולהתבונן מאין הוא בא ולאן הוא הולך. את הדרך היא תעצב בעזרת הכלים האדריכליים המקובלים: צמחייה, קירות, תקרות, חדירות של אור טבעי, מקצב בפתחים וטיפול יסודי בפרטי בניין.
ביקור בהוספיס
לא נעים להיכנס כך סתם למבנה הוספיס, ולולא הערך האדריכלי אני לא מאחל לאף אחד לבקר כאן. התחלתי עם החזית העצומה הפונה לחצר השירות. "חרכי הירי" בחזית הזו מוצגים באחת התמונות. אחר כך הלכתי לכניסה הראשית, שאליה מוביל שביל שבסופו חצר שקועה מעט. החצר השקועה מדגישה את נקודת המפרק, הדורשת מהמבקר לפנות ימינה ולהיכנס לשביל התחום משני עבריו בקירות גבוהים (גדר הגן מימין וחזית המסדרון המוביל לחדרים משמאל). בקצה השביל דלת הכניסה הראשית למבנה, ומכאן, אחרי שנכנסים, פונים ימינה או שמאלה לזרועות המובילות לחדרים. התאורה המלאכותית לא מופעלת בשעות היום: האור הטבעי שהאדריכלית דאגה להחדיר פנימה הוא השחקן הראשי.
אחרי האור, השקט הוא המאפיין השני הבולט. נכנסתי לחצר המרכזית וישבתי על ספסל. אשה מבוגרת (דיירת בהוספיס לפי בגדיה) ישבה בחזית חדרה וסמוך לה ישב גבר מבוגר, כנראה בעלה. הוא ניסה לדבר איתה, אך היא בכמה משפטים קצרים השתיקה אותו. היא העדיפה את הדממה. היא ידעה היטב לאן היא הולכת, אך הוא נראה היה מיואש הרבה יותר ממנה. המשכתי פנימה לפינת המבנה המשקיפה על חצר פנימית ובה ניצב עץ גדול. עמד כאן גבר צעיר שנשען על חלון הזכוכית והתבונן על העץ הדומם. גם לו היה את אותו מבט בשעה שתקע מבטו החוצה, אחר כך הוא חזר ונבלע באחד החדרים הסמוכים. הביקור פה הוא לא אירוע נעים.
לאחרונה נערך ב"כלכליסט" ראיון עם מנהלת ההוספיס ("מר מוות, מכר ותיק", דיאנה בחור ניר). מה מחפש יומון כלכלי בהוספיס? נראה לי שהעורכים רצו לרמוז לקוראיהם שאחרי כל הכסף, משחקי הבורסה וכרישי הנדל"ן, מחכה לכולם אותו סוף, ולפעמים הוא גם יכול להיות מאוד לא נעים. בכתבה נחשפים בין השאר המספרים האלה:
- זמן שהות ממוצע בהוספיס - 17 יום
- גיל ממוצע של המאושפזים - 60
- מדי שנה מאושפזים כאן 400 חולי סרטן סופניים
- 18 אחיות וסניטרים
- בהוספיס 18 מיטות והתפוסה מלאה כמעט כל הזמן
האדריכלית מציגה את המקום
שאלתי את עדה אם היא כתבה פעם טקסט קצר שמציג את המקום. היא ענתה שלא, וניגשה לכתוב אחד כזה:
"מבנה ההוספיס בתל השומר הוא תוצאה של דיאלוג מיוחד ומעניין שהתקיים עם ד"ר אלכסנדר ולר לכל אורך תהליך התכנון. השאלות העיקריות שעלו בדיון, והחלופות הרבות שתוכננו, נסבו על שאלות יסוד הנובעות מהיחס הרצוי בין ההוספיס והסביבה הקרובה לו. האם המבנה אמור להיות אובייקט עצמאי, משל עצמו, רחוק מהיום-יום? האם יפנה עורף למדרכות, לבית החולים ולכביש הסמוך? האם הוא ישות נפרדת עם גן פרטי, ירוק ושקט, המנותק לחלוטין מהעין הציבורית?
