הדפסה
לכתבה באתר
אם מחר יפגיזו את הקמפוס של אוניברסיטת תל אביב, לאן כדאי לברוח? יש לאן. מדובר בסוד: מתחת לאדמה, יש מנהרה שחוצה את הקמפוס מצפון לדרום. כשדוד רגב, לשעבר איש אגף הנדסה באוניברסיטה, סיפר לי עליה, דרשתי ממנו מיד לרדת איתי למטה. הרמתי טלפון ליואב ולטל שהם חולים על מנהרות עירוניות, ויחד ירדנו אל העולם התת-קרקעי של אוניברסיטת תל אביב.
זאת אינה מנהרת התשתית היחידה בישראל, אך היא אחת הראשונות שנבנו במגזר האזרחי. מנהרות תשתית יש בתל אביב (המפורסמת עוברת מתחת לרחוב הרכבת) ויש גם אחת שנחנכה לאחרונה בחיפה; יש תוכניות להאריך אותה עד כדי 50 קילומטרים.
בחזרה לקמפוס. זאת מנהרה באורך של כקילומטר, שנקטעת בשתי נקודות. היא מתחילה בבניין רפואה (אדריכלים: אריה וארד שרון) בצפון הקמפוס, ומסתיימת בבניין המעבדות של בית הספר להנדסת חשמל (אדריכלים: יסקי-גיל-סיון) בדרומו. המנהרה רחבה וגבוהה במיוחד, והיא נועדה בעיקר להעברת תשתיות - מערכת צינורות מים חמים וקרים למיזוג האוויר, טלפונים, חשמל, מתח נמוך ומים מטוהרים שמופקים בבית המכונות שבצפון הקמפוס, סמוך לבניין רפואה.
צריך לדעת איזו דלת לפתוח
אדריכל המנהרות היה משה הראל, שנודע כמי שתיכנן את מגדל המאיץ במכון ויצמן ברחובות. נזכרתי שגם ההליכה במגדל המאיץ מזכירה הליכה במנהרה, אלא שכאן משך הראל מאות מטרים של מנהרות, שמסתעפות לכל מיני מקומות שאי-אפשר להספיק ולראות בכמה שעות. הראל, שתיכנן את בנייני מדעים מדויקים בקמפוס ברמת אביב, תיכנן גם את בית המכונות בצפון הקמפוס, שבולט הודות לארובה הגדולה בפינת הרחובות קלאוזנר וקלצ'קין. במקום להטמין את המערכות בצינורות סתמיים מתחת לאדמה, כך שבכל פעם שיהיה צורך לבדוק או לתקן יצטרכו לחפור, השקיעו עוד כסף וחפרו תעלת תשתיות. העלות הכספית אמנם גבוהה, אך באמצעות המנהרה יש נגישות מיטבית לכל צינור וכבל, מבלי לחפור.
המנהרה פתוחה, צריך רק לדעת איזו דלת לפתוח. הסטודנטים לא משתמשים בה, אבל עובדי האוניברסיטה מעבירים דרכה חומרים וציוד, ואנשי התחזוקה מתחזקים את כל המערכות שעוברות בה. ירדנו אל ראש המנהרה מבניין רפואה והלכנו עד לאולמות המכונות שממזרח לבניין. המנהרה אמנם לא עוברת מתחת לפקולטה למדעי הרוח, שם פועלת התוכנית ללימודי נשים ומגדר, אך ההרגשה הראשונה שעלתה לי בראש כשצעדנו כאן הייתה קשורה להבדלים המגדריים באדריכלות, שעליהם אוהבים להתפייט: אומרים שהמגדלים מייצגים את הגבריות ושהמנהרות מייצגות את הנשיות. כך או אחרת, ההליכה במערה אפלה ולחה היא מענגת.
המנהרה רחבה יחסית וצינורות מלווים אותה מצידיה. באולמות המכונות היא מתרחבת והופכת לסדרת אולמות גדולים, אך לאחר מכן חוזרת והופכת למנהרה ארוכה המתפתלת מעט מדי פעם. בדרך עברנו ליד כל מיני שלוחות של המנהרה וחדרים חשוכים, ולא עצרנו. דוד הסביר שהייתה תוכנית להעביר מנהרה מתחת למגרשי החניה הגדולים של האוניברסיטה, אך לבסוף הוחלט להשתלב בהמשך עם מרתפי הבניינים, וכך, כל אדריכל שבא ותיכנן את הבניין שלו, תיכנן את המרתף בהתאם למנהרה.
ההליכה לאורך קילומטר מתחת לאדמה מעניינת, כי המנהרה משנה את פניה וממדיה מדי כמה עשרות מטרים. תאורה קיימת ברוב המקטעים, ובאחד המקטעים החשוכים, דוד ניגש למתג נסתר והדליק את האור, וכשהגענו לקצה המקטע הוא מצא מתג אחר והשיב את העלטה לאותו מקטע. חסם נוסף הוא המעבר מתחת לאולם הרצאות "לב" בבניין שנקר. האולם "גנב" קצת גובה מהמנהרה, ובאזור הזה צריך קצת להתכופף, אבל לא יותר מדי.
בסוף הדרך, אחרי הליכה ארוכה, המנהרה נגמרת בקיר. דוד רגב הסביר שכאן עוברת גדר הקמפוס הדרומית. בעתיד, אם יבנו מבנים על המגרשים שמדרום לבית הספר להנדסת חשמל, ימשיכו את המנהרה. זאת, הודות ליתרון שכאן היא מתחברת לבית המכונות הדרומי של הקמפוס, שגם ממנו מושכים מערכות תשתית לבניינים, כפי שמושכים מבית המכונות הצפוני.
ללכת מתחת למקום שאותו מכירים היטב, אבל בפעם הראשונה משיקים אליו מתחת לאדמה, היא חוויה מיוחדת. ועדיין, אחרי הליכה ממושכת בתעלה אפלה ולחה, שבה שולטת דממה קצת מפחידה, הייתה הקלה בחזרה אל פני הקרקע ואור השמש, כששבנו להתערבב בין אלפי הסטודנטים והסטודנטיות.
