רוח חילונית בירושלים: מתחם התחנה החדש יפעל גם בשבת

בירת ישראל עוברת תנופת פיתוח אסתטית בשנים האחרונות. חזיתות מרכז העיר משופצות, המדרכות מתחדשות ובאזור שוק מחנה יהודה ורחוב בצלאל נפתחו בתי קפה אופנתיים. אך כל אלה לא מסוגלים לתת מענה להתחרדות של העיר, שגורמת גם לאזור חילוני כמו עמק רפאים להפוך את מסעדותיו לכשרות למהדרין. השבוע נחנכו בירושלים שני פרויקטים מושקעים, שאחד מהם פונה במוצהר לקהילה החילונית המצטמצמת: זהו מתחם התחנה המשופץ, שייפתח גם בשבתות ויציע בילוי, מזון וחנויות לכל מי שאינו חרדי (כולל ערבים). האטרקציה השנייה היא "פארק טדי", שטח רביצה בן 7 דונם למרגלות חומות העיר העתיקה וקניון ממילא, שישמש גם כאתר הנצחה חינוכי למורשתו של ראש העירייה המיתולוגי, טדי קולק המנוח.

עוד ירושלים בערוץ האדריכלות של Xnet:

>> בית בן 500 שנה ברובע היהודי

התחנה מתחברת לפארק המסילה המוצלח

מתחם התחנה הירושלמי, שעומד להיפתח בשבוע הבא, מחזק את הרקמה העירונית של ירושלים. הוא סמוך לכמה שכונות מגורים - אבו תור, המושבה הגרמנית, טלביה ובקעה - שנמצאות במרחק הליכה ממנו. גם קרבתו של הפרויקט לפארק המסילה המוצלח, שנחנך לפני כשנה, תסייע להולכי הרגל ולרוכבי האופניים להגיע אליו בנוחות. המבקרים המרוחקים יוכלו להיעזר באוטובוס בימי חול בלבד, ובסופי שבוע הם ייכנסו לרכב הפרטי (רבים מתושבי ירושלים לא מחזיקים רכב) ויחנו אותו במגרש חניה מהודר.

המתחם הוא נדבך נוסף באזור עשיר במוסדות תרבותיים: הסינמטק, החאן, בריכת השולטן, מרכז בגין, מועדון "זאפה", מרכז האנימציה jvp ו"עיר הקרח". האחרון ממוקם במבנה יביל מאולתר, שנושק לקירות האבן של מתחם התחנה, וטוב יהיה אם ייעלם יחד עם הגדרות שסוגרות על המתחם - חלקן קשורות לבניית המתחם וחלקן נועדו לצרכי ביטחון. תקציב השיפוץ של המתחם היה 35 מיליון שקלים (15 מיליון מהיזמים, 15 מיליון מבעלי העסקים ו-5 מהעירייה).

מגרש החניה. גדרות מיותרות שצריך להוריד (צילום: אביעד בר נס)

התחנה הירושלמית ההיסטורית נחנכה ב-1892, יחד מקבילתה היפואית, ופעלה למעלה ממאה שנה – היא נסגרה ב-1998. מסילת הרכבת העותמאנית בין שתי הערים התפתלה לאורך 88 קילומטרים וחלפה מעל 176 גשרים. האדריכל משה שפירא, שתיכנן את פרויקט השימור והשיפוץ יחד עם איל זיו (מי שתיכנן את מתחם התחנה בגבול יפו ונוה צדק), הכין תיק תיעוד מקיף למבנה ההיסטורי. לדבריו, המתחם שנגלה לעיניהם כאשר החלו לעבוד על הפרויקט לפני חמש שנים, היה שונה מאוד מהבניין המקורי. "הבריטים הוסיפו גמלונים (אלמנט אדריכלי משולש שמוצב בדרך כלל בחזית המבנה, ומקורו בתקופה הקלאסית, נ"ר) בצדדים, ובשנים 1946-1947 התחנה נפגעה מסדרה של פיצוצים ופיגועים", הוא מציין. "גם אחרי שקמה המדינה, המשיכו להוסיף תוספות".

המתחם היה בבעלות רכבת ישראל וזכה להגנה כאתר לאומי לשימור. הפרטת המתחם והפקעתו מידיה של הרכבת עודדה את המתכננים להימנע משימור מלא ומדויק של התחנה; במקום זאת, הם ליקטו מכל תקופה מאפיינים טיפוסיים כדי ליצור תמהיל של מתחם המותאם לזמן הזה. בקומה העליונה של המבנה המרכזי ממוקמת המינהלת. השכבות הישנות לא חופו בגבס ותקרת הרלסים, שהורכבה מלבני חרס חלולים שלא הצריכו טיח, שומרת על האותנטיות. קצת פחות אותנטית היא רחבת הדק הקלישאתית, שתארח ירידים לכל המשפחה ואירועי ספורט. במרחב פוזרו כמה מבנים קלים מפלדה וזכוכית בחיפוי רצועות עץ, שמדמים קרונות רכבת.

