בשבוע האחרון קרה לג'סיקה צ'סטיין משהו שאפילו היא לא העזה לחלום עליו: שני סרטים בכיכובה מובילים את טבלת שוברי הקופות באמריקה. הראשון הוא "כוננות עם שחר", הדרמה המדוברת שעוסקת בתפיסתו ובחיסולו של אוסמה בן לאדן, שבזכותה כבר יש לה פסלון גלובוס הזהב על המדף, ועוד מעט אולי גם אוסקר לשחקנית הטובה ביותר. אם היא רק תצליח להביס את ג'ניפר לורנס, המועמדת המובילה הנוספת.

 

>> בואו להיות חברים של פנאי פלוס בפייסבוק

 

הסרט השני נקרא "Mama", מותחן אימה ובו צ'סטיין מגלמת אשה שנאלצת לגדל שתי ילדות שהושארו ביער, וכל זאת בזמן שישות מפחידה מרחפת ברקע. עכשיו זה רשמי: צ'סטיין כוכבת על. אפילו לרשימת האנשים הכי משפיעים של מגזין "Time" היא כבר התברגה. קשה להאמין שלפני שנתיים אף אחד לא ידע שהיא קיימת.

 

צ'סטיין נכנסת לחדר שבו מתקיים הראיון בחיוך בוטח. גם אחרי לילה של הופעה בברודוויי (בהצגה בשם "היורשת", המבוססת על רומן מפורסם מסוף המאה ה־19) ובוקר של ראיונות לכלי תקשורת זרים, היא עדיין נראית רעננה וחייכנית. וכפי שהבנתם, לא חסרות לה סיבות: הג'ינג'ית הכי לוהטת כרגע בהוליווד סוגרת שנתיים מדהימות.

 

שנתיים שכוללות לא פחות מ־12 הפקות שבהן כיכבה בתפקידים ראשיים ומשניים, וביניהן כמה מהסרטים המדוברים של התקופה האחרונה: "העזרה", "סערת רוחות", "עץ החיים", "ארץ יבשה", והרשימה נמשכת. עם רזומה כזה צפוף, מפתיע לגלות שהיא מעדיפה להזמין כוס תה צמחים על פני ספל קפה חזק. בטח עד שהקומקום ירתח היא כבר תספיק להצטלם לעוד שלושה סרטי אוסקרים.

 

"אני אף פעם לא חושבת על בחירת התסריטים שלי באופן אסטרטגי", היא פותחת בווידוי. "היה לי מזל גדול להיות חלק מכל הסרטים האלה. התחלתי את חיי כמעריצה גדולה של קולנוע. אני כל כך אוהבת יוצרים, שחקנים וכותבים, כך שהבחירות שלי תמיד נעשות סביב השאלה עם מי אני רוצה לעבוד.

 

"מה שכן, אם מדובר בבמאי שאני רוצה לעבוד איתו, אבל שמציע לי דמות שכבר שיחקתי, אני כנראה לא אעשה את זה. לשחק דמות שדומה לי או למשהו שכבר עשיתי - פשוט יעצור את הצמיחה שלי".

 

כל זה קורה לג'סיקה בגיל יחסית מאוחר, במונחים הוליוודיים: היא כבר בת 35, תכף 36. צ'סטיין נולדה בפרבר קליפורני מנומנם כבת למשפחה בת חמישה ילדים, לאם שפית טבעונית ולאב כבאי. הילדות במעמד הביניים כחול הצווארון ודאי תדלקה אצלה חלומות על אורות ברודוויי הנוצצים, וצ'סטיין, שהצהירה שחלומה הגדול היה "להיות דיאנה רוס", נרשמה ללימודי דרמה בג'וליארד שבניו יורק.

 

הגיחות לטלוויזיה לא איחרו להגיע, ובין הופעות ב"ורוניקה מארס", "ER" ו"חוק וסדר" היא אף זכתה למלגה מרובין וויליאמס. שנים לאחר מכן היא תתפרנס מפרסומות לבושם החדש של איב סאן לורן, תוך שהיא מדלגת בין צילומים ל"החוב" - הגרסה האמריקאית לסרט הישראלי על סוכני מוסד שיוצאים ללכוד נאצי - וצועדת על השטיח האדום בקאן לצד שון פן ובראד פיט.

 

המזל הגדול של צ'סטיין - או שמא החוכמה הגדולה שלה - הוא שכמעט כל סרט שהיא לוקחת הופך לאהוב המבקרים ולשיחת היום. זה קרה באופן בולט במיוחד ב"כוננות עם שחר", שיוצא השבוע לבתי הקולנוע בישראל, ובו היא מגלמת את התפקיד הראשי של מאיה, סוכנת CIA קרת מבט וחדורת מוטיבציה, שמקדישה את חייה למרדף אחרי המבוקש מספר אחת בעולם.

