הדפסה
לכתבה באתר
"כשאני רואה בכביש פחית שנדרסה שוב ושוב, אני לא יכול שלא להרים אותה. זה כמו בטבע - יופי לא ייאמן שנובע מכוח שמופעל על הדברים", מסביר רון ארד איך המשיכה שלו לחפצים דרוסים שהוא נתקל בהם לאורך חייו - פחיות, מצלמות, צעצועים - הופכת לרכיב שמלווה את העשייה שלו.
מעיכה, דריסה, מכות והריסה נוכחות ביצירה שלו כבר הרבה שנים: את Tinker Chair, שהוא עיצב ב-1988, הוא הכין מיריעת פלדה שספגה ממנו חבטות "עד שהיא תתוודה שהיא כיסא", וב-1987 הוא הציג במרכז פומפידו בפריז את "מקלות ואבנים" - המבקרים הוזמנו להביא איתם כיסאות, ולדחוף אותם למכונת דחיסה שהפכה אותם לקוביות שנערמו והלכו לאורך הקירות במהלך התערוכה. אבל הפעם, בתערוכת יחיד שנפתחת הערב במוזיאון העיצוב חולון, הוא עובר לקנה מידה גדול והורס שש מכוניות פיאט 500. המכוניות נדחסו במכבש ספינות ושוטחו לכדי אובייקטים דו-ממדיים כמו "פרחים מיובשים" בין דפים של ספר, כפי שארד מגדיר זאת.
בראיון שנעשה לקראת הקמת התערוכה עם הנס אולריך אובריסט, הוא סיפר ש"יש לי רומן מתמשך עם הפיאט 500, הצ'ינקווצ'נטו. החלטתי שאני רוצה להפוך את היפהפיות התלת-ממדיות האלה לציורים, להנציח אותן באופן כלשהו". תאונת הדרכים היזומה הזו, שמנציחה את רגע המוות במבטים שונים - פעם אחת על המכוניות ההרוסות, פעם אחרת על מכונית ישנה שהוא בנה מחדש ממוטות מתכת בהדפסה תלת-ממדית, ופעם אחרת על מכוניות צעצוע שמזכירות את האמיתיות - נקראת In reverse. כמו הליכה אחורה בזמן אל תחילת הקריירה של ארד, הסתכלות אחורה בתהליך, או פשוט יותר - זאת תאונה ברוורס.
הלך להפסקת צהריים, תיכף ישוב
זאת תערוכה ראשונה של ארד המעצב, במוזיאון שאותו תיכנן ארד האדריכל. הוא יליד תל אביב (1951) שסיים לימודי אמנות ב"בצלאל" ונסע ב-1974 ללמוד אדריכלות ב-AA בלונדון (זאהה חדיד הייתה אחת מעמיתותיו ללימודים). אז התחיל לעבוד במשרד אדריכלים והשתעמם. "הוא לא האמין שהוא ימשיך להתעסק בשרטוט פרטים של חלונות", צוחקת האוצרת של התערוכה, לידיה יי (lidia yee), בראיון ל-XNET המתקיים בזמן שרון ארד תולה עם אנשיו את העבודות המוצגות בתערוכה.
יום אחד יצא ארד להפסקת צהריים, שוטט בעיר והבחין במושב של מכונית Rover שזרוק במגרש גרוטאות. מהפסקת הצהריים הזאת הוא כבר לא חזר למשרד. כמי שהתעניין באמנות Ready Made עוד כסטודנט, וגם כתב עליה את עבודת התזה, הוא נשאב לאובייקט הנטוש והצמיד אותו למסגרת מתכת מקומרת. לתוצאה הוא קרא Rover Chair. יום אחד הציץ עובר-אורח לסטודיו של ארד בקובנט גארדן, ועינו נחה על המושבים. "איזה בחור דופק לי על הדלת ואומר במבטא צרפתי 'אני רוצה לקנות את הכיסאות האלה'", סיפר ארד בראיון. "זה היה ז'אן פול גוטייה. לא ידעתי מי הוא. לא היה לי מושג. הוא קנה שש חתיכות - ואז הייתי צריך למצוא דרך לייצר אותן".
