הדפסה
לכתבה באתר
שני אטיאס, 21, נמצאת על ארגזים. היא הגיעה לישראל לביקור מולדת ואודישן אחד בשביל הכיף מאוחר יותר, ויש לה פתאום קריירת משחק מקומית.
"יש לי רק זוג מגפיים אחד כאן. כל בגדי החורף שלי עדיין בלוס אנג'לס. אולי בגלל זה אני חולה עכשיו?", היא מעקמת את אפה הקטן ומסתכלת עליי בעיני האיילה שלה לפני שהיא לוגמת עוד שלוק מהלאטה־סויה.
הדבר הראשון שחושבים כשרואים את הגברת אטיאס הצעירה הוא: אל אלוהים, היא דומה לאחותה הגדולה. אך כאמור, שני כאן רק כאורחת, וזה רק עניין של זמן עד שהיא מתעופפת בחזרה ללוס אנג'לס. "אני עכשיו מסדרת את ענייני הוויזה שלי בארצות הברית כדי שאוכל לעבוד כשחקנית. זה כמה אלפי דולרים וכאב ראש גדול".
>> בואו להיות חברים של פנאי פלוס בפייסבוק
אז למה לא להישאר כאן, אני מצייצת בקול קטן, כי בכל זאת, לכי תשכנעי ילדה עם מזוודה של חלומות לנטוש את החלום לשחק עם אל פצ'ינו ומריל סטריפ בשביל לעשות סיטקומים עם אבי קושניר. "כי אני רוצה להיות שחקנית, רק שחקנית, והתעשייה שם מאפשרת לי את זה". טוב, זה פייר.
אם הפנים של אטיאס מוכרות לכם, אולי זה בגלל שהיא משתתפת בימים אלה בסדרה "גאליס" של ערוץ הילדים (ראשון־רביעי, 14:35, ערוץ הילדים למנויי HOT) כנטלי רואס, הבאד גירל עם החיים המורכבים והרגליים שלא נגמרות. ב"גאליס" היא חולקת את המסך עם תובל שפיר, מאור שוויצר, דניאל מורשת ועוד כמה שמות עם פוטנציאל כוכבות.
כבר עכשיו מזהים אותה ברחוב, ולמרות שהיא נהנית לקצור את הפירות של עבודתה הראשונה בתחום, היא עדיין יודעת בדיוק לאן היא רוצה להגיע - לה לה לנד.
"'גאליס' היתה האודישן הראשון שלי מאז שהגעתי לארץ לביקור, כשהצטרפתי לסוכנות ADD. הלכתי לאודישן ואמרתי שאני רוצה ליהנות מזה, אבל זה מאוד קשה ליהנות מאודישן, זה החלק הפחות כיפי בעבודה. זה כמו לעשות פסיכומטרי כל יום. תענוג גדול. הגעתי לאודישן עם לוק מסוים וקיסם בפה והכי נהניתי והלכתי רחוק וראיתי את העיניים של הבמאי קצת קורנות.
"לאחר מכן הייתי אמורה להיות עם אחותי על הסט שלה באיטליה במשך חודש וחצי, אז טסתי לרומא עם ציוד רציני ועם תכנונים להישאר שם. ואז, פשוט כמו בסצנה מסרט: אני יורדת במדרגות של המטוס ומקבלת מייל לנייד מהסוכנת שאני חייבת לחזור לארץ כי הם רוצים לראות אותי שוב בעוד יומיים.
"כל כך התרגשתי לנחות ברומא ולראות את אחותי ולהיות איתה בחוויה הזאת, אבל התקשרתי לאמא שלי, קניתי כרטיס חדש וחזרתי לארץ".
ולאן פנייך מועדות עכשיו?
"כרגע אני מחויבת לעוד עונה של 'גאליס' אז אשאר עד העונה הבאה. חשבתי לעצמי שזו הזדמנות טובה לבנות פה תשתית לפני שאני חוזרת לשם".
מה העצה הכי טובה שמורן נתנה לך?
"קודם כל היא אמרה לי תמיד לדעת מה אני רוצה. לוקח זמן להבין מה אתה רוצה וזה גם משתנה עם הגיל. על כל דבר קטן לשאול למה, להגיע לשורש העניין. לראות אם כל צעד שאתה עושה מכוון אותך למטרה שלך או שאין קשר. דבר שני, להיות אני וליהנות מהדברים שאני עושה, כי זה מלווה בכל כך הרבה לחץ ואם אנחנו לא זוכרים ליהנות מזה זה כל הזמן לחיות במרוץ.
"חשוב להגיד שמורן תמיד האמינה בי ואומרת לי, 'תזכרי כמה את טובה'. היא מאוד תומכת בי ועושה כל מה שהיא יכולה כדי לעזור לי, אם זה להכיר את האנשים הנכונים או לתת לי עצות".
כשאת הולכת לאודישנים בארץ את חוששת שמתעניינים בך רק כי את אחות־של?