מסעדות ובתי קפה

היזמים מגדירים את המתחם כמקום של ״תרבות, היסטוריה וקולינריה", שתפעל בו גלריה לאמנות, אך הוא מבוסס בעיקר על אוכל. "התחנה" תאכלס רשתות מזון ארציות (גלידת "וניליה", פרש קיטשן, קפה לנדוור, בר המיצים re:bar ומזנון kitchen station). המסעדן נעם ריזי, שבבעלותו שש מסעדות ברחבי ירושלים, מעתיק את מסעדת "אדום" מנחלת שבעה לכאן. על עיצוב המסעדה אמונים גלעד זעפרני ולוטן זינגר. זינגר מסבירה שעבודות העץ תוכננו בהשראת תחנות רכבת באירופה, ושגולת הכותרת הדקורטיבית היא גוף התאורה הדומיננטי שמורכב מצלחות ברוח וינטאג'. "לנו אין נמל, אין יפו ואין רוטשילד", הוא מסביר את ההבדל בין ירושלים לתל אביב, "והמקום הזה יצליח. לשבועיים הקרובים כבר יש המון הזמנות".

ומה נשאר מהירושלמיות?

"הלוקיישן, האבן המקומית, והעובדים שכולם באים מהרחובות הירושלמיים".

חבר תנועת "התעוררות", חנן רובין, הוא דתי-לאומי ואב לארבעה, ששמח על פתיחת חלק מהמתחם בימי שבת. "אני לא רוצה שירושלים תהיה עיר חד-ממדית", הוא מסביר. "כמו שאני הולך עם הילדים שלי בשבת לבית כנסת, יש חילונים שהשבת שלהם זה ללכת לקפה ולשתות אספרסו". ואיך ניתן לחבר את המתחם לעיר בצורה טובה יותר? על כך שוקדים במשרד האדריכלים ארד-סימון, שם מתכננים שבילי אופניים והולכי רגל כחלק מחיזוק הקשר בין השכונות לעיר העתיקה ולמרכז העיר החדשה. הם מנסים לקשור את "התחנה" לסביבתה, ולמנוע את ניתוקה, באמצעות מערכת דרכים שמצטרפת לתוכנית העירונית הכללית של שבילי אופניים והולכי רגל. האדריכל אבנר סימון סבור ש"הבעיה של מתחם התחנה היא ניתוקו מהצירים הראשיים וממרכזי הבילוי והמסחר, למרות קרבתו הפיזית אליהם, וצריך למצוא דרכים למשוך קהל רב למקום". סימון מחמיא לזכיין אבי מורדוך, מי שעומד גם מאחורי המתחם המקביל בתל אביב, שהבין לדבריו כי הצלחתו של המתחם טמונה בחיבורו לעיר.

אחת המסעדות שייפתחו בתחנה (צילום: אביעד בר נס)

החלק הראשון בתוכנית נחנך בימים אלה: שביל שמתחבר אל פארק המסילה (שאותו תיכנן שלומי זאבי) וממשיך אותו לכיוון צפון, דרך אזור התפעול של הרכבת שהיה סגור ועכשיו נפתח לציבור. השביל הזה מסתיים בקצה מסילת הברזל שהתחילה ביפו והסתיימה בירושלים, בנקודה שבה הוצב בולם-הרכבת ההיסטורי, בכיכר מנדס-פראנס. השבילים מתוכננים להמשיך על גבי המדרכות לאורך רחוב דוד המלך לצד פארק בלומפילד (שם אמור להיפתח בית קפה מול טחנת הרוח של מונטיפיורי), משם לכיכר פלומר, וממנה בהמשך רחוב דוד המלך עד מרכז העיר.

בולם הרכבת ההיסטורי (צילום: אביעד בר נס)

רוח אחרת בפארק טדי

בניגוד לרוח העכשווית שמלווה את מתחם התחנה, פארק טדי שומר על הרוח הממוסדת שמאפיינת את הפיתוח סביב העיר העתיקה. הרעיון לפארק, שניטע על חורבות שפונו בעבר, נולד כאשר קולק עדיין התהלך בינינו. במהלך העבודות נחשפו בורות ותעלות מים מהתקופה הרומית, שרידים ביזנטיים וכדים שנותרו מתקופת מעברו של הלגיון העשירי בארץ הקודש. בתיאום עם רשות העתיקות הוחלט לכסות את ההריסות בשכבת בטון, ועליה הוצבה מזרקה שניתנת לפירוק בבוא העת.

קרן ירושלים רואה במזרקה את גולת הכותרת של הפארק, ולכן שכרה את שירותיו של אדריכל המזרקות סטפן לורקה (עיצוב תאורה: הילה מאיר). הוא יצר מזרקה שכוללת לא פחות מ-256 סילוני מים ו-1,780 גופי תאורה, בליווי מוזיקת רקע שפורצת מחמישה רמקולים היקפיים. "זה יהיה מופע של מים, אור, מוזיקה ותאורה ובלילה זה יהיה בלתי יאומן", מתרגש אדריכל הקרן, רועי זינגר. 