 

הסרט, שמבוסס על הסיפור האמיתי של לכידת בן לאדן, זכה לביקורות משבחות ולחמש מועמדויות לאוסקר הקרוב, כולל לסרט הטוב, לתסריט ולצ'סטיין עצמה. אבל כמה סנטורים אמריקאים, כמו גם ראשי סוכנות ה־CIA, נחרדו מהתוצאה ומיהרו להבהיר שהסרט, ובמיוחד סצנות עינויי החשודים שבו, הן הגזמה פראית של המציאות. מה זה משנה מה אומרים, העיקר שמדברים על הסרט שלך.

 

גילמת סוכנת מוסד ב"החוב", ועכשיו את סוכנת CIA. יש דמיון בין הדמויות?

"זו שאלה ממש מעניינת. לרייצ'ל סינגר ב'החוב', כך חשבתי, יש רגשות אשמה של ניצולי שואה. כל חייה היא הרגישה שהיא לא יכולה להיות נאהבת בגלל שהיא היתה הניצולה היחידה במשפחתה.

 

מאיה היא יותר רובוטית. היא היתה ילדה מאוד מוכשרת ומחוננת, ובגלל זה כנראה לא יצאה הרבה מהבית ולא היו לה הרבה חברים. גייסו אותה לסוכנות בגיל צעיר מאוד והיא נזרקה למעגל העבודה הזה ולכל החקירות והעינויים שלא היתה לה שום הכשרה לקראתם, אבל היא מתאהבת בשירות הזה ומאבדת את עצמה. היא הופכת לעבד, עד שבסוף הסרט אין לה מושג מאיפה היא הגיעה או מי היא בכלל".

 

מאיה היא דמות קשה וקרה. הצלחת לחבב אותה?

"בניגוד לפעמים אחרות, לא אתגעגע לדמות הזו. היא אשה שאומנה להיות חסרת רגשות. ואני, ג'סיקה, אומנתי כל חיי להיות רגשנית. אז כל הסצנות שלה גרמו לי לפעול נגד האינסטינקטים שלי. אם הייתי מצלמת אותן מחוץ לדמות, הייתם רואים אותי מזילה דמעה או שתיים. אבל מאיה חייבת לעטות איזושהי מסכה. יש קטע שבו היא מתפוצצת, וזה משהו שמגיע אחרי שמישהו מנסה לחיות בצורה כזו לאורך זמן".

 

תחילת הצילומים ל"כוננות עם שחר" לוותה בשערורייה זוטא, עקב העובדה שצ'סטיין כבר התחייבה לעבוד על פרויקט אחר, והחליטה לנטוש אותו לטובת המרדף אחר הטרוריסט המפורסם בהיסטוריה. "הייתי מחויבת לסרט אחר באופן טוטאלי, אבל קראתי את התסריט הזה והחלטתי שאני חייבת להיות חלק ממנו.".

 

מה היתה הסצנה הכי קשה בשבילך בסרט?

"סצנות העינויים היו הקשות ביותר. צילמנו אותן בכלא ירדני פעיל, ואפשר להבין (צ'סטיין עושה פרצוף שלא משתמע לשני פנים - א.ק) שהאנרגיה שם לא היתה נהדרת. הרגשתי מאוד לא בנוח. ובעצם הרגשתי לא בנוח גם בגלל שאני ג'ינג'ית. הו, אלוהים, כמה שלא רציתי להיות שם אם משהו היה באמת משתבש. שמחתי לעזוב את אתרי הצילומים האלה. אני לא שחקנית טוטאלית שלא מדברת עם אף אחד בצילומים, דיברתי עם חברים ובני משפחה והסקייפ ממש הציל אותי".

 

חששת להיות ג'ינג'ית גם בתקופות אחרות בחייך?

"תראה, כשאת ילדה ג'ינג'ית במגרש המשחקים, אז כן, את לא מרגישה ביטחון מלא שמישהו לא יזרוק לך מילקשייק על הראש בגלל שאת ג'ינג'ית. גם אם הייתי בלונדינית בטח הייתה לי את אותה הרגשה חשופה שאנשים מסתכלים עליי".

 

פחדת שהתפקיד הזה יעצבן אנשים?

"התסריטאי שלנו אמר לי לפני שבוע שזה אירוני שהדבר ממנו הכי חששו באל קאעידה זה שמי שהפיל בסוף את אוסמה בן לאדן היתה אשה מערבית ומשוחררת. אני מקווה שאנשים יידעו לעשות את ההבדל בין משחק לבין מציאות".

 

את מרגישה שזה סרט שמפאר את אמריקה?

"הסרט לא מסתיים בחגיגה, זה לא שיש אלימות והתקפות ואז 'תחי אמריקה!'. אין כאן דגלים מתנופפים, חיבוקים ונשיקות ודמעות. והסיום של הסרט מאוד דו משמעי. מאיה מבינה שהיא בעצמה לא יודעת מי היא ולמה היא הפכה, ובעצם השאלה הזו נשאלת לגבי ארצות הברית כולה. לאן האומה הזו הולכת עכשיו? זה לא סרט תעמולה פוליטי. בגלל זה מראים את סצנות העינוי, שרבים לא גאים בהן".