"אף פעם לא היה לי את החשש הזה כי השם של אחותי אולי יכול להביא אותי לפתח הדלת, אבל ברגע שהדלת הזאת נפתחת, הספוטלייט הוא עליי, ואם אני לא מספיק טובה, אף אחד לא ייקח אותי. אנשים בתעשייה לא עד כדי כך נחמדים שהם יתנו לי תפקיד רק כדי לעשות ג'סטה למורן. זה לא כמו לסדר לי לעבוד במסעדה איפשהו.
"חובת ההוכחה מוטלת עליך ואם את לא מספיק טובה, לא יעסיקו אותך. מבחינתי מורן היא רק יתרון. יש לי ידע שלהמון אנשים אין כי אחותי חוותה את הדברים האלה".
היא חוותה גם דברים קצת פחות נעימים, כמו טוקבקים מרושעים וביקורות לא מחמיאות בארץ. את זה לקחת בחשבון כשהחלטת ללכת על קריירה של משחק?
"כשאחותי היתה בתחילת דרכה הייתי קוראת טוקבקים והייתי נפגעת, זה היה מכעיס אותי. מישהו עכשיו כותב שאחותי היא... לא רוצה להשתמש במילים לא יפות, אבל דברים מאוד מעליבים ובוטים וזה מקומם אותך ואת ישר רוצה לצאת להגנת הדם שלך והמשפחה שלך.
"הדבר היחיד שבאמת פגע בי זה שכתבו עליי כשקיבלתי את 'גאליס' שאני בת 21 וכל זה, ואז כתבו שלא עשיתי צבא, שאני משתמטת. זה משהו שבאמת פגע בי כי זה לא נכון. אין לי בעיה שיגידו שאני מכוערת ולא שחקנית טובה אבל יש דברים שהם עובדתיים והם שקריים. אז זה משהו שלא הגבתי עליו אבל זה פגע בי ובמשפחה שלי כי הם יודעים מה עברתי. זאת היתה השנה הכי קשה בחיים שלי".
אטיאס, בת זקונים אחרי מיכאל (35) ומורן (31) גדלה בחיפה ומעידה על עצמה שתמיד היתה מקובלת ומוקפת בחברים. לפני שלוש שנים אובחנה אצלה דלקת קרום המוח באמצע קורס מ"כיות ואטיאס נאלצה לוותר גם חלומה לשרת כקצינה ועל הצבא בכלל.
"יש לנו חוסר במערכת החיסונית. מתברר שזה מולד. אחי חלה בגיל 18 מאוד מאוד קשה ולא גייסו אותו לצבא בגלל זה. תשעה חודשים אחר כך אחותי חלתה בזה גם. עשו כמה בדיקות וגילו שלהורים שלי יש משהו מסוים שגורם לכך שלילדים יש חוסר במערכת החיסונית. אנחנו יותר חלשים מכולם.
"אחותי חלתה שוב בגיל 21 או 20 והצבא הודה לה שהוא לא גייס אותה כי הם צדקו שלא לגייס אותה. אני אמרתי 'לי זה לא יקרה' כי עברתי כבר את גיל 18.
בהתחלה לא רצו לגייס אותי, אז שנה ביליתי בלהיאבק עם המערכת. בסוף הוצאתי פרופיל 45 והחליטו שמגייסים אותי לתפקיד משרדי, אבל אני לא בנאדם שיכול לשבת מול המחשב. במשך שנה נאבקתי עם מכתבים ופרופסורים כדי להתקבל לקורס מ"כיות ובסוף הצלחתי".
ובסופו של דבר גם את חלית.
"כן. שבועיים לפני סיום הקורס. זה היה מעין 12 שעות שלא הייתי בהן בהכרה. כשהתעוררתי הייתי בבידוד וכולם סביבי כמו בסרטים היו עם המסכה על הפנים. אני רואה את אמא ואבא שלי עם עיניים נפוחות. לילה מאוד ארוך עבר עליהם. ישר חיפשתי את המדים שלי וחשבתי לעצמי, 'יואו, יש לי ניווט עכשיו. אלו השבועיים הכי קריטיים של הקורס'. קמתי בהיסטריה. האינסטינקט לקום היה קצת מוזר.
"ראיתי את רופא היחידה מגיע לשם ואמרתי לו שאני חייבת לחזור עוד כמה ימים עם אנטיביוטיקה. הוא אמר לי, 'תנוחי לך, אנחנו כבר לא נחזור על אותה הטעות'. כל מה שעניין אותי זה לא להבריא אלא לסיים את הקורס. היו לי שם חברות, היינו צריכות לסיים ביחד. רציתי להיות קצינה. זה כמו במשחק עם הבובות - פתאום שולפים אותך וכל הבובות נשארות בתוך המכונה".
זה בטח היה טראומטי.
"זה אף פעם לא יהיה תיק סגור בשבילי. אחרי שהבנתי שאני לא חוזרת לצבא אמא שלי הזכירה לי שאני צריכה להודות על זה שאני עדיין כאן. אם חברה הכי טובה שלי מהקורס לא היתה עם היד על הדופק ומודעת לתיק הרפואי שלי, יכול להיות שלא הייתי כאן היום. רק אחרי זה באמת הבנתי מה עבר עליי ואני עדיין מעכלת את זה כי משם רצתי לדבר הבא ואפילו ברגע שהתעוררתי זה ממש לא עניין אותי".