"הפארק מיועד להירגעות ולחינוך, בניגוד לקניון ממילא שהוא אתר קניות", מסביר זינגר איך הוא רואה את ההבדל בין השניים. את התפאורה הכללית מעניקות מדשאות הענק, שנשברות במדרגות תלולות שמגשרות על ההפרשים הטופוגרפיים (הפארק נגיש לנכים) ובתעלות מים לצד שרידים ארכיאולוגיים. כאן לא רק נחים ונהנים, אלא גם משוטטים בין שמונה נקודות ציון בחייו של קולק (כולל מרכז מבקרים בנושא). לתכנון שותפים האדריכלים משה ספדיה, שתיכנן חלקים מוקדמים בפארק, אורי שטרית ויצחק חלפון שתיכננו את שטחי הפארק החדשים, אדריכל השימור גיורא סולר, ואדריכל מרכז המבקרים, אוריה שביב.

הבעיה העיקרית בפארק היא שהמזרקה הוגדרה כשחקן מרכזי שייראה מכל פינה, והמתכננים החליטו לוותר על התקנת פרגולות במדשאות או פתרון למדרגות החשופות לשמש. התוצאה, ביום חם, היא עיניים צורבות וגוף מזיע. זינגר מציין שהפרגולות הופיעו בתכנון המקורי אך בוטלו בוועדות התכנון, מכיוון שסתרו את התב"ע. הוא מקווה שעשרות העצים שנשתלו בפארק (בעיקר בשוליים) יעניקו צל כשיגדלו.

כאשר הוחלט להקים את הפארק והמזרקה היקרה, נשמעה ביקורת על התקציב המופרז אל מול ההזנחה של גינות שכונתיות בירושלים: המזרקה עלתה כ-17 מיליון שקלים, התחזוקה 6 מיליון שקלים ובסך הכל 50 מיליון שקלים. זינגר מדגיש ש"זה לא פארק שכונתי אלא פארק לאומי, שאליו יגיע כל תייר שיבקר בעיר. הנוף המלאכותי הזה הוא הנצחה נאותה לטדי קולק, מתברר. ד"ר אלונה נצן-שיפטן מהטכניון כתבה ("נוף ופוליטיקה: ירושלים 1967–2012", יד יצחק בן צבי) על הנוף המלאכותי שהתהווה מאז 1967 סביב החומות, כתוצאה ממדיניותו של ראש העירייה הנצחי: "ביוני 1967, הורה ראש העיר טדי קולק לפנות את הגדרות שביתרו את ירושלים במשך 19 שנים, לקלף את חומות העיר ולפנות את השטח שסביבן ממבנים שלדבריו 'עוותו את דמותה של העיר שנים רבות'. פעולות ההרס הכשירו את הקרקע להתקנת חגורת פארקים ירוקה סביב החומות. את חזון 'החגורה הירוקה' ייחס קולק למתכנני המנדט הבריטי, ששאפו לבודד את העיר העתיקה במטרה להדגיש את משמעותה כ'רעיון ויזואלי"". לדבריה, קולק הפקיד את המשימה בידי מתכננים ואדריכלים שעיצבו, תחת שרביטו הסמכותי, את הנופים הדרמטיים שאותם דמיין המערב כמקור יופיה האוריינטלי של העיר.

ההבדלים בין התחנה לפארק טדי

פרויקט "התחנה" הוא תוצר מתבקש, לאחר שנים של החלטות תכנוניות לקויות שהגבירו את ההזנחה במרכז העיר והגבירו את העזיבה של חילונים. אלה מהם שנשארו בבירה, לצד הדתיים-הלאומיים והערבים, משוועים למתחמי בילוי נעימים וקרובים הביתה. ואילו פארק טדי, על אף היותו שטח פתוח באחד המקומות המרכזיים בעיר ובארץ כולה, הוא תוצר נוסף של הבנייה המגלומנית שאפיינה את העיר לאחר איחודה. אילו הייתה בו פיסת קרקע לא חשופה אחת, שאפשר להירגע בה מבלי להרגיש נצפים מכל עבר, המצב היה משתפר פלאים. בית הקפה שמתוכנן להיפתח כאן עשוי לתרום להצלחת המקום, שייפתח רשמית ב-27.5, יום מותו של קולק. אז יתברר לראשונה אם הציבור מתאהב בפארק.

והאם מתחם "התחנה" יצליח? דודו, תושב ותיק ומעורב בעשייה העירונית, כתב בבלוג של יואב לרמן כי הוא מאמין שבניגוד למתחם התל אביבי, שכבר הוכתר ככישלון אורבני, למתחם הירושלמי צפויה הצלחה: "אז נכון שמתחמים זה מכה, בעיקר בערים אורבניות (...) אבל דין תל אביב לא כדין ירושלים. ידוע שהחילונים הירושלמים דוכאו במשך קרוב ל-20 שנה, ובעידן בו בפעם הראשונה בתולדותיה המודרנית של העיר תיפתח מסה של מקומות בילוי ופנאי שיהיו פתוחים בשבתות וחגים, באזור מוגדר אחד, מובטחת הצלחה מסחררת עקב הצימאון הקיים בקרב חילונים".