"נבחרה קומפוזיציה מופנמת, מרוכזת בעצמה ומאורגנת מסביב לחצר פנימית המוגבהת ממפלס המדרכה הסמוך. יצרנו חצר גדולה, התחומה על ידי קירות תומכים גבוהים, המלווים את שביל הכניסה להוספיס, לכל אורכו. בחצר טופוגרפיה חדשה, משופעת, הגולשת כלפי חדרי החולים ומכוסה בצמחייה עשירה ומגוונת. מעטפת החדרים המופנית כלפיה שקופה ומאפשרת לחולים ולמבקרים מבט ישיר לעברה. מהלך השירות במסדרונות ותנועת האחיות והרופאים מתבצעת בהיקף המבנה ומבודדת את החדרים מהרעש והנוף החיצוני.
"שלוש חצרות קטנות משמשות אבני דרך לאורך מסלול ההליכה, מן החוץ אל הפנים ובתוך המבנה עצמו. האחת יוצרת אתנחתא בין הכביש לרמפת הכניסה, השנייה מהווה מקור אור טבעי בחלל הכניסה, והשלישית 'מאווררת' את המסדרונות הפנימיים ומאפשרת יציאה לחדר המנוחה המשותף של המשפחות והחולים לרחוב. הקומפוזיציה האדריכלית משחררת את הגיאומטריה הקווית של המסדרונות באמצעות שלוש החצרות, המוארות באור טבעי וממוקמות בקצוות. במקביל היא מאפשרת לאור עליון לחדור ולהאיר את הקיר מול מיטות החולים, ובעקבותיו 'מתרענן' החלל בכל חדר וחדר. נוצרה תחושה של בית; עם השקיפות, עם לובן הקירות, עם החזרי האור העליון ומשטחי העץ החמים - כולם כאחד 'מרהטים' את החלל הפנימי.
"המופנמות והשכבתיות המבנית, מערך התנועה ותנודות האור הטבעי היוו מרכיבים עיקריים של הפיתוח הרעיוני לכל אורך תכנון ההוספיס".
כרמי ומשפחתה
הרקע המשפחתי של עדה כרמי-מלמד מציב אותה באחד מקדקודיו של משולש אדריכלים משפחתי:
(א) האבא היה האדריכל דב כרמי (1962-1905), חתן פרס ישראל, שעבודתו היא חלק בלתי נפרד מהסגנון הבינלאומי. בשלב מאוחר הוא עבר (בעיקר בהשפעת עמיתיו הצעירים) לסגנון הברוטליסטי וכך הוא תיכנן בין השאר את היכל התרבות (בשיתוף זאב רכטר), בית הוועד הפועל של ההסתדרות (עם חבר אדריכלים) ואת פסאז' הוד עם תיאטרון הקאמרי (היום בית ליסין) ברחוב דיזנגוף (בשיתוף צבי מלצר ורם כרמי).
(ב) אחיה היה האדריכל רם כרמי (2013-1931), גם הוא חתן פרס ישראל ויצירתו הובילה את הסגנון הברוטליסטי הלירי. הוא תיכנן בין השאר את התחנה המרכזית החדשה בתל אביב, את תיכון ליידי דיוויס בתל אביב, מרכז הנגב בבאר שבע (בשיתוף צבי מלצר ורם כרמי), את בית המשפט העליון בירושלים (בשיתוף עדה כרמי-מלמד) ולאחרונה גם את שיפוץ תיאטרון "הבימה" בתל אביב.
(ג) עדה כרמי-מלמד, ילידת 1936, גם היא כלת פרס ישראל. כמעט שני עשורים מחייה המקצועיים עברו עליה בארצות הברית. באמצע שנות ה-80 חזרה לישראל והשתלבה מיד בעשייה המקומית, כשתחילה תיכננה מפעל אלקטרוניקה ביבנה (שנהרס לאחרונה). פרסומה המקומי העיקרי הגיע אחרי שתיכננה עם אחיה את בית המשפט העליון בירושלים.
עוד תיכננה את טרמינל היוצאים בנתב"ג 3 (גם כן בשיתוף אחיה), את תוכנית האב השנייה לקמפוס החדש של אוניברסיטת בן גוריון וכן מספר מבנים שם, את מרכז המבקרים ברמת הנדיב ואת בית אבי חי במרכז ירושלים. את ההוספיס במרכז רפואי "שיבא" השלימה ב-2003, והאדריכלית האחראית היתה יפעת פינקלמן.