האינסטינקט אחרי מחלה כזאת הוא להישאר קרוב לאמא, לא להתעופף לצד השני של העולם.
"אחרי שהייתי מאושפזת כמה שבועות הרגשתי קצת לא שייכת לבני גילי. כולם סביבי כבר היו מגויסים. הרגשתי שונה. אז אמרתי שאלך ללמוד בחו"ל, אחזור ואז אני והחברים שלי שוב נהיה באותו שלב. אבל כשעברתי לשם כבר שיניתי את דעתי ואמרתי, 'יאללה, בואי נישאר עוד איזה שנתיים־שלוש וננסה את מזלי שם'. בתכלס, לא חזרתי לכאן אף פעם".
אז אטיאס ארזה מזוודה וטסה ללוס אנג'לס, ללמוד בבית הספר למשחק על שם לי שטרסברג. חמושה במלגה מבית הספר למשחק, היא הגיעה לשם עם הרבה פוטנציאל ומעט מאוד כסף, ומצאה את עצמה, כמו שחקנים רבים, מתזזת בין קריירה ענפה במלצרות במסעדה ישראלית בעיר הקולנוע לבין לימודים מפרכים של משחק.
"לא היה לי יום חופש אחד במשך שנה שלמה. בית הספר שלי פתוח כל ימות השנה חוץ מעשרה ימים בחג המולד, שגם בהם אני עבדתי. בהתחלה מלצרתי בארומה, מסעדה ישראלית, אחר כך עבדתי בבוטיק בגדי מעצבים של דודה שלי ואז סיימתי את הלימודים ועכשיו החלטתי שאני לא רוצה לעבוד בעבודות האלה יותר".
כשאת צעירה יפה שגרה באל.איי ואחותך היא שחקנית שהספיקה להכיר אי אלו שמות גדולים בעולם האשליות, את צוברת כמה שעות טיסה לצד כוכבים גדולים באמת.
"כן, יוצא לך לפגוש הרבה שחקנים", היא מספרת, ומתחילה למנות אותם אחד אחד. "בניו יורק פגשתי את ליאונרדו דיקפריו כמה פעמים, ישבתי איתו בארוחת ערב בניו יורק שהפכה למסיבה בסופו של דבר ודיברנו. פגשתי גם את ראסל קרואו, ואת מילה קוניס פגשתי עכשיו לארוחת צהריים ברומא. היא גרה קרוב אליי באל.איי.
"דיברתי איתה על זה שהיא יהודייה והיא אפילו מחיפה. כלומר, המשפחה שלה גרה בחיפה. פעם אחרונה שהיא היתה פה בארץ היתה במלחמת לבנון השנייה. היא אומרת שממש גירשו אותה מהארץ כי היא אמריקאית והשגרירות ממש רצתה שתטוס.
"יצא לי גם לשבת איתה לצהריים עם מורן ועם במאי ועוד איזה שחקן שהיה בסרט שהן מצלמות. פגשתי את ג'יימס פרנקו. הוא חתיך מאוד. הוא עבר וזה היה כזה 'היי'. פגשתי את ג'רארד באטלר. גם את ריהאנה. הייתי בת 15 ומורן לקחה אותי למסיבה. זה אחד היתרונות בזה שיש לך אחות כזאת מצליחה.
"אז היינו במסיבה בניו יורק ובתור לשירותים עמדה לידי ריהאנה עם המאבטח שלה. המאבטח שם דאג לעניינים, אבל הייתי ילדה בת 15 וריהאנה היתה סוג של בתחילת דרכה, אז זה היה כאילו וואו. אחותי, שלעולם לא עושה דברים כאלה, אמרה לריהאנה, 'את חייבת להצטלם עם אחותי הקטנה', ובתמונה יש לי חיוך מרוח וכזה מתלהב. זה היה מרגש לראות אותה. היא היחידה שביקשתי להצטלם איתה, וגם זה היה כי הייתי צעירה".
הוליווד זה לא מקום מבלבל להיות בו?
"אני תמיד אהיה שני מחיפה. אם אתה שוכח את השורשים אתה מאבד את עצמך. זה משהו שקל מאוד לעשות באל.איי, לאבד את עצמך. אמא שלי לדוגמה מאוד סומכת עליי, היא לא דאגה. מגיל קטן הייתי ילדה אחראית ועניינית. אף פעם לא עניין אותי דברים שאולי... ובכן, לא הייתי ילדה מרדנית, בואי נגיד ככה. אז בקטע הזה אמא שלי לא דאגה שאני אפול לסמים או דברים כאלה".
** את הראיון המלא תוכלו לקרוא בגיליון החדש של מגזין "פנאי פלוס"
__________________________________________________________________________________________________________________________________________
עוד בפנאי פלוס :
- סקס, סמים והפרעות אכילה: ראיון חושפני עם מאור שוויצר
