הדפסה
לכתבה באתר
"העיר הירוקה והנקייה בהודו"' - זאת התשובה שכל הודי יורה באוטומט, כשהוא שומע שהיעד הבא שלך הוא העיר צ'אנדיגר. לא שזו תחרות קשה במיוחד בהודו - כל מי שהיה בהודו או מכיר מישהו שהיה בהודו (כלומר כולנו) יבין על מה אנחנו מדברים - ואם להיות כנים, צ'אנדיגר היא לא כזאת ירוקה ולא כזאת נקייה, אבל הכל יחסי. לא רק שהיא נחשבת ל"הכי ירוקה" ו"הכי נקייה", אלא שהיא גם נושאת בסופרלטיב נוסף: היא העיר המתוכננת הראשונה בהודו.
אלא שמבחינתנו, העיר שצ'אנדיגר "הכי" הזכירה לנו היא דווקא אשדוד (עיר שמחצית מכותבי שורות אלה בילו בה חלק גדול מחייהם). אז לפני שאנחנו מסתבכים עם 240 אלף תושבי אשדוד, או מיליון וחצי תושבי צ'אנדיגר, נקדים ונציין שהשוואה לא באה להעליב את אשדוד. או את צ'אנדיגר.
אי-אפשר להתעלם מהדמיון בין צ'אנדיגר לאשדוד: החלוקה לסקטורים ("רובעים" באשדודית), הרחובות הרחבים בצורה מוגזמת שסוגרים כל סקטור, הרחובות הצרים (באופן יחסי) בתוך הרובע שנועדו להקשות על תנועה מוטורית, רצועות הירק שמקשטות שטחים מתים, והאיזור (Zoning) המוקצן של שימושי העיר.
כרונולוגית, הכל מסתדר: המתכננים יצחק פרלשטיין ואריה דודאי הוזמנו לתכנן את אשדוד שנים ספורות אחרי שהתוכנית של צ'אנדיגר קרמה עור וגידים; להשפעה חוצות-הגבולות של לה קורבוזיה באותה תקופה, השפעה שמשותפת לשתי הערים, כולנו מודעים; אבל הדמיון מקרי אפילו פחות. אדריכל אבי מאייר, חוקר אדריכלות לה קורבוזיה לדורותיה, אישש את תחושת הבטן החזקה שלנו: מי שהוזמן לכהן כיועץ חיצוני לצוות הישראלי של פלרשטיין ודודאי, היה האדריכל אלברט מאייר. אותו אדריכל היה המתכנן הראשון (אך לא האחרון) של צ'אנדיגר, ותוכנית המתאר שלו לעיר ההודית החדשה דומה שתי טיפות צ'אי לתוכנית המתאר של אשדוד.
אף שצ'אנדיגר הפכה לשם נרדף ללה קורבוזיה, לה קורבוזיה היה ראש הצוות רק בגלגול השני של תכנון העיר. נסביר: תחילה, ב-1947, הוזמן אלברט מאייר לתכנן את צ'אנדיגר יחד עם נוברצקי, שנהרג בתאונת מטוס ב-1950. אז הוזמן לה קורבוזיה, ותחתיו עבדו זוג המתכננים הבריטי דרו ופריי והמתכנן השווייצרי ג'נייר. מאז, שמה של צ'אנדיגר נקשר בלא-היתר לשמו של לה קורבוזיה.
את לה קורבוזיה כבר הזכרנו בפוסט הזה. לא רק שתכנון צ'אנדיגר נזקף לזכותו, אלא גם תכנון כל מבניה הציבוריים. אז מי שכבר שמע על המתכנן השווייצרי-צרפתי יכול לדלג על שלושת המשפטים הבאים: לה קורבוזיה נחשב לאדריכל המשפיע ביותר במאה ה-20 (אם כי מעניין שרק אדריכלים שמעו עליו. או מקסימום סטודנטים לאדריכלות שנה ב' ומעלה). כפי שתבחינו בהמשך, הוא ראה בשימוש בבטון (חשוף) את צורת הבנייה הראויה והחדשנית ביותר לתקופה.
