הדפסה
לכתבה באתר
בימים אלו נתלים על קירות הפקולטות לאדריכלות ולעיצוב ברחבי הארץ גיליונות ההגשות של סוף השנה. הסטודנטים ינסו להתעלות על חבריהם, בין השאר בעזרת צורות גרנדיוזיות שהופקו במחשב - וירטואוזיות, מרהיבות ומושכות את העין. האם ההדמיות האלו יכולות להתקיים במציאות, ולשמש את הבוגרים הלכה למעשה? שרון רוטברד, אדריכל וסופר, הוטרד מכך שסטודנטים יוצאים מהלימודים כשהם מוכשרים לייצר פרזנטציות מרשימות - אך חסרי ידע מספק בבנייה (ראו כתבה קודמת בנושא).
"כשאברהם יסקי מסר לי את הפרויקט שלימים היה הבניין הראשון שלי", נזכר רוטברד, שמרצה במחלקה לאדריכלות בבצלאל, "הוא אמר לי שכל אדריכל צריך, לפחות פעם אחת בחיים, לעשות בניין מההתחלה ועד הסוף, מהתכנון ועד סוף הבנייה, וללוות אותו בכל התהליכים. הוא טען שאדריכל שלא עושה זאת הוא ארכיטקט נכה" (לא כל המרצים לאדריכלות בישראל אכן הקימו בניין מימיהם). ב-2005 יזם רוטברד מסגרת אקדמית שנקראת "saba"- "אדריכלות ספונטנית-אקדמית בצלאל", שבה סטודנטים מתנסים בתהליך שלם של בנייה, בדרך כלל לראשונה בחייהם. "יש כאן מחשבה על איך לחנך אדריכלים שלא יהיו נכים", מסביר רוטברד, "וזה דורש מידה אחרת של אחריות על מה שאתה מתכנן. הקווים על המסך או על הנייר מקבלים משמעות אחרת כשהם הופכים לבלוקים, ללבנים ולחומר".
מבנה מקרטוני ביצים ומקופסאות חומוס
הסטודנטים שמשתתפים בסדנה מעצבים מבנה קטן שעשוי מחומר שהם בוחרים בו – החל מקרטוני ביצים, שקיות ניילון וקופסאות חומוס, וכלה בצינורות פלסטיק - כשנקודת הפתיחה של התכנון היא עלות אפסית או נמוכה מאוד. המטלה הזו לא רק חושפת את הסטודנטים לעבודה עם חומר, אלא מציבה את כולם בנקודת זינוק שוויונית. קצת כמו אבותינו, שגרו בטבע ובנו מבנים ורנקולריים (מחומרים מקומיים) – טיפי, איגלו, יורטה, אוהל ומבני בוץ.
בשנה שעברה, למשל תוכננה במסגרת הפרויקט כיתת גן-ילדים בכפר ראג'פור, שבמדינת גוג'ראט בהודו. (איתן בלו, ז'רמן טוביגב, מיטול סינדהב, סתיו רבינוביץ', נועה רפופורט); ב-2011 תוכננה "התנחלות פתע" - מבנה מתנפח מניילון פצפצים, בחורשה זמנית ברחוב מורה נבוכים, תל אביב. (נטלי אוחנה, יעל קאופמן, אביגיל רוזנשטיין); שנה קודם לכן זו הייתה "ארכיטקטורה מיטלטלת לאזור אסון": מבנה מקרטון ממוחזר ושקיות ניילון בחוף בת ים. (אחמד חרוף, מקסים יקירביץ', ניזאר ניזאם).
השנה חברה המחלקה לפארק אריאל שרון, שהולך ומוקם בחירייה. כל קבוצה יצאה לתור אחר חומר ורעיון, במטרה להקים מבנה שמייצר צל על פני 25 מטרים רבועים. תוצאות העבודה הוצגו לאחרונה במתחם, ולדברי מנהל השיווק של הפארק, אלכס קפלן, המקום הוא כר פורה ליצירה "מכיוון שהתקציב הוא אפס, ויש התאמה מוחלטת בין העשייה של הסטודנטים לתפישה של הפארק כאתר בר-קיימא, שעוסק במסרים של שימוש מחדש (reused)". בפארק, שמשתרע על פני 450 דונמים, מתוכננים בימים אלו עוד פרויקטים: מסלול שבילי אופניים של ארבעה קילומטרים, מרכז מבקרים וגשר ססגוני.
מה עשו הסטודנטים
חברי קבוצת "הגזם" - שמיר זלקין, גיא ארליך ומישל היטס – זיהו את מרכז גריסת הגזם בכניסה לאתר האשפה בחיריה, ומיהרו למצוא בו עולם ומלואו – שאריות גזעים, ענפים וזרדים. משהחליטו כי זה החומר שאיתו הם רוצים לעבוד, הם החלו להתבונן על הציפורים בפארק ועל בתיהן – קני הציפורים. "הציפורים מאוד מתוחכמות מבחינה הנדסית. והן בונות את הקן מכל חומר מקומי – קש, בוץ, ואפילו שקיות", מתלהב זלקין. בתוצר הסופי – "הקן"– שעשוי כולו מאותו חומר ללא שימוש במחברים מחומר אחר, נוצר אובייקט מוצלח שבנייתו נמשכה כחודש ימים בפארק עצמו.
