"גיל שמונה, הבית מלא מוזיקה ישראלית, בסלון יש פטיפון והמון תקליטים, ואז מגיע התקליט 'כלניות' של שושנה דמארי, תקליט שיצא עוד לפני שנולדתי אבל הגיע הביתה כשהייתי ילדה.

 

>> לעוד כתבות בערוץ אנשים, לחצו כאן

 

"אני זוכרת את העטיפה, עם הכלניות והפנים שלה בגדול, ואני זוכרת את עצמי מתחילה לשמוע אותו. משהו שם משך אותי. הייתה שם הישראליות שבקעה מתוך הגרון שלה, עם ה-ח' וה-ע', היו שירי רועים שמאוד התחברתי אליהם, ואני זוכרת את עצמי בתור ילדה בת שמונה, לובשת שמלת קטיפה של אימא שלי, שמה עגילים גדולים וטבעות, עומדת מול המראה ועושה שושנה דמארי.

 

"כל השנים עקבתי אחריה. קראתי כל דבר שנכתב עליה. נגע לליבי הסיפור שלה, שהיא עלתה מארץ רחוקה ומסתורית, שהיא באה ממשפחה דלת אמצעים, ושבניגוד לכל האופציות האפשריות, בזכות הנחישות, הקול והכישרון שלה היא הגיעה למקום הכי גבוה שיש. הרשים אותי גם שהיא נולדה במדינה רחוקה אבל ייצגה ישראליות מאוד חזקה.

  

"כשהתחלתי להופיע בקצב רציני, מצאתי את עצמי חוזרת בלילות מנסיעות, עייפה ובודדה, הנוף מתחלף לך מול העיניים, ואתה רעב, עם איפור על הפנים, ואתה רוצה שמישהו יחבק אותך, ותמיד נזכרתי בראיונות איתה: היא תמיד אמרה שזה חזק ממנה, הרגע הזה שאתה עולה לבמה ויודע שזו המטרה שלך. יצא לי גם לעבוד עם שמעון כהן, שהיה המעבד המוזיקלי שלה, וגם הוא היה מספר לי על הנחישות שלה, על זה שהיא לא הייתה מוותרת.

 

"כמה שנים לפני שהיא נפטרה פגשתי אותה בצוותא באיזשהו ערב, ומרוב שזה היה עוצמתי, אפילו לא ביקשתי שיצלמו את זה. רציתי לנצור את הרגע. לא הייתי מסוגלת להגיד לה כלום. היא הייתה מאוד חזקה. אם הייתי יכולה לפגוש אותה שוב, הייתי אומרת לה שאני נורא מבינה אותה, שזו באמת עבודה נורא קשה, ושאני מעריצה אותה על כך שעד הרגע האחרון היא עוד הופיעה ועלתה לבמה ותמיד נראתה טוב, תמיד כל כך ומטופחת ועם קלאסה. עד היום, המון פעמים כשאני חושבת איזה בגדים ללבוש להופעה, אני חושבת עליה, איך תמיד היא יצאה מתוקתקת, עם השמלות הגדולות והעגילים.

 

"הפעם היחידה שהתאכזבתי ממנה הייתה בכתבה ששודרה בטלוויזיה אחרי מותה, שממנה התברר שהיא לא הייתה דלת אמצעים כמו שכולם חשבו, אלא שהיו לה נכסים. כאב לי עליה שהיא חיה חיים מאוד סגפניים למרות שהיו לה אמצעים, ושאלתי את עצמי למה היא לא חיה יותר טוב, למה היא הסתפקה במועט כל כך. הגיע לה לחיות יותר טוב. אני גם רציתי לראות אותה מבלה יותר, מתפנקת יותר. כאב לי גם שהיא לא רוותה נחת מהמשפחה ולא זכתה לנכדים.

 

"החיבור הכי חזק ביני לבינה היה לפני כשנה. גילו לי גוש גדול בשד, עליתי לבדיקות מקיפות בירושלים, עשו לי ביופסיה והיו צריכים לתת לי תשובה אחרי 24 שעות. כשחזרתי הביתה, עליתי לחדר שלי, סגרתי אותו, שמתי את 'כלניות' בפול ווליום ולא הפסקתי לבכות. זה היה רגע שבו הייתי בטוחה שאני נפרדת מהחיים, וזה מה שרציתי לשמוע ברגע הזה. זה היה נורא מפחיד. עכשיו הכול בסדר.

 

"עוד אדם שמאוד השפיע עליי, אבל בצורה אחרת, היה אבא שלי, בן ציון חלפון, שנהרג בתאונת דרכים כשהיה בגילי. הוא היה חבר כנסת, סגן שר החקלאות, ואני תמיד חושבת כמה הרבה הוא הספיק לעשות במעט מאוד שנות חיים.

"אני חושבת שגם אני יכולה להיות מגדלור של אנשים אחרים, ואני רואה את זה בדברים קטנים. יש בחורה אחת, למשל, שעוברת עכשיו טיפולים כימותרפיים, והיא סיפרה לי שהיא עוברת אותם בימי חמישי כי בימי רביעי היא באה להופעה שלי כדי להתמלא באנרגיה ובשמחה.

 

"אני לא יודעת אם אני ממש מגדלור, אבל כנראה שיש לי מקום בלב של אנשים אחרים בזכות השמחה שאני משאירה. זה כיף".

 

הסיפור של דמארי נגע לליבה. עינת שרוף (צילום: ענבל מרמרי)
הסיפור של דמארי נגע לליבה. עינת שרוף (צילום: ענבל מרמרי)

___________________________________________________________________________________________________________

 

 

>> ומי המגדלור של ארקדי דוכין? לחצו כאן