עובדה ביוגרפית ידועה היא שלה קורבוזיה שנא את ה"עיר" וכל מה שכרוך בה. כמתכנן עירוני הוא שאף באופן מעשי לפרק אותה. האמצעים העיקריים להשגת המטרה היו בקנה המידה הגדול: הפרדת העיר ליחידות קטנות ועצמאיות, שמתניידים ביניהן ברכב; ובקנה המידה הקטן: נטישת הרחוב העירוני לטובת שיכוני רכבת (תנו הצצה מחלון המכונית בכל מקום שאתם נמצאים בו) או שיכוני מגדל. זה, למשל, מה שהציע לעשות לפריז:
"עיר ל-3 מיליון תושבים". הצעה של לה קורבוזיה להריסה ובנייה מחדש של פריז, רק לפני 60 שנה. צילום: Amber Case
מאחר שהכבישים הענקיים הם לא הכי נעימים, הוסיפו עוד רצועת ירק ("שטח ירוק") בכל צד שלהם כדי להגן על המבנים הגובלים.
סממן הדמיון הכי מתבקש הוא החלוקה לרובעים או ל"סקטורים", שמופרדים זה מזה בכבישי ענק-על-סף-אוטוסטרדות (כמו רחובות הרצל, בגין, בני ברית באשדוד ו-udyog path, sukhna path, dakshin marg, madhya marg בצ'אנדיגר).
כל רובע הוא ישות עצמאית ומאופיין בחתך חברתי כמעט אחיד. הצרכים המיידים של כל תושב ותושבת אמורים לקבל מענה בתוך הרובע. ברמה העירונית, התכנון המבדל (Zoning) מתבסס על הפרדת שימושים ולכן ההפרדה בין מבני ציבור ממשלתיים, מסחר ומגורים היא שחור ולבן (או שחור-לבן-ירוק).
צ'נדיגאר היא בירת המדינות האריאנה ופנג'אב, השנייה היא מולדתם של הסיקים, שמפורסמת בעיר אמריצר ובמקדש הזהב שלה. מאחר שהממשלה היא מעסיק עיקרי בצ'אנדיגר, העיר הפכה להכי עשירה בהודו. הקוטביות בין המעמדות ומשכנם של עשירים לצד משכנות עוני ופחונים הם מאפיינים מוכרים של העולם השלישי, אבל בצ'אנדיגר, בגלל התכנון הנוקשה, האזורים העניים התפתחו מחוץ לגבולות העיר ומדובר במראה פחות קשה לעיכול. אז נכון, הסמיכות בין חנויות היוקרה של רובע 17 לבין רובע 45 העני אינה מראה יומיומי לישראלים, אבל לא מדובר בתופעות קיצון כמו שניתן לראות בבומביי.
-
פארק בהודו. מחזה נדיר
גם במיקרו יש הרבה דימיון, בעיקר בין החלקים שנבנו קרוב לתקופת ההקמה של הערים.
מרכז מסחרי בקומת עמודים בסקטור 17 בצ'אנדיגר
המורשת המודרניסטית של Zoning - הפרדה אידיאולוגית בין מסחר, מגורים, תעשייה קלה, מוסדות שלטון וכו' למקומות מרוחקים (הרבה מעבר לצורך במניעת הפרעות הדדיות בין שימושים שונים) - ניכרת להחריד בצ'אנדיגר. הסדר והשליטה הבלתי נסבלים בעיר הם מאפיין ברור של לה קורבוזיה, שזו העיר היחידה בתכנונו (ואולי טוב שעצר בשיא, אחרי מה שהציע לעשות לפריז). העיר היא תוצר של "אני מאמין" אדריכלי שרווח בשנות ה-50, שנים שבהן נולדו סדרים חדשים ואמונה שלמה שבכוחה של הארכיטקטורה לרפא את תחלואי החברה: שמבנה גדול של יחידות מגורים קטנות וזהות לאנשים לא זהים יכול ליצור חברה צודקת יותר. אנחנו רואים את זה בארץ בכל מקום (מפורסם יותר, מפורסם פחות). ורואים את זה בעולם באין ספור פרויקטים של בנייה ציבורית בשנות החמישים והשישים.
לה קורבוזיה תיכנן גם את הפרלמנט, בית המשפט, המקדש החילוני וגם את מוזיאון העיר.
>> גליה גוטמן, תושבת ותיקה באשדוד, חושבת שהעיר חושבת בקטן