גם "קבוצת הבמבוק" גילתה את החומר בשטח, רק שלא מדובר בבמבוק האמיתי שגדל באסיה אלא בחומר מקומי: קנה מצוי. את החומר גילו הסטודנטים – עינת גזית, שרה כהן נחמיה, אריאל ארמוני ואלעד יהנה - לאחר שצפו במערום צמחייה על שפת הנחל. המבנה שלהם מורכב מקונסטרוקציה של קשתות שנבנתה מהחומר, וממילואה מחומר זהה, כשהפתח הצר פונה להצטלבות בין נחל שפירים לנחל אילון. גזית מסבירה שהעבודה בסטודיו הזה, בניגוד לקורסים אחרים בבצלאל, "הייתה עד הקצה. רק כשבנינו את המבנה הבנו איך לגרום לו לעמוד, והבנו שצריך לעבות את הקשתות כדי שהמבנה יחזיק".
שני איזנקוט, נתי אלקיים ויונתן בר קיבלו תרומה של קרטונים גליים ממפעל בגודל של 88 על 140 סנטימטרים. מצבו ההתחלתי של חומר הגלם היה משטחים, והתלמידים תיכננו סגמנטים של "זכר ונקבה" כדי להרכיב מהם מבנה שלם. אף שהם בנו מודלים של המבנה בכיתה, הרעיון לא עמד בתנאי הסביבה. איזנקוט מסבירה שהם תיכננו לבנות מחסה בעל דפנות חזקות: "היינו בטוחים שזה יעבוד, אבל בשטח המבנה קרס. זו הייתה התמודדות קשה. כנראה שאם היינו בונים חלק גדול יותר בכיתה בקנה מידה אמיתי, היינו פותרים את הבעיה".
עמירם מיארה, בר מוסן לוי ודפנה בר-יוסף איתרו את האחד החומרים המבוזבזים ביותר בעידן המודרני: אוגדן שקיות הניילון בסופרמרקטים, שמותיר עם סיום השימוש בו ריבוע של יריעות ניילון שהופך לפסולת בכמויות אדירות. במהלך הסמסטר פיתחו הסטודנטים טכניקת הלחמה, שהופכת את החומר הרך לקונסטרוקטיבי. באמצעות מכשיר מיוחד הם יצרו סגמנטים של "זכר ונקבה", שמהם בנו קשתות בגובה 2 מטרים שהצליחו להעמיד את המבנה בשטח.
הימנע מבנייה ציורית
במסגרת הקורס נוהג רוטברד לקרוא עם הסטודנטים טקסטים שלו ושל כותבים כמו גי דבור, פרנץ קפקא ואדולף לוס. האחרון כתב את החיבור "כללים לבנייה בערים", שקובע: "הימנע מבנייה ציורית. השאר רישומים כאלה לחומות, להרים ולשמש. אדם המתלבש בדרך ציורית איננו ציורי, אלא סתם ליצן. האיכר אינו מתלבש בדרך ציורית. אבל הוא ציורי. בנה כמיטב יכולתך. לא יותר טוב. אל תתעלה על עצמך. אבל גם לא פחות מכפי יכולתך (..) שים לב לצורות הבנייה של האיכרים. שכן הן תוצאה של חוכמת אבות עתיקת יומין".
בהשאלה, מאמין רוטברד, גם סטודנטים שלא הצליחו בסופו של דבר להקים מבנה למדו שיעור משמעותי. "חלק מהפרויקטים האלה היו יכולים לעבור בקלות בסטודיו רגיל, בלי לחשוף את הבעיות שגרמו להם לא להתרומם", הוא מזכיר, "מכיוון שאלה בעיות שהן מתוך המציאות - ושלא ניתן להבין אותן ללא פעולה בתוך המציאות. חוץ מזה, קורה שפרויקטים לא מצליחים. אלו יכולים להיות כישלונות מפוארים".
הוא גם מזכיר כי עבודתו של האדריכל העכשווי מתפצלת לאינספור מקצועות, התמחויות ותתי-התמחויות - בתחומי ההנדסה היא נעשית מול יועצי האינסטלציה, המעליות, החשמל, הממ"דים, מיזוג האוויר, האקוסטיקה, התאורה וכדומה, ובתחומי העיצוב היא נעשית מול מעצבי פנים, נוף, חזיתות ועוד. "התהליך הזה, שקיים בכל תחומי הייצור והכלכלה, מנתק את האדריכל יותר ויותר מתהליך הבנייה", הוא סבור, ולכן – בניגוד לרוב עמיתיו באקדמיה - הוא בחר ללמד את הסטודנטים מלאכת בנייה מהי, ולא להתעסק רק בייצוג ובפרזנטציה. "אנחנו מדברים באקדמיה על מבנים היפותטיים שלא ייבנו לעולם, דרך תוכניות, שרטוטים ומודלים", טוען רוטברד. "יש בזה מידה מסוימת של חוסר אחריות, גם כי מבחינה פדגוגית ומקצועית הלימודים עוסקים רק בחלק אחד של התהליך ולא בכולו, וגם כי מבחינה ערכית וחברתית זה מלמד את הארכיטקטים להתנתק מהמציאות".