כיסא רובר (1981) היה קרש הקפיצה לקריירה בינלאומית שנמשכת בהצלחה כבר 30 שנה ויותר. כשהוזמן ארד להציג תערוכת יחיד במוזיאון המקומי, הוא הסתייג מרטרוספקטיבה שתסתפק במבט לאחור על העבודות שלו לאורך השנים, והעדיף להתמקד גוף עבודות עכשווי שמתמקד בהריסת המכוניות בשני אופנים - הפעולה הפיזית-הישנה של המעיכה מצד אחד, וההדמיה הדיגיטלית של הטכנולוגיה החדשה מצד שני. ארד מזוהה אמנם עם הפעולה הידנית, ומצד שני הוא תמיד אימץ בחום את תוכנות התלת-ממד (כמו שהדגים בקולקציית המשקפיים בהדפסת תלת-ממד שהוא השיק לפני כשנתיים). התערוכה משקפת את שני הקטבים הללו: מצד אחד ההריסה האמיתית של מכוניות הפיאט ומכוניות צעצוע של ילדים; ומצד שני הדפסים דיגיטליים ענקיים של חתך המכונית ההרוסה, וחתך נוסף של המכונית שעשוי בהדפסת תלת-ממד בקנה מידה של 1:1.
גם אם ארד אינו רוצה להביט אחורה, הוא בכל זאת עושה את זה. משתי סיבות: ראשית, התערוכה מוקפת בעבודות מתכת שמדגימות טיפול שונה בחומר לאורך שלושה עשורים. גם מי שלא עוצר את נשימתו כשהוא נתקל בכורסה, יוכל להתרשם כאן מהווירטואוזיות, ההומור והמשחק האגרסיבי עם הברזל והפלדה (גם בעזרת סרטוני ארכיון שצולמו בסטודיו של ארד, ומראים איך הופכים גוש מתכת לרהיט שימושי). ב"כיסא המושווה היטב", למשל, הוא לקח ארבע יריעות של פלדה קפיצית, כופף אותן וחיזק אותן בנעילות של בורג פרפר. התוצאה היא כיסא נוח מאוד, כותבת האוצרת בקטלוג, משום שהפלדה עברה תהליך של חיסום והרפיה (Tempering) שמעניק לה "זיכרון" - כלומר היא שואפת לחזור למצב הקודם, השטוח, שלה. מצד שני היא עברה טראומה של כיפוף שנועד להפוך אותה לרהיט. האיזון בין שני הרצונות האלה הוא מה שמושך את העין בתוצר הסופי.
שנית, המכוניות הדרוסות הגיעו מזיכרון ילדות. למשפחה שלו היה "פיאט טופולינו ג'ארדינייטה", שהמרכב שלו התבסס על עץ. בוקר אחד יצא האב לעבודה והיה מעורב בתאונת דרכים. "אני ואח שלי לקחנו את האופניים, נסענו לשם וראינו את ההרס, וחשבנו שאין שום סיכוי שמישהו יכול לצאת משם בחיים", מספר ארד באותו ראיון. "נסענו לבית החולים ופגשנו שם את אבא (שהיום הוא בן 95 ועדיין אי אפשר לעצור אותו), והמשפט הראשון שהוא אמר לנו היה: 'אם המכונית לא הייתה מעץ לא הייתי כאן עכשיו'". את שלדת העץ של דגם הפיאט ההוא אפשר למצוא במרכז האולם בתערוכה, כשהפיאט-500 הדרוסות מביטות עליה מהקירות.
"אני לא חושב שהייתי מאוהב אז במכוניות. הן פשוט היו שם ומובן שכשהתחלתי לעבוד עם מתכות תמיד עניין אותי תהליך הייצור התעשייתי שלהן", אמר ארד. בהתחשב במשיכה הכפולה שלו למכוניות ולמתכת, כמעט מפתיע שהוא עיצב רק מכונית אחת (של פיאט כמובן). אולי מפני שהוא מעדיף להרוס אותן.
>> פרסום ראשון: קולקציית המשקפיים של רון ארד
>> הפסל הראשון של רון ארד בישראל >> רון ארד מארחלא ייאמן שזה עובד: הדגמה של אופני TWO NUNS בעיצובו של ארד
Joyriding Ron's bike........ from paul denton on Vimeo.