 

יצא לך לפגוש את מאיה האמיתית?

"לא פגשתי אותה מעולם. היא עדיין סוכנת סמויה, ויש סכנה שהיא תיחשף. לרוב בסרטים יש איזשהו מושא רומנטי, או שהאשה היא קורבן של גבר מסוים. מאיה היא ההפך. היא לא מאוהבת באף אחד, עומדת ברשות עצמה. אותי זה מרגש. חסר לי לראות דברים כאלה בקולנוע. במציאות יש הרבה נשים מעניינות שהן לא רק 'החברה של'".

 

"כשאת ילדה ג'ינג'ית במגרש המשחקים, את לא מרגישה ביטחון מלא שמישהו לא יזרוק לך מילקשייק על הראש". צ'סטיין (צילום: gettyimages)
"כשאת ילדה ג'ינג'ית במגרש המשחקים, את לא מרגישה ביטחון מלא שמישהו לא יזרוק לך מילקשייק על הראש". צ'סטיין (צילום: gettyimages)

 

צ'סטיין היפה, עם סנטר שלא היה מבייש את ג'יי לנו ופה ברוחב שמתחרה עם זה של סטיבן טיילר, היא חובבת אופנה שגורסת כי "לבוש זה אמנות בעיניי. חשוב לי לדעת מה המעצב שאני לובשת רצה לומר, כמו ציור טוב".

 

היא מודה שהדילוג בין דרמת מלחמה לסרט אימה לדיבוב בסרט אנימציה ("מדגסקר 3") הוא "די לא ייאמן", ושאחד הדברים שהיא גאה בו יותר מכל היה "לקחתי את סבתא שלי לאוסקר. שתינו שמפניה ולא האמנו שזה קורה".

 

עכשיו היא מלוהקת לכל תפקיד אפשרי, אבל רק לאחרונה הודתה בראיון ש"במשך שנים לא הצלחתי לקבל אפילו אודישן". כיום היא גרה במנהטן עם הכלב שלה, מנהלת אורח חיים טבעוני ומשתדלת לשמור את חיי האהבה רחוק ממדורי הרכילות. "אני לא מדברת על חיי הדייטינג שלי", אמרה לאחרונה, "אבל אני כן אגיד שבעסק הזה קשה מאוד לתחזק מערכת יחסים, בגלל שאנחנו כמו צוענים - תמיד בתזוזה. ככל שאתה חולק יותר את מערכת היחסים שלך עם העולם, היא נהיית פחות מיוחדת".

 

היא לא מוכנה לחשוף לתקשורת מי החבר שלה בימים אלה, ובינתיים כבר מנסים לתפור לה רומן עם השחקן הבריטי טום הידלסטון (לוקי ב"הנוקמים"), ובמקביל גם עם ג'ייסון קלארק, שמככב לצידה ב"כוננות עם שחר". אבל צ'סטיין מכחישה הכל. "יש לי חוק: בלי שחקנים", אמרה. "יצאתי עם שחקן כשלמדתי בג'וליארד, אבל כיום אני לא רוצה להיות עם מישהו ולדבר רק על הביזנס ועל אודישנים. זה משעמם".

 

היית מועמדת לאוסקר על "העזרה", ועכשיו פעם שנייה.

"הקריירה שלי כרגע היא הדבר הכי מדהים שיכולתי לקוות לו. אני מקבלת טלפונים מבמאים נחשבים. גארי אולדמן בא אליי על השטיח האדום ואמר לי שהוא ראה את העבודה שלי ושהוא ישמח שנעשה משהו ביחד. זה מעבר לכל הציפיות שלי. אני חיה את החלום".

 

אבל תופעת הלוואי היא תשומת לב מוגזמת.

"לשמחתי לא קיבלתי יותר מדי חשיפה לא רצויה. אני מנסה לדבר רק על העבודה ולא על החיים האישיים שלי. אני לא רוצה ללכת למקומות בהם יצלמו אותי אוכלת ארוחת צהריים".

 

אז את לא אוכלת ארוחות צהריים?

"לא בפומבי! לא עם חברה שחקנית כשמצלמים את שתינו ככה (היא מחזיקה מזלג דמיוני ליד הפה - א.ק). יש דברים שאני עושה כדי למנוע תקריות כאלו".

 

בשלב הזה צ'סטיין קמה, אומרת שהחוויה היתה "מרגשת, כמו אירוע ספורט" ואז פוסעת החוצה במרץ עם תה הצמחים ביד, ולא שותה ממנו אפילו טיפה.

__________________________________________________________________________________________________________________________________________

 

עוד בפנאי פלוס :